ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

כך שרדו ההומלסים את הלילה הסוער של השנה

בלילה הכי קר של השנה הצטרף סיון שדמון להומלסים התל-אביבים שתפסו השבוע מחסה מהסופה בגגונים הפזורים בעיר. כתבה על אנשים שרובנו מעדיפים לשכוח

ביום-יום כולנו רואים אותם: אנחנו פוגשים אותם ברחובות, מציצים עליהם ישנים על ספסל נטוש, מדליקים גזייה בפארק כדי להתחמם. תמיד הלב נחמץ, אבל רק לדקה. כעבור זמן קצר, הם כבר לא באמת קיימים בתודעה שלנו.

ובימים חורפיים וסוערים כמו אלה שפקדו אותנו השבוע, כשכולנו מסתגרים בבתים תחת הפוך, דרי הרחוב מחפשים קורת גג להניח שם את הראש ולהימלט מהקור שבחוץ. ארבעה גגונים - מעין מעוני דיור לחסרי בית - מופעלים ברחבי תל אביב על ידי עמותת "לשובע" ועיריית תל אביב.

זה כנראה מעט מדי כדי להכיל את כל מחוסרי הדיור בעיר, ועם זאת זה כל מה שיש להם. השבוע, בלילה הכי קר וגשום שזכור בישראל זה שנים רבות, יצאנו לראות כיצד חיים דיירי הגגונים.

ליל שלישי, תשע בערב. התחנה הראשונה שלנו היא גגון שנמצא ברחוב קצר ומוזנח, במרכזו של שטח הפקר, בין גן צ'ארלס קלור לבין מתחם התחנה. לא רחוק מפתח המעון מוצב פח אשפה ענקי. מסביב לפח הזה, בלילות קצת יותר חמים, מתרכזים מחוסרי הדיור כדי לאכול את הארוחה שמספקים להם במעון.

גם היום ישנם מספר מחוסרי דיור אמיצים, שיוצאים החוצה אל חדר האוכל המאולתר. הם יושבים מסביב לשולחנות, המכוסים בניילון כדי להגן עליהם מרטיבות שיכולה להרוס אותם, ומעשנים סיגריה. "לא קר לכם?" אני שואל. "קר", עונה אחד מהם, "אבל אחר כך אפשר להיכנס פנימה, להתחמם ולישון. זה הכי טוב ככה".

מבנה הגגון עצמו ישן ומכיל שמונה חללים בגדלים שונים. המבנה הועבר לחזקת עמותת "לשובע", על ידי העירייה, לפני שנים רבות. הוא נועד לספק מיטה, מקלחת, ארוחה ולבוש לכל מבקש. זוהי בעצם הכתובת הרשמית בתל

אביב לכל דייר רחוב או לאדם המבקש מחסה ללילה אחד. לכל אחד מותר לשהות במעון לילה אחד, גם אם אין לו תעודות או הפניה, אבל למחרת הוא חייב ללכת להביא הפניה מהיחידה לטיפול בדרי רחוב.

ובלילה כזה הביקוש גדול מתמיד. בתוך הגגון נוכחים עשרות גברים מחוסרי דיור, אבל הוא עדיין מצליח לשמור על תנאים סבירים, גם מבחינת הצפיפות, גם מבחינת הניקיון. רוב הנמצאים כבר ישנים, בחדרונים או בסלון. כמעט בכל מקום אפשרי מונח מישהו, לפעמים קשה לזהות אם הוא ער או ישן.

בסלון הטלוויזיה הגדולה מופעלת על סרט, המדובב לרוסית. קל להבחין שחלק גדול מדרי הגגון הם מעולי חבר המדינות. גם אולג, מנהל המשמרת, הוא עולה. כבן 40, מסור מאוד לעבודתו, מתרוצץ הלוך ושוב, עסוק בלוגיסטיקה, מקבל דיירים חדשים שמגיעים לחפש מקום לישון. "אבל תיכף השעה 23:00, ואז זהו, נסגר", הוא אומר.

שעה לפני חצות ננעלת דלת הגגון. "מי שמגיע אחרי, ישן בחוץ", מדגיש אולג בסמכותיות. "אלה החוקים של המקום. וגם אסור להשתמש או לשתות בתוך הבית".

לפני שהחל לנהל את הגגון, אולג היה דייר בו. הוא היה נרקומן בעברו ומספר כי רוב הדיירים הנוכחיים הם אלכוהוליסטים או מכורים. חלקם מחליפים את הסמים במתדון, שמחולק במרכז הסמוך בשדרות ירושלים, אבל השימוש בכל חומר כזה מותר רק בחוץ. אלה החוקים.

לאחר שעת הסגירה אולג מתחיל לספר לי על עצמו. הוא היה מחוסר דיור בעצמו במשך כ-14 שנה וחי באוהל בפרדס בפאתי ראשון לציון. "אנשים דווקא עוזרים הרבה", הוא אומר. "רואים אותך ברחוב, מביאים אוכל ושמיכות. אבל היה לי קר, ולא היה לי אכפת כי הייתי מכור. כל השנים לא ידעתי שיש מקום כזה, עד שאמרו לי אנשים, ואז באתי לכאן ונגמלתי. אחרי הגמילה הפכתי למנהל ונשארתי".

בחדרים יש מיטות קומתיים צפופות זו לצד זו. באחת מהן ישן יעקב מלמד. הוא מנסה להסביר כיצד התגלגל לרחוב, אבל מהכרוניקה קצת קשה להבין מה הוביל למה. סיפור חייו כולל נעורים נורמטיביים במודיעין, חזרה בתשובה, התמכרות להירואין, מעשי שוד, ישיבה בכלא ואשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים.

עד שהגיע למעון הוא חי ברחוב. "שבע שנים גרתי בתחנה המרכזית", הוא מספר. "לא ידעתי בכלל שיש מקום שאפשר לגור בו. שנתיים ישנתי בבר של אתיופים, על הרצפה". כבר שלושה חודשים שהוא שותה מתדון ומתרחק מהירואין. בבוקר הוא מתעורר, יוצא לקבץ נדבות במשך כמה שעות, ולאחר מכן חוזר לישון בגגון. "פעם אחת איחרתי וישנתי בחוץ", הוא מספר.

על החיים בגגון הוא לא מתלונן: "אפשר לישון ולהתרחץ ויש לי גם חבר טוב אחד פה. גם אוכל מגיע כל יום. יש הרבה מריבות, צעקות, לפעמים גם מכות, אבל זה יותר טוב מאשר בבית הסוהר".

הגשם נפסק, אבל הלילה רק הולך ונעשה קר יותר. אנחנו ממשיכים לתחנה השנייה בדרך, גגון שנמצא בפינה אחרת בדרום העיר, רחוק מכל שכונת מגורים מהוגנת. בכניסה לחדר המדרגות עומדת עגלת סופרמרקט ריקה, כאילו מחכה לדייר הבא שיעזוב את דירת המחסה ויחזור לרחוב. קשה להאמין שזה יקרה דווקא בלילה כל כך קר. "כשמגיעים לכאן דיירים חדשים, אני לא משאיר אף אחד בחוץ", אומר מקסים, מנהל המעון.

הדירה חמה ונעימה לעומת הקור המקפיא שבחוץ. כל 14 הדיירים הקבועים שלה נמצאים בפנים. מחוץ למרפסת תלויה כביסה, שנרטבת מהגשם. ז', המתגורר בדירה כבר שבעה שבועות, לא מודאג. "הכביסה תתייבש,? הוא קובע, כמכיר את הסדר הנכון של הדברים.

ז' הוא צבר, בן 60, איש קבע לשעבר, שירד מנכסיו והתגלגל לרחוב. הקור לא מרתיע אותו. הוא יודע שכבר מחר הוא עלול למצוא את עצמו ברחוב, כיוון שהזמן המוקצב לו בגגון מוגבל. אבל זה לא החורף הראשון שלו ברחוב, והוא כבר יודע להסתדר. "אני ישן בחניונים אם צריך', הוא מגלה.

בסלון יש טלוויזיה ומחשב, לשימושם של הדיירים. בכל חדר ישנים לפחות ארבעה דיירים, במיטות ברזל עם שמיכות צמר ישנות. "אם אין מיטות פנויות אז יש מזרן על הרצפה בסלון", מפרט המנהל מקסים. "מי שבא אני מסדר אותו ללילה". גם מקסים הוא "בוגר" הגגון. הוא עבר את המסלול המוכר של סמים, פשיעה, כלא וחיים ברחוב, עד שהגיע לראשונה לגגון ומאז הוא שם.

מאיר, גבר שחום ורזה בן 48, הוא בוגר המעון. הגשם השוטף בחוץ מזכיר לו את הלילה שבו נעצר בפעם האחרונה. באותו השבוע, הוא נזכר, שני מחוסרי דיור קפאו למוות. זה היה בינואר 2008. מאז הוא הספיק להשתחרר מהכלא, להיגמל מהסמים, לעבור את תוכנית השיקום בגגון ביפו, למצוא עבודה ולעבור לגור בדירה שכורה בבת ים. אבל את הלילה הקר ביותר השבוע הוא חזר כדי להעביר בגגון ביפו, כי רק כאן הוא באמת מרגיש בבית.

גם כאן פינת העישון היא המרכז האמיתי של הבית, והיא נמצאת בחדר המדרגות וכוללת כמה כסאות ושולחן מפלסטיק. הקור אמנם חודר, אבל מדובר בגברים שכבר עברו דברים קשים יותר, וממילא עטופים בסוודרים וכובעי צמר. מאיר מצדו נשאר לישון בגגון הלילה. "איך אני אגיע לבית? הכול רטוב ומלא שלוליות. אני נשאר פה", הוא אומר.

ומה אתה חושב על מי שישן ברחוב בלילה כזה?
"אולי הכי טוב להם להיכנס לכלא. שם לפחות לא מתים מקור. אבל האמת, אני לפעמים עובר לידם ולא רואה אותם. זה עצוב אבל אני כמו כולם".

הסיפור המלא יפורסם מחר (ו') בזמן תל אביב

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...