"היום כולן מסתכלות עלי, פעם מי הסתכל עליי?"
לקראת גמר "מאסטר שף 3" פורס שי ברנדס את משנתו: על אייל שני ("הוא גאון"), על יונתן רושפלד ("אמר לי: 'רק תגיד מתי, והמטבח פתוח'"), על ג'קי אזולאי ("מנסים להוציא אותה קטנה") ועל ההדחה ("משימה אחת פספסתי - ולא היה לי סיכוי"). וכן, למרות היותו מהנדס היי-טק, האוכל הוא העתיד מבחינתו
במקביל עשו ביניהם שני החברים תחרות - מי מוציא יותר בפסיכומטרי. אחד קיבל 769, והשני, שרצה להיות שף - קיבל 775. החלומות לכבוש את העולם נקברו להם, גם אם באופן זמני, אי שם בלב הפקולטה למדעי המחשב בטכניון. אותו מיסטר "775 בפסיכומטרי" נקרא שי ברנדס, אחד מכוכבי העונה השלישית של "מאסטר שף".
>> מיכל אנסקי: "למה לבכות מאוכל? זה כמו לבכות מסרט"
רגע לפני ש"קשת" מגרדת את 50 אחוזי הרייטינג, בגמר שייערך ביום שלישי הבא, פגשנו אותו בביתו הצנוע בחיפה, כדי להבין איך מגלים פתאום בגיל 35 שאתה אוהב לבשל. "זה לא פתאום", מבהיר ברנדס, "אני כל החיים בישלתי. הסיפור הזה עם אהרוני לא התחיל משום מקום. אחרי הצבא רציתי ללמוד בחו"ל, אז הלכתי להתייעץ איתו. הוא אמר לי: 'תנסה קודם כל לעבוד במסעדה, ותראה אם אתה אוהב את התחום לפני שאתה זורק מאה אלף שקל על לימודים בחו"ל'. ביקשתי לעבוד אצלו שבועיים בלי תשלום. הוא הסכים, אבל אתה יודע איך זה. הרי אף אחד לא ייתן לך שם לבשל. אתה מקלף ועושה כל מיני הכנות, אבל אתה מרגיש את המטבח, את שעות העבודה, את הסרוויס, את הלחץ - זה כיף אדיר".
ובכל זאת ויתרת והלכת ללמוד בטכניון.
"המסעדה של אהרוני נסגרה אחרי כמה שבועות. החלטתי לעזוב את תל אביב, לנצל את הפסיכומטרי וללמוד בטכניון. זה היה בתקופה של האקזיטים. אמרתי לעצמי שאני אעשה את המיליון הראשון, ואפתח מסעדה משלי. התחלתי ללמוד, ומאז אני שם".
מיליון ראשון אין. איפה החלום, עדיין קיים?
"לאט לאט זה התפוגג. אתה מתחתן, נשאב אל תוך החיים, והחלום נעלם. תחשוב שחברים שלי, שהיו סטאז'רים כמוני וקילפו ירקות בדיוק כמוני, נמצאים במקום אחר לגמרי. אחד מהם זה שחף שבתאי, שף בינלאומי שנבחר כשף בעל המסעדה הכי טובה בהודו - מדינה שמונה מיליארד איש. תאמין לי שיש שם מסעדות איכותיות, קצת יותר מאשר בישראל. הוא גם הקים את רשת 'מינה טומיי'. השני הוא חגי לרנר. אני הלכתי לטכניון כשהמסעדה נסגרה, הוא הלך למסעדת 'קרן' של חיים כהן. לאט לאט הוא התפתח, והיום, אחרי שהיה שף של כמה מסעדות, הוא מנהל את בית הספר 'בישולים'. אני בטוח שאם הייתי מפתח את זה הייתי במקום אחר לגמרי, אבל אתה יודע, יש לי ברוך השם בית, אישה, ילדות מתוקות. החיים דבש".
בוא נשאל את זה ככה: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"להיות שף של מסעדה, ללמד אנשים בישול, ושיהיה לי מקום משלי. אני אוהב את זה, אני טוב בזה. עשר שנים מהיום אני רואה את עצמי בתחום הבישול. בישול - או שמתעסקים, או שלא. בהיי-טק, בעוד חמש-עשר שנים, מעיפים אותי, אם אני רוצה ואם לא. אנשים בגיל 45 מתאדים פתאום. בעוד כמה שנים אני אצטרך לעשות שינוי קריירה כפוי. עדיף להתחיל את זה עכשיו, ועדיף לעשות את זה בתחום שאני אוהב. זה יקרה בסוף. היי-טק זו עבודה זמנית. אני רוצה להתחיל לקחת פעם בכמה זמן יום חופש וללכת לעשות יום סטאז' במסעדות של כל מיני שפים. אייל שני הזמין אותי לעשות את זה אצלו, גם רושפלד אמר לי 'רק תגיד מתי - והמטבח פתוח'".
האהבה לבישול לא התחילה אצל ברנדס ב"מאסטר שף", וגם לא באותו ג'וק של ללכת לקלף גזר אצל אהרוני. היא החלה הרבה לפני זה, אבל הרבה הרבה לפני זה. סבתו, בהיותה ילדה, נמלטה מאיום השואה עם אחיה הקטן, שבוע לפני שנסגרו שערי פולין. ההורים שלה ניסו לברוח שבוע לאחר מכן, ומתו. כל המשפחה נמחקה שם, כך ששום מסורת של בישול לא הגיעה מדורות קודמים. "מה שסבתא שלי למדה בתקופת הצנע, ומה שאמא שלי למדה ממנה, היה האוכל. לא היה שום שלד של בישול. זה נסגר בשניצל פירה, כשהשניצל שרוף והפירה חסר טעם.
"היום, כשאני נזכר בזה - אני מבין כמה גרוע זה היה. כנראה משם נולדה התאווה לבישול, כשמכורח המציאות אתה מתחיל לבשל. אחי הגדול, ניר, התחיל להכין עוגות שמרים והפך לאופה הבית. אני הפכתי לזה שמבשל בבית".
מה היה הדבר הראשון שהכנת?
"לדעתי אטריות רחבות ושטוחות עם גבינה, קינמון וסוכר. זה כביכול הדבר הכי מטומטם שיש, אבל זה טעים. אני מוצא את עצמי נזכר פעם בכמה שנים בטעם הזה, ומכין לעצמי. הפעם הראשונה שבישלתי הייתה בגיל ארבע-חמש. לקראת גיל שמונה הכנתי את הארוחות המשפחתיות - דברים פשוטים של סלט, חביתה וכאלה. זה היה הצורך הבסיסי".
יש איזו ארוחה שאתה זוכר במיוחד מתקופת הילדות?
"אני בישלתי את הבר מצווה של עצמי".
את כל האוכל לבר מצווה שלך?
"תשמע, כל פעם שהייתה לי יום הולדת ביקשתי ספרי בישול, וזה מה שהייתי קורא. קורא, ועל פי זה מכין מתכונים. אני זוכר שיצא ספר הבישול של אהרוני "המטבח הסיני". קניתי אותו והכנתי על פיו דברים. אז היה טרנד סיני מטורף, ערכתי לעצמי את המתכונים שניסיתי מבעוד מועד, והתכוננתי ליום הזה. בישלתי שם ל- 50 איש בערך. כל הדודות עזרו, גלגלנו אגרולים ביחד, עשינו מוקפצים, והייתה ארוחה סינית מגניבה".
ואיך היו התגובות? אנשים נהנו?
"זה היה בסדר, אבל הרבה פחות מעודן ממה שהייתי עושה היום. מה שאני הכי זוכר זה שההורים שלי לא סמכו עליי, והזמינו איזה קייטרינג חיצוני שהכין סיר ענק של חמין. הם באו ושמו באמצע הסלון סיר ענק של חמין, לכל הדודים הזקנים שלא אכלו שום דבר. קצת הרסו את זה, אבל לא נורא".
ברנדס עוזב לרגע את השיחה, ניגש למטבח, מזיז משהו בתנור וחוזר לשוחח איתי. "עוד מעט זה יהיה מוכן", הוא מסננן לעברי.
המשפחתיות אצל ברנדס היא אולי הדבר החזק ביותר. הוא גדל בשכונת רוממה בחיפה, בן זקונים למשפחה בת ארבעה ילדים, שני הורים מורים. "אתה יודע, הוציאו אותי בתוכנית כאילו אני איזה מליין היי-טקיסט", הוא אומר בחיוך המבויש שלו. "איזה מליין? לא גומר את החודש, מינוס בבנק, גדלתי אצל זוג הורים מורים שנהגו בסוסיתא. גדלתי בבית מאוד מאוד לא עשיר, אבל ההורים שלי דאגו לתת לנו חיים מאוד טובים. אני לא מסוגל לתת לילדים שלי את החיים האלה, עם כל מה שאני מרוויח. האחים שלי ואני למדנו בריאלי. היום אני מנסה לשים את הילדה בגן בריאלי - אין לי גרוש. הם החזיקו ארבעה ילדים בריאלי, עבדו בעבודות כפולות ולימדו בכמה מקומות, רק כדי להעניק לנו הכול".
והרצון לתת לילדים שלך את אותו הדבר, הוא בעצם מה שמונע ממך להגשים את החלום?
"אני מת לעשות שינוי, מת לשנות כיוון. תאמין לי שאין לי בעיה ללכת עכשיו להיות טבח במסעדה מעולה בתל אביב, וכבר קיבלתי הצעות, אבל זה טבח שכיר. אי אפשר לחיות מזה. לפתוח מקום? אני מת לפתוח מקום. אם הייתי יכול עכשיו - אתמול הייתי פותח. אבל גם לזה צריך כסף, וגם אם אתה מקים משהו, עד שהעסק מתחיל לרוץ צריך לפרנס משפחה. אני לא יכול פתאום להפסיק לשלם משכנתא או להפסיק להביא אוכל הביתה. אשתי דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה, כך שרק אני עובד".
ברנדס ניגש לתנור, ומוציא תבנית שעליה מונחת כרובית שלמה, זהובה ומזוגגת. זה נראה טוב, השאלה היא כמה אטרקטיבית יכולה להיות כרובית. "תיבצע לך פרח גדול, תטעם ואז נדבר". האמת? עם כל זה שכרובית הוא ירק אגרסיבי - ברנדס הצליח להוציא ממנו משהו מלטף. וכן, ברור לגמרי שהמשפט האחרון לא היה נכתב לולא היה קיים בעולם שלנו אייל שני. אבל כשטועמים את הכרובית הזו, באמת מרגישים חום מלטף. חוץ מזה שזה טעים שחבל על הזמן. "זו כרובית על פי אייל שני", אומר ברנדס, "מבשלים כרובית שלמה 10-15 דקות במים רותחים, מושחים אותה בחמאה מומסת ובמלח גס, ושמים בתנור".
זה באמת טעים, אבל אייל שני, איך לנסח את זה בעדינות, הוא קצת פלצן.
"הוא גאון. גם בעונות הקודמות, כששמעתי אותו מדבר, אמרתי שאני לא מסוגל לדבר כמוהו על אוכל. אבל אני מבין לגמרי מה הוא מרגיש ועל מה הוא מדבר. אני מסכים איתו לגמרי שאם חותכים עגבנייה לא במקום הנכון, אתה הורג את הטעם. אני ממש מבין מאיפה זה מגיע. הוא ממש אוהב את האוכל, כמוני. בתוכנית רואים את זה באופן מוקצן, אבל הוא באמת מדבר על זה גם מחוץ לתוכנית. כשהוא מדבר, זה בצורה הציורית הזו. כשאתה יושב מבואס והוא בא לעודד אותך, הוא דופק לך משפטים שאתה לא יודע מאיפה הוא מקריץ אותם. האדם הוא גאון. זה לא שיש לו איזה סטוק של משפטים, זה באמת הוא. יש לו חלק אדיר בזה שהבישול שלי מאוד השתנה במהלך התוכנית".
איך?
"השופטים נותנים כל הזמן ביקורות. אתם רואים בתוכנית שני שופטים שנותנים ביקורת של משפט או שניים, אבל בעצם כל שיפוט של בנאדם הוא תהליך של 20-30 דקות, כשכל שופט נואם 5-10 דקות, מסביר מה היה אפשר לעשות ולהוסיף. לומדים מזה המון. לא רק מהביקורות כלפיך, אלא גם מהביקורות על אחרים. אתה מרגיש שהבישול ממש משתנה. התחלתי לחקור קצת, אמרתי 'בוא נראה איך השופטים מבשלים'. התחלתי קצת לקרוא מתכונים שלהם, ואז אתה רואה כל מיני השפעות שלהם ומה הם אוהבים לבשל. עשיתי כל מיני ניסיונות. אמרתי לעצמי 'בוא נעשה איזה מתכון של אייל שני, עם כמה שהוא פקה-פקה, בוא נראה מה עומד מאחורי זה'. ובוא'נה, האוכל של הבנאדם הוא אחד הטעימים שטעמתי. אמרתי, מה כבר אפשר לעשות? פלפל חריף, עגבנייה, קצף של עגבניות, קצת שמנת חמוצה. זה שילוב טעמים שמפוצץ את המוח. המנות הכי טעימות שטעמתי הן המנות שלו".
הוא השופט שהשפיע עליך הכי הרבה?
"לא, יונתן רושפלד הוא השף הכי גדול בארץ, ואני עוקב אחרי הקריירה שלו מאז שהקים את המסעדה שלו. הוא השף שאני הכי מעריץ, ולקבל ממנו ביקורות היה כיף חיים. בשביל זה אתה בא, לשמוע אם אתה שווה משהו. כשהשף שאתה כי מעריץ אומר לך את זה, אז בכלל. יש לו סגנון בישול שמאוד מדבר אליי, הרי הוא גם אוהב המון חומרים טריים, ודגים ופירות ים. נחזור לרגע לעניין השופטים - אתה ממש מקבל מהם הכוונה. הם בביס אחד יודעים לזהות טעויות. הגעתי למצב שעוד לפני שהגשתי להם את המנה, אני יודע מה הם הולכים להגיד, מכיוון שאני כבר יודע מה הטעויות ומה יקפיץ להם את הפיוז. כל השופטים נותנים ביקורות מאוד לעניין. לא מראים את זה כדי לא להלאות את הקהל. זה הרי לא תוכנית בישול, זו תוכנית ריאליטי שהבישול הוא התפאורה. זאת הייתה יכולה להיות גם תוכנית על מכונאות רכב".
ועדיין, ממוצע של 40 אחוזי רייטינג. אתה סוג של כוכב.
"קודם כל חשוב להבהיר שבאתי לתוכנית למרות שזה טלוויזיה, ולא בגלל שזה טלוויזיה. אני אדם שמאוד אוהב את הפרטיות שלו. אני לא שונא אדם חלילה, אבל אין לי בעיה לשבת כל החיים שלי בסופי שבוע בבית עם טלוויזיה לצד המשפחה. זה מאוד מוזר. אני לא ידעתי מה זה יעשה, ברור לי שזה אינסטנט ושזה דבר זמני. כל דבר בחיים הוא זמני".
זה נשמע יותר מדי מתיפייף. ידעת שמדובר בריאליטי שהוא פצצת רייטינג.
"נכון, ועדיין, באתי לשם כדי לקבל את הביקורת מהשופטים. כדי לדעת איך אני מבשל, אם אני שווה משהו או לא, אם יש טעם להתחיל לפתוח עסק או לא. כשאתה שומע את זה מהם - אתה מבין שכן. זה נחמד שאנשים עוצרים אותך ברחוב. כל אחד בטוח שאני החבר מהקופסה אצלו בבית. באים אליי, נותנים לי כאפות סחבקיות, נותנים לי הערות על הבישול. אתה לא מכיר אותם, אבל הם בתכלס מכירים אותך. זה נורא מוזר, וזה נחמד לקבל אהבה. כמובן שאחרי שעפתי פתאום יש הרבה יותר תגובות ברחוב, ולאנשים הרבה יותר נוח לבוא ולהגיד לך דברים".
אילו תגובות קיבלת למשל?
"האמת שללכת בגרנד קניון זה כל כך מצחיק. אני כל כך חרד לפרטיות שלי, ופתאום כולם מסתובבים אחריך. אתה שומע לחשושי 'מאסטר שף', 'מאסטר שף', 'מאסטר שף'. נחל זורם מאחורה של מאסטר שף. בחורות מסתכלות עליך, נועצות מבטים. יפות, מכוערות - כולן מסתכלות. ואני, כמו שאתה מבין, לא יפיוף. החתיכים היו רגילים לזה, ואני? מי הסתכל עליי בחיים? אי אפשר לחטט באף, אי אפשר לצעוק על אנשים, לקלל אנשים בכביש. אבל צריך לזכור שהכול עובר. מה שאני צריך לנצל זה את הקשר שלי עם ארבעת השופטים".
מבין כל התוכניות של "מאסטר שף" שבהן השתתף, ברנדס לא ישכח שתיים. האחת היא תוכנית הפתיתים, והשנייה היא כמובן התוכנית שבה הוא הודח. "לא סתם עפתי", הוא מבהיר, "אני תמיד יודע מה אני עושה. גם אם חצי שעה הסתובבתי, אחרי חצי שעה אני כבר סגור על מנה ומה אני צריך לעשות כדי לטקטק אותה. במשימה שבה הודחתי לא ידעתי מה אני עושה. במשימה של הונגריה זה לא היה צחוק. סיימנו יום צילום, ובארבע בבוקר העלו אותנו למטוס. אתה לא ישן, מגיע להונגריה, מתזזים אותך שם, ואז, ארבע בבוקר, אתה חוזר לארץ, מגיעים לאולפן - ותתחיל לבשל מנה.
"לא היה שם זמן לחשוב על מנות. לא טעמתי שם אוכל הונגרי, אני גם לא מכיר כל כך אוכל הונגרי, ושם היינו אצל בשלנית ביתית שהראתה לנו מנות הונגריות שלוקח שלוש-ארבע לבשל. היה מאוד טעים, אבל במשימה יש לך שעה ורבע. לא הצלחתי לחשוב על מנה, הגעתי לאולפן ואין לי כלום. בסוף קפץ לי משהו: לעשות מנה עם טלה. אני מגיע למזווה, ולא היה באותו יום טלה. בקיצור, אין לי אף מנה בראש. אמרתי נכין סטייק פילה, עם פפריקה וכרוב - בלי שום מושג ושום דבר ממוקד. אם היו שולחים אותי לצרפת או לאיטליה, היה לי הרבה יותר קל".
אני מבין שהיא לא יצאה משהו.
"המנה הייתה טעימה. הכנתי לי עוד מנת גיבוי בצד, טחנתי אותה, והיא הייתה ממש טעימה. אבל שוב, האחרים הכינו מנות מצוינות. משימה אחת אתה מפספס, לא מרוכז, ואתה נופל. כל הדרך רושפלד אמר לי 'אתה מתמודד חזק'. אחרי שהודחתי, הוא ואנסקי אמרו לי שהייתי המועמד שלהם לגמר, אבל סו וואט? משימה אחת פספסתי, ולא היה לי סיכוי".
בוא נעבור למשהו יותר שמח. איזו מנה אתה הכי גאה שיצרת במאסטר שף?
"תכלס, אני גאה בכל המנות, אבל מעל כולן אני גאה במנה אחת שהיא ממש נטו יציאה שלי. הוציאו אותי בתוכנית כאילו אני יודע מה אני עושה, אבל עדיין פרפרתי במזווה חצי שעה עד שידעתי מה אני רוצה לעשות. הייתה את משימת הפתיתים, אני לא סובל פתיתים. יש לנו בבית רק מכיוון שאשתי מכריחה שיהיה. היינו צריכים להכין שתי מנות. הלכתי בהתחלה על מנה מתוקה, אמרתי נפתיע את השופטים. עשיתי שכבות של פתיתים ושמתי ביניהן קרם פטיסייר מאוד בסיסי, ולידם הוספתי קרם של גויאבות".
קרם גויאבות?
"כן, קרם גויאבות. זה נשמע הדבר הכי משעמם שיש, קרם גויאבות, אבל שם היה טמון הכול. באחת התוכניות, בשלב השיפוט, אייל שני אמר למישהי שעשתה בננות מוקפצות 'פעם הבאה שאת עושה את זה, תלטשי את הבננות בסוכר, ואז הן מפרישות מיצים'. הפנמתי. לקחתי גויאבות אדומות שהיו מאוד רכות, וליטשתי אותן עם סוכר. הן הפרישו מיץ, ואת זה ערבבתי עם שמנת מתוקה מוקצפת ועם מעט שמנת חמוצה. בסוף יצא קרם שאני נפלתי ממנו. בחיים שלי לא נפלתי ממשהו שאני הכנתי, ואחרי שערבבתי את הקרם גויאבות הזה וטעמתי אותו, אמרתי לעצמי: 'כוסאומו, זה הדבר הכי טעים שטעמתי בחיים שלי'.
"הרוטב הזה לבד, היה הקינוח הכי טוב שהכנתי בחיים. אני ידעתי שהמנה שלי התפקששה. עשיתי שכבות, ועם כל הזמן שחיכיתי להגיע לשופטים זה כבר נזל לצדדים, והרוטב ששמתי, מוקצף ועומד יפה, כבר הפך לשלולית. הייתה לי מנה אחת שנראתה כמו מנה של מסעדה, ואת המנה הזאת - שנראית קקה. הגשתי את זאת, והם שאלו אותי 'אתה בטוח?'. אמרתי להם כן, מכיוון שידעתי בלב שאם זה הדבר שהפיל אותי - גם הם ייפלו".
איך באמת הגיבו השופטים?
"רושפלד הכניס את זה לפה, ונפל. חיים כהן עוד התלבט, ואמר שהפתיתים הם לא המרכז. רושפלד שאל אותו 'אתה טעמת את זה?', ניגש אליו, לקח כף מהקרם ומהפתיתים, ודחף לו לפה. שניהם נעמדו מולי, ושאלו אותי 'אתה בטוח שאתה מהנדס תוכנה?'. ידעתי שלמרות המראה, זה עובר".
כצופה של התוכנית, תמיד נראה לך שהמתמודדים עוברים שיעורים בהכנה של דברים.
"איזה שיעורים? לא מלמדים כלום. הבטיחו לנו שיהיו סדנאות וכאלה, אבל כלום לא היה. אני חיכיתי לזה. כל אחד מגיע עם המטען שלו, אבל אסור להכניס מתכונים. הזמנים הם הכי אמיתיים בעולם. אחרי שנגמר הזמן, מנהל האולפן לא נותן לך להתקרב לצלחת. אם אתה עושה שליף למתכון, אתה עף מהתחרות".
אז בכל זאת זוכרים. הרי אתם לא טבחים מקצועיים, ויש דברים שהמינונים שלהם חייבים להיות מדויקים.
"לכל אחד יש את מחברת המתכונים שהכין בבית. עוברים עליה בין לבין. נחים ארבע שעות, ואז עוברים עליה. אתה מכין לך המון דברים במוח, נניח שיהיו לך המון דרכים לעטוף משהו בבצק. לא משנה מה מביאים לך: פרי אקזוטי או מוח עגל. אם אין לך מנה בראש, אתה יודע שאתה יכול לעטוף משהו. אתה צריך מתכוני בסיס. על כל דבר התאמנתי, ניסיתי בבית והכנתי כל דבר כדי לוודא שאני זוכר את הכמויות בעל פה".
אני מניח שגם הגעת עם מנות מהבית.
"הגעתי, אבל מעולם לא השתמשתי. רשמתי כל מיני רעיונות, מה הולך עם מה, איזה רטבים יכולים להתאים לאיזה פסטה, אולי להתאים למשהו אחר. חשוב שתמיד יהיה לך רעיון בראש שיכול לעלות. בבית בניתי לי רעיונות. אבל כל רעיון שבאתי איתו אי פעם, וחשבתי עליו בבית - לא הצלחתי להכין בתוכנית. הם מפילים אותך, למשל כשהם שנותנים לך חומר גלם שהמנה צריכה להיות סביבו".
לא קורה שאתה נתקע?
"לכל אחד יש את המחברת שלו, אבל אי אפשר להכניס אותה ובאמת אנשים לא זוכרים מתכונים. בשביל זה בדיוק ישנם החברים מסביב. מה שלא רואים בטלוויזיה זה שכולם עוזרים לכולם. כולם מדברים עם כולם, עוזרים במתכונים. מותר לבקש מתכונים. ביום שאני עפתי, ג'קי רצתה להכין פסטה ולא זכרה את המתכון. אמרתי לה איך לעשות, והיא רצה על זה, ואחרי זה גם הכינה רביולי תפוחים. אנחנו כבר הבנו שזה לא באמת תחרות בישול, מכיוון שאתה יכול להכין את המנה שאתה חושב שהיא הכי טעימה בעולם - והשופטים לא יאהבו".
השיחה שלנו שוב מופסקת. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה הפסקת כרובית. שי מציע לערבב לי כמה גבינות איכות עם איזה רוטב. כטבח בעבָרי, אני מכיר את הצורך להאכיל במזון איכות את האנשים שמתארחים אצלך בבית. אני מסרב בנימוס, ומפרק עוד שני פרחים מהכרובית הנהדרת הזו. בכלל, התחושה היא של דמיון מופלא עם שי. שנינו שמנמנים, קירחים עם משקפיים, שאוהבים לבשל. ההבדל הוא שאני עבדתי 15 שנה במטבחים, וחיפשתי את דרכי החוצה. הוא - 15 שנה מחפש את דרכו פנימה. בינתיים הוא בהיי-טק. "תשמע, יש בהיי-טק אתגרים, ויש דברים מעניינים", הוא אומר בטון ממש לא משכנע. "אני עושה את זה 13 שנה. אחלה חבר'ה, שעות נוחות, האוכל בחדר האוכל מחריד. הכול סבבה, והתנאים טובים - אבל עדיין חסר משהו".
אני מבין על פי מערכת התופים פה, שאתה מגשים את עצמך בעוד מקומות.
"אני מתופף יותר טוב ממה שאני מבשל. אני שולט בזה כמו שאני שולט במטבח. כל השנים הייתה לי מערכת אקוסטית הכי טובה בעולם, כמו של המתופף הכי טוב בעולם, דייב ווקל. אח שלי יצא מהבית ולקח את המערכת איתו. קניתי לי מערכת תופים אלקטרונית, הכי טובה שיש, וזה פשוט אדיר".
טוב, עזוב שטויות. מי לדעתך יזכה בתוכנית?
"הכי רציתי שדליה תזכה, מכיוון שהיא מבשלת הכי טוב. האוכל שלה הפתיע אותי, היא מבשלת פיגוז. יש את פאולין, שהיא מבשלת דומה לי והיא כאילו הגרסה הנשית שלי מבחינת הבישול. מבין השלושה שנשארו אין לי מועמד ספציפי. אלה שחשבתי שיהיו בגמר - עפו. כל אחד משלישיית הגמר מבשל נהדר, וכולם מועמדים נהדרים. לדעתי, ממי שנשאר, תום הוא הכי טוב. יש את ג'קי, שיודעת לבשל. מנסים להוציא אותה קטנה, אבל עזוב, היא יודעת לבשל. אי אפשר להגיד שהיא איזה בשלנית מרוקאית שיודעת להכין רק דגים. היא יודעת, ומכניסה המון חוכמה בבישול. רביולי תפוחים למשל, זה רעיון נטו שלה. היו לה רעיונות טובים. למשל, באותו יום שנתתי לה את המתכון של הבצק של הפסטה, נשאר לנו קצת. היא אומרת 'תשמע, יש פה אננס'. הכינה לי על המקום פסטה עם אננס ושמנת מתוקה, וזה היה מדהים. זה רעיון שנולד שם על הסט. בחיים היא לא הכינה את זה. היא מביאה גם את האוכל המרוקאי מהבית, ומלבישה על דברים ויוצאים דברים טובים. יש לה יד. מנסים להפיל אותה במשימות הדחה, והיא עומדת בכולן. וברוך השם - היא עברה משימות הדחה".
ומה לגבי סלמה?
"אני לא מכיר אותה, מכיוון שפשוט לא הייתי איתה בתוכנית. היא הודחה כבר בתוכנית הראשונה וגם לא הספקתי לראות אותה. תוכנית ראשונה, אתה בהלם, יש 14 איש ואתה לא רואה אף אחד. היא עלתה למשימת הדחה - ועפה. ביום הצילום הראשון היא נעלמה. בתוכנית שבה אני עפתי, היא חזרה מייד אחרי זה. בשורה התחתונה, כל אחד משלישיית הגמר יכול לזכות. למרות ששוב, דליה הייתה צריכה לקחת את התחרות".
לסיום, כמה שאלות קצרות. איזה סגנון היית משייך לבישול שלך?
"טחנתי את כל הסגנונות לאורך השנים, ואתה מקבל מכל מטבח משהו. אתה שם בכיס את מה שטוב, ומה שלא לא, והיום זה מין פיוז'ן כזה. זה אולי יישמע כמו קלישאה, אבל אני באמת הולך לשוק או לסופר, רואה מה טוב ומה בא לי עליו, ושם אני מתחיל לבשל".
מבחינת חומרי גלם, עופות, בשר, דגים, מה הפייבוריט שלך?
"עוף אני כבר לא אוהב, נמאס לי ממנו. בשר רק מדי פעם, סטייק טוב זה כן, אבל גם נמאס. פתאום התחלתי לאהוב פירות ים, שזה משהו שפעם לא אהבתי. המון ירקות, קטניות. מטבח ים תיכוני טרי".
שלושה חומרי גלם בראש הרשימה?
"פלפל חריף ירוק. אשכנזי אשכנזי, אבל אני אוכל חריף כמו מטורף. שמן זית, לא משנה, גם כזה מהסופר, והמון המון עשבים טריים. משם הכול מתחיל".
איזה צעד אתה מתכוון לעשות כדי לשנות כיוון בחיים?
"חשבתי אולי לפתוח מקום קטן שמוכר משהו אחד, אבל ז'ונגלר. אפילו דוכן שמוכר פיתה עם סרדינים, או ללכת להיות טבח בבתים פרטיים. אני לא נכנס לזה בשביל כסף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם