תוגת המאירי: מבית של פנתר שחור וניצולת שואה לפרס אקו"ם
המשורר והיוצר גלעד מאירי, בנם של אחד מאבות ה"פנתרים השחורים" ושל אם ניצולת שואה, זוכה פרס אקו"ם טרי ומנהל מרכז התרבות "מקום לשירה", מבכה את מצב השירה והספרות בארץ בכלל ובירושלים בפרט
סאגת השמות הסמליים לא נעצרת כאן. מילים אלה נכתבות כשברקע מתנגן לו אלבום קסום של להקת רוק פואטית שמאירי היה מיוזמיה, ועונה לשם "המשפחה". היצירה והמשפחתיות שלובות זו בזו ונטועות עמוק בחייו של היוצר הירושלמי, מסיפורו הדרמטי של הדור הקודם והישר אל הדור הבא.
גלעד מאירי הוא לפעמים משורר וחוקר, ולפעמים אוהד הפועל קטמון ואיש משפחה. במקביל הוא יוזם אירועי שירה בירושלים (פסטיבל "מטר על מטר"), מנהל את מרכז התרבות "מקום לשירה" ועורך וחבר מערכת בכתב העת "כתובת". אך גלעד הוא גם יליד מוסררה שנת 1965, גור פנתרים שחור, בן לאמא יוצאת פולין ("היא ניצולת השואה הכי מדליקה ומצחיקה") ולאבא שהיה פעיל מרכזי ב"פנתרים השחורים" - דוד מאירי, הידוע כלוחם חברתי אנטי-ממסדי ("הוא הסתובב עם רוצחים ונרקומנים, אבל לא הם אלה שהפחידו אותו. הוא יודע מה הכוח של הממסד").
בימים האחרונים התבשר מאירי כי זכה בפרס אקו"ם היוקרתי על יצירתו הספרותית. הוא מספר על כך בזמן שאנחנו מצטופפים בחדר העבודה הקטן שלו, מוקפים בספרי שירה ומחקר ובבלגן ביתי פרוזאי. ההודעה לעיתונות הייתה אמורה לצאת באותו ערב אך היא מתמהמהת משום מה, ואני זורקת לכיוונו בבדיחות הדעת, "אולי התכוונו בכלל לאבא שלך?", כשאני רומזת לסרט "הערת שוליים", באווירת המחקר המקיפה אותנו. מאירי צוחק קצרות, אבל מיד מרצין.
"מבחינתי מגיע לו פרס ישראל על הדברים שהוא עשה, הידועים לציבור ושאינם ידועים לציבור". זקיפת גבה נרשמת בפרוטוקול השיחה. "יש לו מפעל חיים ענק. הוא היה מרכזי
"בביטוח חשבו שהוא עבריין. מדינת ישראל לא יודעת לחבק את גיבורי התרבות שלה", קובל מאירי בכאב. "אין אדם בעיריית ירושלים שלא מכיר אותו, הוא מיתוס, אבל הוא כבר בן 77 ולא קיבל אף פעם את תואר יקיר ירושלים. ללכת איתו במוסררה או בשוק מחנה יהודה, זה כאילו אלוהים עובר שם. הוא הציל כל כך הרבה אנשים - נרקומנים, הומלסים, משפחות שלמות".
"מדריך חבורות הרחוב של מוסררה/ מעוכב בגין שוטטות/ מה זה שוטטות, שאלתי, מה העבירה?/ וענית - להסתובב ברחוב ללא מטרה/ אתה נשאל למעשיך/ אין לך תשובה/ ג'וגינג זו מילה לבנה" ("אבא מעוכב לחקירה", מתוך "חיפוש מתקדם")
"כתבתי עליו סונטה בכוונה, כהתרסה", אומר מאירי. גם "סונטה" היא מילה לבנה, ומאירי מגייס אותה לכוחותיו. "באותו לילה לקחו אותו לחקירה במגרש הרוסים, וכידוע שוטרים ומטופלים של עובדים סוציאליים הם אותם האנשים. הוא ביקש לראות את הבוס, וגילה שזה מטופל שלו. הבחור היה בהלם, מה דוד מאירי עושה כאן? אבא הוציא ממנו מכתב רשמי שמותר לו לרוץ וללכת בעיר, מכתב שהוצג לאחרונה בתערוכה במוסררה. כנראה הייתה באותו לילה פריצה באזור, אבל זה עדיין חשוד מאוד שהוא אחד הפעילים המרכזיים נגד הממסד, ופתאום דווקא הוא נעצר.
"פגשתי לאחרונה מישהי בסופר, ובעלה זיהה אותי. 'אתה הבן של מאירי, הכרנו בשליחות בסן פרנסיסקו', הוא אמר לי, ואז הוא אמר לאשתו: 'שלחו אותו לחו"ל מהסוכנות כי לא רצו שהוא יסתובב כאן'. הוא הצית את השטח ועשה דברים חתרניים. הייתי מת לספר על זה יותר, אבל אולי יש לו חששות".
חששות? חלפו הרבה שנים.
"בתקופה של חיים בר-לב האוטו רוסק כמה פעמים, ומכיוון מאוד ברור. אלה לא היו עבריינים. אבא שלי נכה צה"ל, הוא נפצע שלוש פעמים, הוא חטף הרבה והוא רוצה לשמור על עצמו ועל הילדים. הוא הסתובב עם האנשים הכי קשים: רוצחים, נרקומנים, אבל לא מהם הוא פחד. הוא יודע מה הכוח של הממסד".
מאבקים, התנכלויות, רוצחים ונרקומנים, זאת לא מציאות פשוטה לגדול בה.
"אבא שלי לא היה הרבה בבית ולא שיחק איתי כדורגל, כי הוא הסתובב ברחובות וחיפש נרקומנים בליפתא לילות שלמים. אבל ראיתי את ההערצה שהופנתה אליו מאנשים קשי יום. אבא לוחם צדק, זאת הרגשה טובה מאוד. לא יכולתי שלא להעריך את האהבה שלו אליהם. כשהוא צריך לתאר נרקומן, זה נשמע ככה: 'מדובר בבן אדם יפה תואר. הוא מגיע ממשפחה טובה, אבל כמו שאומרים בשכונה, קפץ לו כרטיס אשראי ליד'. זה יותר ממנגנון הגנה, הוא ראה את האור בעיניים שלהם".
דומה שילדותו של מאירי תחת הכנפיים השחורות של המאבק לא הייתה מביישת דרמת פשע מחוספסת, אבל בשביל לספר את הסיפור כדאי לחזור עוד כמה שנים אחורה. את ההיכרות של הוריו גם הוא מגדיר כ"מיתולוגיה של סרט הוליוודי", הפעם בגרסה הרומנטית.
"אבא נפצע קשה מאוד בשנת 1955. הוא היה אז בקורס הכנה לקציני נח"ל, שהיה אז הטופ שבטופ", מספר מאירי את מורשת הקרב של אביו. "כל יום היו שני נגמ"שים נוסעים בפטרולים בכיסופים, באזור שיש בו מוקשים. הוא היה בנגמ"ש השני, והם היו מבסוטים, שרו שירים. פתאום הוא ראה שכל הפלאחים בצד השני רצים, ואמר לקצין הצעיר שהוביל אותם, 'אני לא אוהב את זה'. הקצין אמר לו 'עזוב', ופתאום נשמע בום. הם עלו על מוקש. כמה חבר'ה נהרגו. הוא התעורר אחרי שעה, גבעתי באו וחילצו אותם.
"כשהוא הגיע לטיפולים עברה שמועה ששוכב במחלקה גבר חתיך. אמא שלי הייתה אחות, וכמובן שהיא לא רצתה לראות אותו בכלל, אבל הכריחו אותה. והם התחברו".
הוליווד-הוליווד, אבל אז היא הייתה צריכה להביא פרענק הביתה.
"לא כל כך היה לה למי להביא. היא הגיעה לארץ עם אמא מאמצת שזרקה אותה פה ונעלמה, זה סיפור דרמטי וטראגי בפני עצמו. אמא שלי קיבלה משפחה חמה אחרי שלא היה לה אף אחד בעולם".
אבא לוחם נגד הממסד האשכנזי ואמא פולנייה. היית ילד במשבר זהות?
"הייתי ישראלי. רק כשאתה מתבגר אתה מבין יותר. אולי גם זה מנגנון הגנה, אבל אבא שלי לא ראה את עצמו מזרחי. הוא דיבר בבית במונחים מרקסיסטיים ולא עדתיים, הוא לא היה מוכן לתיוג. הממסד היה מזרחי בעצמו, העירייה והמשטרה, אבל הם הופעלו בידי מנגנון אשכנזי".
"אנו החתומים/ בבלוקים/ בדירות/ בשיכונים/ פונים אליך בזאת/ שתכשיר תב"עתנו/ וחריגותינו ייענו על ידיך (...)/ שטינקרים היתרים היטלים פקחים חדרים מחוזקים רישיונות אגרות קנסות/ אלוהי חריגות הבנייה שמע/ את לחצנו" ("לחרוג בארץ באנו", מתוך "זעזועים בג'לי")
קפיצה פנתרית קטנה משנות השבעים תביא אותנו לקיץ 2011, שבו יצאו המוני העם לרחובות ומחו: מי מהם נגד הממשלה, מי מהם נגד סדרי העדיפויות שלה ומי מהם נגד מחירי הסושי. התמיכה הציבורית הייתה רחבה לפחות כמו הביקורת שהושמעה, ובסופו של דבר נחתמה ההמולה באופן סתמי, עם המון אשפה בשדרות רוטשילד והמוני העם שרק חצי תאוותם בידם. אותה מצוקת דיור שהציתה את המהומה הופיעה בספרו של מאירי כבר בשנת 2006.
"עולים מארצות ערב שוכנו בבלוקים ובשיכונים, ובשביל לסגור מרפסת היו צריכים לגייס 20 אלף שקל ולעבור מסלול לא נורמלי, לפגוש גורמים עברייניים. במרחב של הנדל"ן אין הגנה. האזרח הקטן עומד מול הכוח הממסדי, וזה רק מגביר את המצוקה ודוחף אנשים לעבריינות", מרחיב מאירי את גבולות הצרה. "הלקח הגדול שלמדתי מהעבודה של אבא שלי הוא שלחברה יש הרבה יותר אחריות מאשר לפרט על היותו עבריין. היא צריכה להשקיע את המיליארדים בשכונות, בשכבות מצוקה, זה ברור שגאונים ייצאו משם".
בתור ילד המהפכה, איך נראית המחאה של שנות האלפיים?
"בעידן של קפיטליזם צרכני, החברה מחבקת כך שאתה לא יכול לצאת ממנה ולמחות. המנגנונים יוצרים תחושת הכלה של כולם. אם העובדים הקהילתיים והסוציאליים שייכים לממסד, איך הם יתקפו אותו? קיץ 2011 היה פרודיה על שיח הזכויות האמריקאי, רוכבי אופניים וכל חבורה קיקיונית באה וצרחה 'מדכאים אותנו''.
בעצם אתה מצטרף למי שאמר ''מחאה של מפונקים''?
"לא, אני חושב שזאת הייתה מחאה אמיתית, אבל בלי הבנה פוליטית. בשורה התחתונה, בשביל שינוי במדינה צריך להחליף את השלטון. הרי העמדות של דפי ליף זה חד"ש (מפלגה שכללה בתוכה בראשית דרכה את סיעת 'הפנתרים השחורים', וצ'רלי ביטון היה חבר כנסת מטעמה - ה"מ) ומרצ קיצוני, אבל מי יתמוך בהם?".
"אמי ניצולת שואה, ילידת 1941. מעת לעת מגיעים לביתה צוותי צילום כדי לשמוע ולתעד את סיפורה, כל פעם מזווית אחרת. זה קורה בסלון, ואני משתאה - אבא שלי, יליד 1935, יושב שם גם כן. הוא אחד הפעילים הגדולים ביותר של המאבקים החברתיים בירושלים ובארץ, אולם הקהילה שאותה הוא שירת יושבת דוממת, והיא כמעט לא יוזמת תיעוד ומחקר של פועלו" (מתוך קריאה שכתב לאחרונה מאירי לחבריו ומכריו בפייסבוק)
"יש בושה גדולה אצל יוצאי עדות המזרח", מטעים מאירי. "הם רוצים להיות 'ישראלים'. גם אין הכרה בפוטנציאל שקיים בתרבות הזאת. כמה מהידע שהיה בארצות המזרח הובא ארצה? רוב השירה עוסקת בפולקלור; בלבוש, בשפה, במאכלים, וגם בהרבה עצבים וב'למה דפקו אותנו'. למה הדמויות המרכזיות בהנהגה של עדות המזרח לא זוכות למחקר רציני מבפנים? שפילברג שם את הכסף הגדול על זיכרון השואה. איפה המיליארדרים של עדות המזרח שישקיעו בשימור ובתיעוד? זאת לא חכמה רק לבכות".
מאירי, שקורא לחוקרים מזרחיים לעסוק בחקר התרבות שממנה באו, הוא כאמור חוקר בעצמו, ולאחרונה ראה אור ספרו "הר געש סימפטי - פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן". הספר נכתב תחילה כדוקטורט הממפה את שירת דוד אבידן, המשורר המהפכני שניצב בפנתיאון השירה הישראלית לצד יהודה עמיחי ונתן זך.
אבידן הוא לא ממש דמות אוריינטלית.
"יש לי אליבי", מאירי כמעט מתנצל, מגייס את פולניה לצדו בחיוך. "אני גם וגם. אבל כמשורר כן כתבתי על הזהות שלי, וזאת מחויבות ראשונה. גם אבידן, מבין המשוררים הגדולים של התקופה, עמיחי וזך, הוא המקופח, המודר, ה'מזרחי' בעיניי. הוא לא מובן, הוא אוונגרדי, וזה כלי המחץ הכי חשוב - כלי שרציתי לאמץ, לשכלל ולהנחיל הלאה".
הרומן של מאירי עם המשורר הפרוע התחיל בכתיבה, ועלה משם גבוה לשמים. "אבידן הוא הניו אייג'ר הגדול של המודרנה. הניו אייג' בעיניי היא התרבות הכי חשובה שמתפתחת במערב. אגב ניכוסים דתיים מפה ומשם, היא מאפשרת לכל אחד להתחבר לאלוהים".
הניו אייג' נתפס היום כגל די פופוליסטי, כאופנה חולפת. איך זה מסתדר עם הוויית החוקר?
"גם היהדות הייתה דת פופוליסטית בזמנו. פייטן במאה השישית לספירה היה חורז כדי שהעם יבוא אליו. תמיד יש פופ. אם זה מביא לאהבת האל, אז מה רע? היהדות מאבדת הרבה מהכוח שלה כתוצאה מנוקשות, עיסוק בזוטות וחוסר התעדכנות נוראי", מציין מאירי ומוסיף ש"פסק הלכה לגבי רכבות בגרביונים זה פיוטי מאוד בעיניי, אבל תולה תווית של פג תוקף על הדת. היהדות המסורתית הייתה הניו אייג' של תקופתה. היינו גנבי דת גדולים, קוששנו מאלה ומאלה. רק לשמוע את המצלול הדומה של הסנסקריט והעברית, ואתה משתגע. אטמן וטומאה, ברהמן ואברהם. מישהו פה עשה סוויץ'. הנוצרים בוודאי היו ניו אייג', כמו במונטי פייתון, בכל סמטה עמד איזה נביא וצעק שיבואו אליו כי אצלו האמת ואצלו הנבואה. ניו אייג' היא הדת הכי גדולה בעולם".
הניו אייג' לשיטתו של מאירי אינו רק דת. "ניו אייג' הוא טוטאלי. המודרניזם יצר אמונות עם מרכז כוח אחד, מורה אחד. הפוסט מודרניזם פיזר הכול. יש הרבה חלקיקים, הרבה מורים, הרבה מרכזי כוח, אפשר לעשות סינתזות. זאת חשיבה היברידית. לאלן גינזברג (משורר מדור הביט, בן דורו של אבידן - ה"מ) יש מילה מדהימה: בוּ-איש, בודהיסטי וג'ואיש, יהודי. זה אוקסימורון, כי בודהיסטים לא מאמינים באלוהים. זאת חוויה בו זמנית, גם היהודי לפעמים מאמין ולפעמים שוכח מאלוהים. אפילו 'מלחמת הכוכבים' היא ערבוב של ניו אייג'. המאגיה, המלחמה הקוסמית המבוססת על אגדות מיתיות, ואיזה ג'דאיי חכם".
אז זאת דת או מדע בדיוני?
"זה רק עוד תחום שבו הוא מתבטא. בספר על אבידן הקדשתי פרק שלם לניו אייג'יות שלו, זאת תרומה גדולה שהוא תרם לתרבות הישראלית. מערכת היחסים שלו עם אלוהים היא אחרת, הניו אייג' פולש לכל תחום, מאפשר לעזוב את הדת ולחזור לאלוהים".
"הר געש סימפטי'' נכתב כדוקטורט לאוניברסיטת תל אביב. כמי שחי ונושם את עיר הקודש, למה לא באוניברסיטה העברית'?
"מה שקורה בירושלים הוא שאין תשתית לספרות, היא איבדה את המרכזיות שלה. האוכלוסייה הספרותית דלה מאוד, הרבה ילידי שנות השישים עד השמונים עזבו. החוג לספרות עני מאוד, גם כלכלית, ולא נותן מקום לחוקרים שמעודכנים לתקופה הנוכחית, שיש להם גישה לשירה וספרות שנכתבו ב~20 השנים האחרונות. אחרי שאיחדו שם את כל מדורי הספרות, בתל אביב נרשמו מאה תלמידים לשנה א' בחוג, לעומת תשעה בחוג לספרות עברית בירושלים".
איך אתה מסביר את השפל הספרותי הזה?
"זה קשור לבעיות הדמוגרפיות בירושלים וגם לאג'נדה של החוג. יש הבדל בין להכשיר חוקר ובין להכשיר איש ספרות. חוקר זה רק מקצוע אחד וגם בו יש פחות תקנים, מחקר הספרות הידרדר באופן קיצוני. בשנות השבעים היו 38 עמודים של שירה בעיתונות היומית, היום זה עומד על שניים-שלושה. הביקורות הספרותיות צהובות יותר, תפקידן למכור, לייצר פוליטיקות ומלחמות קטנות".
קשה להתעלם מכך שהדברים נאמרים לאחר שקיבלת שתי ביקורות קטלניות על ספרך.
"לביקורת של לילך נתנאל ב'הארץ' אין מה להתייחס. מישהו נתן לה לכתוב, והיא רצתה ליצור קצת אקשן בביצה. לא מדובר שם על מה שכתוב בספר, לא על המפה החדשה של השירה שיצרתי, לא על הפרודיה, לא על ההומור, אלא רק על דברים שוליים ולא רלוונטיים. אם זאת הרמה של הביקורת, כנראה מישהו רצה להעביר מסר".
מה, שהוא צהוב? שגלעד מאירי לא יודע לכתוב?
"אם תוך חודש נכתבו שתי ביקורות קטלניות על הספר שלי, כנראה אמרתי משהו שהציק. אני מייצג אג'נדה, גם כמנהל 'מקום לשירה' ומקים פסטיבל 'מטר על מטר'. בספר טבעתי את המושג 'פופואטיקה'. זאת אג'נדה של להביא את העם לשירה ואת השירה לעם. אני מנסה לתאר את התהליך שעברה השירה כהתפתחות מאניגמטית לתקשורתית. גם המעבר מאלתרמן לזך היה חלק מזה, כולנו חלק מהתהליך הזה, אפילו מי שתקף אותי".
הביקורת של נתנאל הביעה צער על "הסגנון של מאירי, שדבר מן האוונגרד הפוסט מודרני שעליו הוא מדבר לא דבק בכתיבתו", ועל כך שאין בכתיבה שלך מההומור האבידני שעליו אתה כותב.
"מי שחוקר פשע צריך להיות פושע? חקרתי תרבות פופולארית, זה אומר שאני צריך ללכת כל הזמן לדיסקוטקים ולהסתובב ברחוב עם בוקסות של מוזיקה? הספר לא כתוב בצורה נוקשה, יש בו את הפנינים המתאימות. לדעתי היא לא מתמצאת בכלל בשירה, היא כותבת שהיא 'לא באה טוב'. אם את באה לייצג קהילה, איך את יכולה לבוא 'לא טוב'?" מאירי מתייחס לאופן שבו הקדימה נתנאל את מתן הביקורת: "אולי יש לי מחשבות רעות על השירה, ייתכן מאוד", היא כותבת שם. "לכן אולי לא באתי טוב, כמו שאומרים, לקריאה בחיבור של גלעד מאירי על הפרודיה אצל אבידן".
"היא כותבת שאני אקדמי מדיי, ואילו אורי הולנדר כתב שאני לא אקדמי מספיק, שזאת רק כסות". הוא ממשיך ומסביר. "היה פה מאמץ עצום לגמד את הספר הזה. מהלכים בעלי משמעות משנים או מספרים מחדש את ההיסטוריה, ואם יש שמרנות כל כך קשה בעיתון כמו 'הארץ', איך יתפתח פה שיח? זה מפחיד אותי. זה מאבק נגד כל התפיסה של הפופואטיקה".
מאירי מתייחס לביקורת של מבקר הספרות אורי הולנדר, המצליפה ב''פופואטיקה'' בזו הלשון: "מהם מאפייניו הסגנוניים של זרם אמנותי זה? דומה שאין לכך תשובה חד-משמעית, זולת השימוש המודע של משורריו בחומרי תרבות ההמונים - אך לא כדי ליצור איזו מורכבות, חלילה, אלא כדי להתאים את השירה לעולמם הפלקטי של שלטי החוצות, האינטרנט והשיווק האגרסיבי; ליצור תמהיל שיהיה בעל הילה אקדמית אך גם פופולארי, אליטיסטי במידה סבירה אך בעיקר נגיש. בלשון אבידנית אפשר לכנות את הגישה הזאת 'נשורת תקשורתית'. יש לכך, כמובן, גם שמות נוספים, מרשימים הרבה יותר: 'אקטיביזם פואטי', 'מהפכה שירית', 'אוונגרד'".
"אומרים לי 'העיקר שכתבו עליך', אבל אלה ביקורות שאומרות עליי משהו הרבה יותר עמוק ממה שכתוב", טוען מאירי. "חלק תקפו אותי אישית מתוך חרדה ותחושת איום. לא רגילים שבירושלים קורה משהו. זאת שוב הדרה של הפרובינציה. ירושלים מותקפת מתל אביב, מזרחים לעומת אשכנזים. לא מקבלים את זה שמכאן תבוא איזו ישועה".
"לעשות אהבה בלילה בסביליה זה כיף/ אבל להתעורר יחד בבוקר כיף יותר/ לעשות שינה איתך למשך שארית חיי/ זו מטרתי עכשיו – זה הגביע, כל העולם בשבילי" (פול דרקן, תרגום: ליאור שטרנברג)
בשנת 2009 ערך מאירי את אסופת השירים "קורה פנימית – אנתולוגיית שירי כדורגל". בספר נושאת התרבות הפופולארית הזאת, המצ'ואיסטית, יופי רב גוונים מאוגד לזֵר, כפירוש המילה היוונית העתיקה "אנתולוגיה".
אפשר לומר ששיא הפעילות הפופואטית שלך היה כשערכת את "קורה פנימית''. צריך אומץ לערבב כדורגל ומטאפורות, לא?
"אלה שני דברים שאני אוהב מאוד", מעיד מאירי, אוהד הפועל קטמון מאז הקמתה. "קיבלתי טלפון מראש חוג אוהדי הפועל רמת גן, והוא סיפר לי שבמפגש חוג האוהדים כולם רצו לקנות את הספר. אם דוד אבידן ויהודה עמיחי יכלו לעסוק בכדורגל, זה אומר שהשירה משתנה, עוסקת בדברים יום-יומיים ומספרת עליהם סיפור מורכב ואינטליגנטי".
הפנייה ל"המון העם" בשירה היא דרך מקורית להמשיך את פועלו של אביך?
"יכול להיות שאני ממשיך את דרכו באופן לא מודע", הוא מהרהר לרגע. "מנסה ליצור מהפכה חברתית בספרות, או מהפכה ספרותית בחברה. זאת שליחות".
בעבר עסק מאירי בתחומים חברתיים שונים, כהדרכת נערות במצוקה ולימוד בתיכונים. היום כשאני מזכירה לו את היותו יוגי, הוא אומר שהוא "מעביר את הרעיונות של היוגה דרך השירה".
אפשר לומר שבין המילים לחיים בחרת במילים?
"הבחירה במילים הרבה יותר קשה. לא מתפרנסים מכתיבת שירה, וניהול מוסד כמו 'מקום לשירה' זה מסע צלב. אם מאות אלפי שקלים מועברים אלינו רק בדצמבר, מה עושים עד אז? אני לא צה"ל ולא קופת חולים ולא מוסד חרדי. בכלל, כל תקציב התרבות של המדינה שווה כמו רונאלדו אחד – כמו הסכום שבו הכוכב של ריאל מדריד לבדו נמכר, בערך חצי מיליארד שקלים. והשירה היא הפריפריה של תחום התרבות".
אולי זה מוצדק? סרט בסינמה סיטי בכל זאת קוסם יותר לרוב הציבור.
"בחברה קפיטליסטית זה נכון, אבל מדינת ישראל בחרה להשקיע הרבה בחינוך. אנחנו נמצאים כאן בגלל טקסט, קמנו בגלל שירה, התנ"ך הוא ספרותי. כרגע, אם ספר עולה מאה שקל, 65 אחוז מגיע למפיק ולחנות, חלק מגיע למו"ל, ואחרי מע"מ נשאר ליוצר משהו בין שקל לשלושה שקלים, וזה נתון מדויק. עם כל הכבוד לקולנוע ולתיאטרון, העם היהודי הוא קודם כול עם הספר, וככה יוצרים לא יכולים לחיות. ספרות זה נשמה ועבודה קשה, והשילוב הזה יוכל להוביל לאקסטזה, ויכול לבנות אנשים ועם. אבל אין למורים הכשרה, ותלמידים לא יודעים לקרוא.
"נביאי ישראל מאז ומעולם לא היו אנשי תיאטרון ולא ציירים, אלא משוררים", הוא חותם. "תמיד לעם היה קשה לקבל אותם, את יחזקאל, את ירמיהו. גם אפלטון הצביע על זה שהמשורר צריך להיות מחוץ לפוליס. לכן קוראים לנו 'מקום לשירה' – כי אין לשירה מקום".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם