סרט חייו: הבמאי עמוס גתאי חוזר לאהבה הראשונה
40 שנה אחרי שנטש את לימודי האדריכלות בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שלאחריה פנה לקולנוע, חוזר הבמאי עמוס גיתאי לאהבה הראשונה בסדרה חדשה בהנחייתו, ומנצל את ההזדמנות לנהל דיאלוג עם אביו המת
בכל מקרה, בחייו של גיתאי הוא נוכח היום יותר מתמיד. אמנם גיתאי, בהשראת אביו, נרשם לטכניון ללימודי אדריכלות לאחר שחרורו מסיירת אגוז, אך בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שאותה תיעד במצלמתו האישית, הוא שינה כיוון.
מאז הוא מצלם סרטים תיעודיים ועלילתיים, ובין סרטיו הבולטים ניתן לציין את "זיכרון דברים", "קדוש", "עדן", "קדמה", "אזור חופשי", "התנתקות" וכמובן "כיפור", שמבוסס על הטראומה שחווה גיתאי ביום הולדתו ה-23, עת טיל סורי פילח את המסוק שבו טס עם מילואימניקים נוספים.
בסוף העשור הקודם החל גיתאי לעסוק בסיפור חייהם של הוריו, ובכך עוסק גם סרטו "שיר ערש לאבי", שיוקרן בחודש מרס בסינמטקים. אביו היה אחד מתלמידיו הטובים של מיס ואן דר רוהה, מנהלו של ה"באוהאוס", שנסגר ב-1933 בהוראת הנאצים. וינרויב נרדף על ידי השלטון הגרמני ואף נערך לו, עם עוד שלושה סטודנטים יהודים, משפט ראווה. בין היתר בסיפור זה עוסק "שיר ערש לאבי".
"נסעתי לבית הספר עצמו ובארכיון מצאתי אוצרות של ממש", מספר גיתאי, "למשל רשימות שניהלו המנהלים והמורים, שציינו את תקופתו כסטודנט, רישומי נוכחות ומכתבי המלצה. בבית הספר הזה למדו שלושה ארכיטקטים שעלו ארצה בתקופת היישוב: אבי, אריה שרון ושמואל מסטצ'קין. שלושתם היו חברים בתקופת הלימודים והגיעו לכאן בסוף שנות ה-20 ותחילת ה-30. אבי היה בין אנשי הקבוצה שהנאצים אסרו והכו, ולשמחתי, לבסוף גם גירשו אותו. זו גם הסיבה שהיום יש לי העונג לשוחח איתך".
במידה רבה גם הסדרה החדשה בהנחייתו, "אדריכלות בישראל", שמשודרת ב"חינוכית 2" החל מסוף השבוע האחרון (11.1) ובכל יום שישי בשעה 11:00 (שידור נוסף ב"חינוכית 23", בימי ראשון בשעה 21:30), היא דרך בעבורו להתחבר לסיפור חייו של אביו. "תמיד הייתה לי חיבה לאבי ולבני דורו", הוא מסביר. "הארכיטקטים באותן שנים התעניינו גם בפרויקטים שהתייחסו לשאלות של דיור או דברים פשוטים".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אבי השתייך מצד אחד לצוות של עשרה ארכיטקטים שבנו את קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם ותכננו את יד ושם, אבל אם היית נותן לו לתכנן מעמד לאופניים על שפת הים בקריית חיים, הוא היה חושב שזה פרויקט מאוד מעניין. מה שעניין אותם היה לא רק הג'סטות הגדולות, אלא גם הפריטים של הבניין. לצערי, הארכיטקטורה היום מאוד נדבקת לדימויים, בניגוד לאז. פעם ארכיטקטים אהבו לא רק לתכנן דירות לבני המעמד הבורגני, אלא גם לתכנן דירות של 70 מטר עבור אנשים בעלי אמצעים דלים יותר. האמת היא שגם אותי בתור סטודנט לארכיטקטורה בזמנו הדברים האלה העסיקו".
הקהל בארץ לא מכיר אותך כמישהו שעוסק באדריכלות.
"במהלך השנים די התרחקתי מכל מה שקשור לאדריכלות, ועסקתי בעיקר בקולנוע, אבל פתאום זה התחיל לסקרן אותי שוב. אז עלה הרעיון לעשות עבור הטלוויזיה החינוכית סדרה מצולמת של מפגשים שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר".
פרקי הסדרה מעוטרים בחומרים ארכיוניים, וגיתאי ואורחיו בסדרה שופכים אור על בתים, שיכונים, שכונות, מבני ציבור, וילות ומגדלי מגורים בישראל. בראשית כל פרק בסדרה מוקרא טקסט ספרותי על ידי השחקניות חנה מרון ויעל אבקסיס.
"זה לא חייב להיות
איך זה שעם כל האהבה וההבנה באדריכלות פנית לקולנוע?
"כל המחשבות והשאלות שחזרו לסקרן אותי בקשר לאהבה הראשונה שלי החזירו אותי קצת לתקופה ההיא. סיימתי את השירות הצבאי, פניתי ללימודי תואר ראשון בטכניון ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים, שזרקה אותי למקומות אחרים. בסופו של דבר החוויות של המלחמה והפגיעה הישירה במסוק שהייתי בו, שהגיע לשטח כדי לחלץ טייס מתוך סוריה, גרמו לשינוי אצלי. באיזשהו מקום הלימודים האלה נראו לי עניין נורמלי מדי מכדי להמשיך לעסוק בו, והלכתי למקומות אחרים. אפשר לומר שהמשכתי ללמוד את זה אבל בדרך אחרת".
ללימודי האדריכלות יש השפעה על הסרטים שלך?
"כשמזמינים אותי לדבר בבתי ספר לקולנוע ושואלים אותי מה אני ממליץ לסטודנטים, אני אומר להם: 'לכו ללמוד ארכיטקטורה'. זה דבר חיובי מאוד ללמוד מקצוע אחד ולעסוק במקצוע אחר לגמרי. זה מעניק לך פתיחות ויכולת להתבונן מסביבך באופן לא משוחד. אחרת מה שקורה הוא שאין לך יכולת הסתכלות כזו, ובשלב מסוים תתחיל למחזר את עצמך. במדיום כמו הקולנוע צריך כל הזמן להמציא דברים חדשים.
"כשיש לך את ה'בעייתיות' הזאת, נגיד אחד כמוני, שלמד ארכיטקטורה ועוסק בתחום אחר, אתה מוצא את עצמך מתמודד עם הניסיון ליישם במדיום אחד דברים שלמדת במדיום שונה. זה מה שמוביל אותך לחדש את עצמך כל הזמן. אני הרי לא למדתי אפילו שעה אחת בבתי ספר לקולנוע, וכמו שאתה יודע, בכל זאת הסרטים שלי מוצגים ברחבי העולם. זה אך ורק בגלל המרכיב הזה של ההמצאה. הסרטים שלי לא הולכים לפי קונוונציה של איך צריך לעשות דברים".
בסופו של דבר סיימת את לימודי האדריכלות באוניברסיטת ברקלי, אף שאז כבר נשאבת עמוק אל תוך עולם הקולנוע.
"בשנים האחרונות בהחלט שאלתי את עצמי מדוע הלכתי ללמוד את התואר הזה. הגעתי לתובנה שעשיתי את זה כדי שאוכל לדבר עם אבי המת. אתה יודע, השיחות הלא פתורות האלה שאנחנו מקיימים עם הדמויות מן העבר משפיעות עליך לא פחות מדברים אחרים".
עד כמה התוכנית החדשה היא גם דרך לקיים דיאלוג עם אביך?
"זה לא רק איתו. למעשה אני שואל שאלות שמעניינות אותי ברמה המקצועית. בכל זאת, השקעתי תשע שנים מחיי בלימודים הללו. זה לא משהו שהתנדף ממני".
מה היית שואל את אביך לו השתתף בסדרה?
"הייתי מדבר איתו על כך שהארכיטקטורה הפכה קרובה יותר דווקא לקולנוע, במובן שהוא הרי יצירה של דימויים. הייתי שמח לו הארכיטקטורה הייתה חוזרת ליצור סביבת חיים".
מאז שנות ה-80 חי גיתאי על קו ישראל-צרפת, ולמעשה הוא חזר לשם בשבוע שעבר לאחר ששהה בישראל כשבועיים. "עד שש בבוקר היום הייתי עדיין בתל אביב", הוא סיפר בשיחת טלפון מפריז ביום שלישי שעבר, היום בו שותקה המדינה בגלל הסופה. "במחשבה שנייה, טוב שזה היה בבוקר, אחרת עם הפקקים לא הייתי מגיע לפריז גם מחר".
כמי ששוהה בצרפת זמן רב, אתה מרגיש את המתיחות בין המוסלמים לצרפתים?
"דיברו על זה כבר בערוץ 10, אז אני לא רוצה לקלקל להם את העבודה... אומר לך רק שבארץ מאוד אוהבים לדבר על הבעיות בצרפת, ובצרפת מאוד אוהבים לדבר על הבעיות בישראל. לדעתי, עדיף שכל אחד יסתכל על הבעיות שלו ולא של האחר".
ואפרופו מה שקורה בישראל, גיתאי חתם לאחרונה על מכתב הקורא לא לפסול את חברת הכנסת חנין זועבי מהתמודדות בבחירות הקרובות. "מאוד חשוב שבישראל תמשיך להתקיים חברה דמוקרטית גם עבור אנשים שהמדינה לא מסכימה איתם", הוא אומר. "חשוב שיהיו בה זכויות אזרח גם למיעוטים ולנשים ושלא תהפוך לחברה חשוכה. ההחלטה לא לפסול את זועבי היא לדעתי הדבר שהכי יעזור למדינה מבחינת דימוי חיובי בעולם.
"עזוב, אני לא רוצה להפוך את השיחה הזאת פתאום לדיון פוליטי. אסכם ואומר שאם מדינת ישראל תיכנע ללחצים פוליטיים ותהפוך ללאומנית, היא תעזור לאלה שרוצים לחסל אותה, ואני, כאחד שרוצה לעזור לישראל, חושב שזה נכון לעזור לה להמשיך להיות חברה פתוחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם