מכל העולם, האמן הארגנטינאי הגולה התאהב דווקא בב"ש
אוסבאלדו רומברג, אוצר תערוכות בין-לאומי שחי בארגנטינה, בישראל ובארצות הברית, מציג באחד מבתיה העתיקים של באר שבע, העיר האהובה עליו, אוסף סרטי קולנוע יצירות וידאו. מבחינתו, להביא אמנות לבירת הנגב זוהי משימה חשובה שיש להקדיש לה מאמץ וזמן
רומברג, שבמקום לגלות את גילו מתעקש שאכתוב "יליד 1938", נרדף כי היו לו חברים טובים. האיש הצנוע עם המבטא הארגנטיני שמסרב להיעלם גם אחרי כמעט 40 שנה בארץ הוא אמן, תיאורטיקן של אמנות, אוצר, יוצר שהכיר אישית יוצרים נחשבים וספג מהם רבות.
סיפור חייו מונצח בסרט קולנוע. הוא מחלק את זמנו בין ארגנטינה, ארצות הברית וישראל, שבה התאהב בבאר שבע. הוא בא לבירת הנגב כדי לחבר קצוות, אישיים ואמנותיים, ומתפעל ממה שקרה לעיר החביבה עליו. רומברג לא מסוגל לשבת רגע אחד בשקט. הוא כותב וכותב, מעדיף את פנקס הרשימות על הסמארטפון שלו, ולמען האמת, שום סמארטפון לא היה מסתדר עם שטף המחשבות שהוא מטיח בנייר.
בשבועות האחרונים, ועד ה-15 בפברואר, מוצגת התערוכה "בראבו: כמה היבטים של אמנות לטינו-אמריקנית" בגלריה שהקימה אוניברסיטת בן גוריון ברחוב טרומפלדור בעיר העתיקה.
המזכירה של "הבאר", מרב ברקלי, כבר למדה אותו. לפתיחת התערוכה קדמה עבודת היערכות מאומצת כולל הלוגיסטיקה של הבאת יצירות וידאו-ארט מדרום אמריקה, תודות להסכמת האמנים להציג בישראל, דבר שכלל לא היה מובן מאליו.
בין מדינת ישראל והיבשת היצרית שממנה יצאו מהפכנים ומוזיקאים עולמיים עבר "חתול שחור", שנושא בכפותיו פוליטיקה בין-גושית. הסכסוך נוצר בין הפוליטיקאים, בין האנשים ובין העמים נרקמו יחסים טובים. אנשי היבשת הרחוקה והשמחה למדו לעשות את ההפרדה בין בני אדם לממשלות שלהם.
בתערוכת "בראבו" מוצגות, בין היתר, עבודותיו של קלאודיו קלדיני. השם הזה אינו מוכר לחובבי הקולנוע בארץ, ובארגנטינה הוא ידוע בעיקר לאנשי הברנז'ה, אבל כשצופים ביצירות שלו, מעין מיצבים ויזואליים, מגלים אופקים חדשים. קלדיני, איש מיוחד עם סיפור חיים כואב, עובד בפורמט הקולנועי הנכחד שעושה שימוש בסרט צלולואיד 8 מ"מ. סרט הנתון במחסנית סגורה שצריך לשלוח לפיתוח
קלדיני מצלם את סרטיו, אבל לא רק - הוא קושר את המצלמה לחוט ומסובב אותה מעל ראשו, מקלף את שכבת האמולסיה המצפה את הצלולואיד וצובע אותו בידיו. הוא מקרין לולאות סרטים אלה על גבי אלה ויוצר סרט שמשתנה לעד, קולנוע אמיתי שאינו דומה לשום מדיום אחר.
קלדיני, כמו רומברג, נאלץ לגלות מארצו. לשלטונות הפריע שהוא עושה קולנוע מחתרתי ולכן הוא הסתגר בגינת בית נטוש במשך שנים עד שהצליח לברוח להודו. אחד הסרטים שלו, ששרד בדרך נס, מנציח בצבע את פסטיבל הרוק הראשון שנערך בבואנוס איירס, בשנת 1969.
אמנים רבים אחרים נאלצו אף הם לברוח מהמדינה הדיקטטורית, ששנאה אמנים, זמרים, יוצרים, סופרים, אנשי קולנוע, עיתונאים ובעיקר, אנשים חושבים. הסופר, המשורר, המבקר והמתרגם בעל הפרסום העולמי, חורחה לואיס בורחס, שהיה ידידו של רומברג, עמד לפני אגודת הסופרים והמשוררים הארגנטינית עם עליית חואן פרון לשלטון ואמר: "דיקטטורות מקדמות דיכוי, דיקטטורות מקדמות כניעות, דיקטטורות מקדמות אכזריות, אך גרוע מכל - דיקטטורות מקדמות אידיוטיזם".
רומברג רוצה שתושבי באר שבע יכניסו לחייהם יותר אמנות ובעיקר, אמנות אחרת, חלופית, לא מהזרם המרכזי. "כאשר נאלצתי לברוח מארגנטינה, בשנות ה-70', ברחתי לאי נטוש, איליה גראנדה, אותו אני מבקר כל פעם שאני בברזיל", הוא מספר.
"הייתי כמעט בודד שם, אבל בצד השני גר מישהו שהמקומיים כינו בשם 'פיטר'. דמות מסתורית, גר לבד, הוא וקופת שימפנזה. הוא כמעט לא יצא מתחומי ביתו. אמרו שיש רומן בינו ובין הקופה והוא, איש מבוגר, נאצי שנמלט לדרום אמריקה יחד עם רבים אחרים. אז הבן שלי דוד, קולנוען, החליט לעשות על זה סרט קולנוע שמנסה לשבור את התעלומה".
במהלך לימודי האמנות שלו ואחריהם, כשהתחיל להציג את עבודותיו, הכיר רומברג כמה מהדמויות הבולטות בבוהמה של בואנוס איירס. בין חבריו, מלבד בורחס, גם המלחין, יוצר "הטנגו החדש", אסטור פיאצולה, נציג זרם הדאדא באמנות, פדריקו פראלטה רמוס והרשימה עוד ארוכה.
"פיאצולה העריך אותי מאוד. עיצבתי לו את העטיפות של כמה מהאלבומים שלו. נפגשנו שוב, אחרי שנים, כשהוא ביקר בארץ. יוצר אדיר, יצרי, חדשני", משתף רומברג. פיאצולה נחשב לאחד ממחיי הטנגו הארגנטיני. הוא לקח את המוזיקה העממית-עירונית שכולם הכירו, פירק אותה לגורמים ושילב בה מרכיבים שנשמעו למאזין הממוצע צורמים, בבחינת צלם בהיכל.
הטנגו של פיאצולה כלל אלמנטים של מוזיקה א-טונלית, נגיעות של בלה ברטוק, של איגור סטרווינסקי ושל ארנולד שנברג. עד כדי כך הוא הרגיז את אוהבי הטנגו המסורתי, שזה נגמר ביריות כמעט. כמו רומברג, גם פיאצולה נאלץ לגלות מארצו.
בארגנטינה, אפילו משיכת מכחול תמימה יכולה לעורר ויכוח. אמנים נעצרו ונרצחו בגלל שירי ילדים שהקליטו, גיטרות נחשבו מסוכנות יותר מכלי נשק, המשטרה ערכה חיפושים לא אחר כלי נשק ואמצעי חבלה, כי אם אחר ספרים, חוברות ותקליטים.
כשרומברג למד אדריכלות, פרדיקו פרלטה רמוס היה אחד מחבריו לספסל הלימודים. רמוס, שנפטר בגיל צעיר מדום לב, מצער על מות הוריו, היה איש-ילד. איש גדול ממדים שערך מיצגים ודקלם שירי נון-סנס ("אי-גיון"), שהיו בעצם ביקורת על המשטר הדיקטטורי ועל המצב.
הוא היה אורח קבוע בתכנית הטלוויזיה של השחקן והמנחה טאטו בורס (מאוריציו בורנשטיין), שהיה מדבר על פוליטיקה במשך שעה שלמה בלי הפסקה, ולא חסך את ביקורתו. גם אותו השתיקו באותו עשור אומלל ואף ניסו לחסל אותו.
"אני רוצה להביא אמנות לבאר שבע. להפגיש בין היצירה הדרום-אמריקנית ובין הבאר-שבעים. התאהבתי בבאר שבע וב'באר', שנמצאת בבית עתיק, בלב העיר העתיקה של באר שבע. אני אוהב מקומות שיש בהם אתגר.
"אני אוהב את ישראל ואת הנגב אהבה עמוקה. אני חושב שישראל התברכה בכישרונות ותמיד יש בה מה ואת מי לגלות, אבל חייבים פה אמנות, חייבים יצירה. חייבים להביא לכאן את היצירה הדרום-אמריקנית, שיש בה מסרים של מעורבות חברתית, של עשייה, שמגרה למחשבה והיא תזזיתית, צבעונית וקולנית, ממש כמו תושביה הסימפטיים של היבשת".
הטלפון מצלצל כל הזמן ולאוצר אין בעיה להחליף שפות, אפילו כמה פעמים במהלך השיחה. הוא מנהל את ענייני התערוכה בתערובת של עברית, ספרדית ואנגלית, מדלג בין הסמארטפון, המחשב ופנקס הרשימות, גם כן בכמה שפות.
אחרי הראיון, הוא מציע ללכת לבית הפול, שנמצא לא רחוק מהגלריה. כמו מרבית ילידי ארגנטינה, הוא מעדיף מנה בשרית. רומברג מביט על כל המבנים בעיר העתיקה שרואים ממקום מושבנו ואומר: "יש פה אווירה מיוחדת שעושה טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם