גבעת עדה חוגגת 110, אבל בת כמה היא באמת?
גבעת עדה החלה השבוע את חגיגות ה-110 שלה, אלא שיוסק'ה אפרתי, בן אחת משמונה המשפחות המייסדות מתקן את ההיסטוריה וטוען: "אנחנו בכלל לא בני 110"
שנת החגיגות נפתחה בשבוע שעבר עם ישיבת מליאה מיוחדת, בה הוענקו תעודות הוקרה מיוחדות לבני ראשוני הישוב וחברי המועצות הראשונות. "זמן חדרה" מביא לכם את כל התכניות לשנה חגיגית, וגם גילוי ממקור ראשון, מאחד מוותיקי הישוב ובן לאחת משמונה המשפחות המייסדות, שמתקן את ההיסטוריה ובכלל טוען: "גבעת עדה היא לא ממש בת 110, אלא פחות ממאה".
בשבוע שעבר אם כן, הייתה יריית הפתיחה לחגיגות ה-110 לגבעת עדה. הישוב שהוקם על ידי שמונה משפחות שהגיעו מתל אביב, זיכרון יעקב ומשפיה, שאדמותיו נתרמו על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד, הפך במהלך השנים לסמל לשילוב בין איכות חיים לעבודת אדמה, בין ההיסטוריה להתחדשות. הנושא המרכזי שנבחר לשנת החגיגות הוא "חיבורים".
ד"ר אייל טפרברג, דור רביעי בישוב וצאצא לאחת משמונה המשפחות המייסדות, שמונה לעמוד בראש ועדת ההיגוי לחגיגות ומכהן כיו"ר עמותת "דורות" המשמרת את ההיסטוריה של הישוב, מסביר מדוע נבחר דווקא נושא זה: "לגבעת עדה חיבורים היסטוריים ואנושיים השזורים על פני 110 שנים. חיבורים אלה יצרו במושבה רקמה אנושית, משפחתית, חמה וייחודית המחברת בין עבר הווה ועתיד, בין אדם אדמה וסביבה, בין חקלאות לטבע, בין אדם למקום, בין אדם לאדם, בין דורות, בין גלי עליו, בין יוצאי עיר לכפר, בין שימור לקדמה ובין חילוניים לדתיים". מלבד הצגת המסמכים ההיסטוריים והענקת תעודות ההוקרה, מתוכננות חגיגות מגוונות לשנה המיוחדת.
גבעת עדה אמנם חוגגת 110 שנה, אלא שלפי אחד מוותיקי הישוב, יוסק'ה אפרתי, שמשפחתו הייתה אחת מהשמונה שהקימו את גבעת עדה, זה ממש לא מדוייק. בכלל, אפרתי ומשפחתו הם הסמל הגדול של גבעת עדה, סמל ההקרבה להישאר ולהאחז באדמה הזאת, גם במחיר כבד. והוא סמל להמשכיות ולשורשיות, כשכיום גדלים בגבעת עדה נכדיו, דור רביעי בישוב.
"זמן חדרה" מביא את סיפורה של גבעת עדה, דווקא דרך עדותו וזיכרונותיו הססגוניים של אפרתי בן ה-82, בן לאחת משמונה המשפחות שיישבו לראשונה את הישוב גבעת עדה. אפרתי חוזר לבאר המפורסמת, לימי הפרעות שגבו מחיר כבד ממשפחתו שלו, לימי בית הספר "גבע", ששוכן ליד בית הוריו וביתו היום, ועל הדרך נותן זעזוע לדבר הכי בסיסי: גילה האמיתי של גבעת עדה. רמז, היא לא ממש בת 110 שנים.
אמו של יוסק'ה אפרתי גדלה בשכונת נווה צדק, עוד לפני שקמה תל אביב, אליה הגיעה בדיליג'נס (כלי רכב בתחילת המאה הקודמת שנע בדרכים בין עירוניות בארץ - א"ש) "כדי להתחתן עם בן זיכרון יעקב", משחזר אפרתי. "הם היו בין שמונה המשפחות והבתים הראשונים שהוקמו בגבעת עדה.
"הברון רוטשילד נתן לכל משפחה אדמה רבה ובהתחלה הם גידלו בה גידולי תבואה. לא הרבה יודעים, אבל רוטשילד, שהיה כנראה אדם חכם במיוחד, נתן לכל משפחה בנוסף 20 עצי זית כך שלכל אחת יהיה גם שמן. בנוסף, כל אחת משמונה המשפחות קיבלה שתי פרות ותרנגולות. אחרי זמן קצר, הגידול העיקרי בישוב הפך להיות גידולי ענבי יין וכל תושב קיבל שותפות ביקבי "כרמל" של הברון". אפרתי עצמו, ממשיך את אותם גידולים ועד היום, חודשיים לפני יום הולדתו ה-82, הוא כורם ואף מכהן כחבר בהנהלת הכורמים הארצית. ההתעסקות בכך לא הייתה בחירת הלב של אפרתי, כפי שיספר בהמשך.
ההתיישבות בגבעת עדה לא הייתה קלה. שנים רבות הייתה גבעת עדה התיישבות יהודית בודדה, בלב שטח שנשלט על ידי רוב של יישובים ערביים. כתוצאה מכך, היישוב סבל רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, בעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.
הקורבן הראשון במלחמה להישאר ולהתיישב באדמות האלו היה בעלה הראשון של אמו של אפרתי, בנימין קרופיק. "ב-1920 במאורעות תר"פ נרצח קרופיק על ידי כנופיית ערבים שעברה את החומה שהקיפה את הבתים", אומר אפרתי. "הוא נרצח לעיני שלושת ילדיו הקטנים". אלא שהקורבן של אמו ומשפחתו של אפרתי לא נגמר שם.
אחד מהאירועים שזעזעו את הישוב היהודי במאורעות 38' היה חטיפתם של שלושה מאנשי הישוב. אחד החטופים היה אחיו למחצה של אפרתי, בן לבנימין קרופיק שנרצח 18 שנה קודם ואיתו נחטפו בן דודתו ובחור נוסף שעבד במשק של המשפחה. אמו של אפרתי, שלאחר רצח בעלה הראשון התחתנה עם עובד משק אחר והביאה לעולם שלושה ילדים נוספים, כשהקטן בהם, יוסק'ה, ספגה עוד אובדן קשה מנשוא. השלושה נחטפו בזמן שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה לכיוון הגורן. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים, כשהן מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה. את מקומן גילה בדואי מקומי שהסכים לחשוף את מקום הימצאותן בעקבות תשלום נכבד.
אפרתי זוכר היטב את אותו היום בו איבד את אחיו למחצה ואת בן דודתו ועובד המשק של המשפחה. "באותו יום נורא, הייתי בן 7 ונשארתי לשכב בבית חולה", משחזר אפרתי. "אחי הגיע למיטתי ונתן לי נשיקה. הוא היה בין הראשונים שסיימו ללמוד ב'מקווה ישראל' ב-1934. לא ידעתי שקרה משהו אבל באותו ערב של אותו היום שמעתי בכי מהמרפסת, ואז הבנתי שקרה משהו נורא. אנחנו קשורים בדם ובעבותות של ברזל למקום הזה ושילמנו מחיר מאוד יקר על האדמות האלו. אני עובד את אותן אדמות שאחי עיבד אותן. היה לי חשוב גם לשים שלט שיזכיר את שלושת החטופים ביער ליד גבעת עדה".
הגילוי הגדול בסיפור ימיה הראשונים של גבעת עדה מפי אפרתי, הוא למעשה הגיל האמיתי של הישוב, שבעבר נקרא "מראח" ושונה בהמשך לגבעת עדה. על פי אפרתי, והוא גם מביא סימוכין לכך, חגיגות ה-110 ליישוב הן לא בדיוק מדויקות, כפי שהוא מסביר: "למעשה, שמונת המשפחות שהגיעו ליישב לראשונה את גבעת עדה, הגיעו ב-1914 וממש לא ב-1903".
מופתעים? אפרתי מסביר איך הגיע לקביעה זו: "ב-1903 היה כאן חאן והביאו כמה חקלאים מזיכרון שישבו שם וישמרו על המקום. שמונת המשפחות שמהן קמה גבעת עדה הגיעו הרבה אחרי אותה שנה. למרות שעל כמה בתים של אותן משפחות שעומדים עד היום בגבעת עדה כתוב השלט 1903, לא הסכמתי לתלות את השלט הזה על ביתי, כי זה ממש לא נכון היסטורית.
"אמי נולדה ב-1896 והגיעה ליישוב ב-1914 ולראייה מצאנו את תעודת הלידה של בתה הראשונה של אמי, שלאחר מותה נמצאה תעודת הלידה שלה מ-1916, כששם רשום עדיין השם 'מראח'. אמי הגיעה לגבעת עדה ונישאה שם, הרי היא לא התחתנה כשהיא בת קצת מעל גיל 15, מה עוד שהיא הגיעה יחד עם אחותה והם היוו למעשה רבע מהמשפחות המקימות. בידינו הוכחות שהישוב אוכלס רק 11 שנים מאוחר יותר".
על פי אפרתי, שמונת בתי המשפחות הראשונות נבנו בסגנון צרפתי: "עד היום ברחוב אמיר זיו עומדים אותם בתים בני שתי קומות. בשנים הראשונות הבהמות חיו בקומה התחתונה ולמעלה התגוררו האנשים, עד שבנו להם רפתות והפרות עברו לשם. אני נולדתי בקומה השנייה של ביתנו. אי אפשר היה לקחת את אמי לבית חולים כי לא היה כביש. התגוררנו איפה שאני מתגורר היום, ליד מה שהפך להיות בית הספר 'גבע', שבו לומד עוד היום צעיר נכדיי", אומר אפרתי בגאווה.
"הזיכרונות שלי מתחילים עם חטיפת אחי וההתקפה הגדולה על גבעת עדה ב-'38 שבה נהרגו שלושה חברי ישוב. במשך שנים ארוכות לא היה לנו חשמל, מים וטלפון. בגיל 10 חלבתי שתי פרות כל יום. אני זוכר איך הייתי נוסע עם אבא שלי לבאר המפורסמת של גבעת עדה על עגלה עם ארבע חביות, אבי היה שואב מים מהבאר, מרים לי למעלה והייתי שופך אותם לחביות. אלו היו ימים נפלאים", מתרפק אפרתי.
"לקום בבוקר השכם לבציר זאת הייתה חגיגה. הייתי הולך לפעמים לגורן מתיישב על המורג שמפריד את החיטה. היינו נוסעים למסיק הזיתים בזיכרון והיינו משגיחים שלא גונבים מאיתנו שם שמן". אפרתי נזכר בחיוך איך היה מפזר בין בתי השכנים כיכרות לחם שאמו אפתה, עד שהגיע לאחת השכנות שהתלוננה שהלחם קל מדי. "לא היססתי ואמרתי לה שלפחות אמא שלי לא שורפת את הלחמים, כמו שקורה אצלך כשאת צריכה לאפות לחמים", נזכר אפרתי בחיוך.
אפרתי מודה שהוא אהב את האבולוציה שקרתה לישוב, שרק ב-48' חובר למקורות ולחברת החשמל בתמורה לכך שכל תושב תרם 25 אחוז משטח האדמה שלו, כדי ליישב את העולים בעליות של שנות החמישים. "גבעת עדה זה אינטראקציה מופלאה של העלייה בשנות החמישים עם התימנים, הרומנים והטורקים. שנים עבדו אצלנו משפחות שלמות ועד היום אני פוגש את הזקנים שלהם ורואה אותם בחביבות. בהתחלה הם חשבו שאנחנו הוותיקים עשירים, אחר כך ראו שעבדנו קשה כמותם והיה בינינו כבוד גדול".
כל חייו, עד היום, עסק אפרתי בחקלאות. הוא היה בעיקר כורם, אלא שאת השטחים הנרחבים שנותרו ברשותו, הוא יודע שלא יהיה מי שיעבד אחריו, כנראה. למרבה ההפתעה, הוא לא ממש כואב את זה, כפי שהוא מספר: "כשהייתי נער, הלכתי בעקבות אחי שנרצח ויצאתי ללמוד במקווה ישראל כשהברון רוטשילד מימן את לימודיי. בזמנו, הוא נתן לכל מושבה מלגות והיינו שבעה חברים בכיתה שסיימו לימודים בצורה נורמאלית.
"שמחתי ללכת בדרכי אחי וכששבתי עם סיום לימודיי לגבעת עדה, נורא רציתי להמשיך ללמוד אבל אבי הבהיר לי שאם לא אמשיך אותו, הוא יאלץ לוותר על המשק. בלית ברירה המשכתי בחקלאות, כשלבי היה נתון בלימודים שלא יכולתי להמשיך, לכן אני לא מתכוון לדבר על חבל התלייה שתלה אותי. נשבעתי שלא אעצור את ילדיי מללמוד רק כדי שימשיכו אותי ואכן כל ילדיי בוגרי טכניון, דוקטורנטים ומצליחים. האדמות יישארו שלהם, אבל הם לא צריכים להיות חקלאים".
מבחינת אפרתי, גבעת עדה של היום היא עדיין פנינה. אלא שלנוסטלגיה יש ריח טוב יותר. "הריח של הרחוב שגדלתי בו היה ריח האפר שעליו, ריח טוב יותר מהריח של האספלט היום. אהבתי את מראות האמהות שהלכו עם הילדים ברחוב בימי ילדותי. היו חתונות ב'בית העם', שם התחתנו כל אחיותיי. אז בחתונות בישוב, כל אחת הביאה סיר ממאכל שעשתה בבית. היו מתחתנים בקומה העליונה ורוקדים בקומה התחתונה.
אני זוכר כמו היום את הבחור השמן שהיה מגיע מפרדס חנה כדי להקרין לנו את הסרט של טרזן, והיינו מתפללים שהגנרטור שלו יחזיק עד סוף הסרט. הוא היה מגיע על עגלה ורוצה שנדחוף אותו במעלה הגבעה אבל לא היינו מטומטמים. לדחוף כזה אדם גדול מימדים?", אומר אפרתי בחיוך גדול. "חיכינו שירד ואז דחפנו". אפרתי מודה: "אני מרוצה מאיך שהישוב התפתח, אבל אני לא רוצה שנהפוך לראשון לציון, למשל. אני לא מוכן שיפשירו את אדמותיי לבנייה, גם אם זה אומר שאאבד מיליונים".
דבר אחד צורם לאפרתי ושאר אנשי הישוב, גם בימי חגיגיים אלו, האיחוד שנכפה עליהם לפני בדיוק עשור, עם בנימינה. "האיחוד עם בנימינה זה כישלון מוחלט", הוא חורץ. "היינו צריכים לחיות את חיינו לבד והיינו עושים את זה יפה, אבל היו כמה שטויות שכמה ממקבלי ההחלטות כאן עשו, כמו כשחתמו על כך שלא יהיה מחלף שיחבר אותנו לכביש 6. כל הפוליטיקאים יודעים ומבינים שמגבעת עדה לא ייצא ראש מועצה, כי בנימינה הם הרוב, אבל זה לא מפריע לי. מפריע לי שאנחנו לא אנחנו. אנחנו ג.ע. וזהו. יש בבנימינה רחובות עם אותו שם כמו גבעת עדה וזה אבסורד" .
לסיכום מודה אפרתי שהישוב בן ה-3,000 תושבים, הוא בהחלט התגשמות החלומות, עם כמה תיקונים. "בסך הכל, אני גאה שיש בכל מקום כאן בנים שהם דור חמישי למתיישבים הראשונים וזה אומר המון", הוא אומר בגאווה.
הנושא המרכזי שנבחר לשנת החגיגות הוא חיבורים. "לגבעת עדה חיבורים היסטוריים ואנושיים שזורים על פני 110 שנים. חיבורים אלה יצרו במושבה רקמה אנושית, משפחתית, חמה וייחודית המחברת בין עבר הווה ועתיד, כך מסביר ד"ר טפרברג יו"ר עמותת "דורות", המנציחה את היסטוריית גבעת עדה ומי שעומד בראש הוועדה שממונה על החגיגות. אגב, טפרברג עצמו צאצא לאחת משמונה המשפחות הראשונות.
בישיבת המליאה החגיגית שעוטרה במסמכים היסטוריים שהוצגו, כמו תיעוד ישיבת המועצה הראשונה, העניק ראש המועצה, רמי דיסנטיק, תעודות הוקרה לנבחרי הציבור בעבר והוקיר את תרומתם וזכרם של שלושת ראשי המועצה שהלכו לעולמם. לצידו העניקו את התעודות המרכזים הצעירים של שבט הצופים "גפן", בני גבעת עדה.
האירוע היווה את האות לפתיחת חגיגות ה-110. האירועים השונים לאורך השנה יהיו אירועים ערכיים וקהילתיים, והשבוע יתקיים האירוע השני לרגל ט"ו בשבט במסגרתו מוסדות חינוך ותרבות שונים ביישוב ישתתפו במיצג חוצות אשר ימוקם בחזית בית הספר הראשון, ברחוב הראשונים, בצילם של העצים העתיקים. לצידו, ימלאו ילדי היישוב את עץ המשאלות בברכות לרגל יום הולדתה ה-110 של המושבה. בנוסף, יטעו ילדי בית ספר גבע, בחסות המועצה, את שדרת ה-110 בכניסה להרחבה מכיוון מערב. שדרה ובה 110 עצים. בהמשך השנה מתוכננים ערב מרכזי לכלל התושבים אשר יתקיים בערב יום העצמאות ובו יחולקו אותות יקירי המושבה, כנס מחזורים, 'אוליפיעדה' ועוד.
הלוגו לחגיגות שנבחר הוא עץ עם שורשים, עצים מלבלבים ולבבות אדומים. עשרות משפחות ותלמידי בית ספר גבע לקחו חלק בניסוח הסלוגן לחגיגות ובסופו של התהליך הסלוגן שנבחר הוא: "מתחברים לעבר, רוקמים עתיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם