ראשי » מקומי » ירושלים » בגובה העיניים

"יעיש הוא הילד שגר בתוכי": בגובה העיניים עם ארז ביטון

הוא נולד באלג'יריה, התגורר 13 שנים בירושלים וגר כיום ברמת השרון. הוא איבד את ראייתו בגיל צעיר, ובחר ללמוד עבודה סוציאלית כי נמאס לו להיות רק נזקק. 1,273 מילים עם המשורר והעובד הסוציאלי ארז ביטון (71), נשוי +2, שתוהה מה זה להיות אותנטי

חן זורע | 23/1/2013 12:47

תגיות: ארז ביטון

ירושלים
"גרתי בירושלים 13 שנים, מגיל 12 עד גיל 25. השנים בירושלים עיצבו אותי. ספגתי את העיר לתוכי, התערבבתי בה, והיא נהפכה לחלק מבשרי ומדמי, עד כדי כך שכשנאלצתי לעזוב העיר כדי למצוא עבודה, הרגשתי כאילו חלק ממני נגדע. לא האמנתי שאי פעם אסתגל לערים יום-יומיות כל כך כמו תל אביב או אשקלון. לאחר שהתעוורתי מפיצוץ רימון, עברתי לירושלים כדי ללמוד בבית חינוך עיוורים.

ארז ביטון. "ירושלים שבתוכי היא געגוע למקום חמד נידח" איור: ליאו אטלמן

"למרות שהייתי ילד עיוור, הלכתי ונסעתי לבדי: הייתי עולה על קו מספר 1, יורד בבניין העמודים שבפינת קינג ג'ורג-יפו ועולה בסמטה שנקראה סמטת בהרי על שם מוכר הגרעינים. לאחר מכן הייתי חוצה את בן יהודה, חולף על פני בתי הקולנוע ברחוב שמאי ומגיע לבית הספר. ירושלים שבתוכי היא געגוע למקום חמד נידח, אני לא יודע מה נותר בה מכל זה היום. נוהגים לדבר עליה במושגים של ריח ומישוש, אבל בשבילי היא הגבול שבין השקט למוזיקה. כיום ירושלים היא עיר קרועה ושסועה, אך בעבורי היא נשארה שלמה, חיה ועדינה. הצטערתי כשעזבתי אותה, אבל אני לא יודע איך הייתי מרגיש לראות אותה כפי שהיא היום".

ניר ברקת
"אני לא מכיר אותו לעומק, אבל אני מאמין לו. ממרחק נראה לי שהוא אמיתי ומוביל את ירושלים למקום הנכון".

ילדות
"נולדתי בעיר אוראן שבאלג'יריה, כשהייתה תחת השלטון הצרפתי. אני זוכר את בית הכנסת הגדול, שאבי היה לוקח אותי אליו בימי שבת. אני חושב שהיום הוא משמש מחסן. אני זוכר גם את הנמל הגדול, שהייתי משוטט בו יחף עם חבר שלי, שהוליך אותי לאורכן של דרכים עלומות. בילדותי הייתי מסתובב בעיניים פקוחות לרווחה, וכל מראה היה בעיניי פלא. גרנו בחצר של בית גדול שהיה בבעלותו של יהודי. לא היו אז מכשירי חשמל, ואמי נאלצה לבשל על גחלים. גם מים היו רק במשורה. היינו קונים מים מערבי שנשא אותם על גבו בכדים. הנשים נהגו לכבס את הבגדים בנחל בקצה העיר. אני למדתי בחדר של אליאנס.

"כל חיי נקטעו באחת כשלאבי נודע שאפשר לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה הבשורה הזאת הייתה חלומית ולא ריאלית. אבא שלי החליט שהגיע זמננו לעלות ארצה. עלינו לרכבת לעיר האדירה אלג'יר, ומשם נסענו למחנה מעבר בצרפת, עד שהגיע תורינו לעלות לספינה. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בנו כשראינו לראשונה את אורות חיפה. גרנו במעברה ברעננה, והיו שם פרדסים עתירי יופי, צבע וריח.

"מכיוון שלא למדתי, הרביתי לשוטט בפרדסים. אני חושב שההליכה יחף בפרדס נטעה בי את היצירתיות. לאחר מכן שיכנו אותנו בלוד. בילדותי היו לי הרבה חברים, אך חשתי בודד ומנותק מההורים. הייתה לי מורה נפלאה לשירה, היא הייתה עיוורת וחברה בלב ונפש של המשוררת זלדה. אני חושב שאת אהבת השירה קיבלתי ממנה. באותו זמן התחלתי לכתוב שירים. מהילדות בשנות החמישים אני זוכר בעיקר את הסברסים ואת הטיפוס על גדרות. נהגנו לברוח מבית הספר ולהסתובב בחורשות ובשדות של לוד. ילדותי עד גיל 12 הייתה עשירה בצבע, בתנועה ובשמחה, כעין משחק אחד גדול".

עיוורון
"שמעתי שבבלגיה זוג תאומים חירשים התעוורו, וביקשו אישור רפואי להתאבד. בקשתם זעזעה אותי. אני מאמין שכל אדם יכול ליצור אין-סוף משמעויות לקיומו, גם אם הוא מוגבל. עיוורון הוא תחושה של היעדר חושי, מוגבלות וחסך גדול, אולם אני מנסה תמיד למצוא דברים שייתנו לי טעם לחיים והנאה, גם אם אלה דברים קטנים כמו תחושת הרוח על הפנים. כתבתי באחד משיריי: 'בכל איש עיוור נטוע סוס דוהר המבקש לשעוט למרחקים'. אני רוצה לחיות, לעוף ולחצות מרחקים".

אלג'יריה. "בילדותי כל מראה היה בעיניי פלא" צילום: ראובן קסטרו

עבודה סוציאלית
"לאחר שהשלמתי את לימודיי בבית חינוך עיוורים, הייתי צריך להחליט לאן לפנות בחיי, ובחרתי לעזור לאנשים. החלטתי להפוך את עצמי מאדם שמחפש עזרה לאדם שמגיש עזרה. הבנתי שרק כך אוכל להתקדם בחיים. התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. את ההתמחות עשיתי במעון לילדים של ויצ"ו. היה קשה מאוד לראות ילדים אבודים בגיל צעיר כל כך. הייתה להם כמיהה ענקית לאבא ולאמא. לכל אישה שנכנסה למעון הם קראו אמא, ולכל גבר - אבא. חיפשנו להם משפחות אומנות. התפתחתי מאדם נזקק לאדם בוגר שרוצה להושיט יד לעולם. לאחר מכן מצאתי עבודה באשקלון, למדתי לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר אילן ועבדתי באור יהודה. כיום אני כבר לא עובד בעבודה סוציאלית, אלא בעיקר כותב".

זוהרה אלפסיה
"הכרתי אותה כשהייתי עובד סוציאלי באשקלון. הגעתי אליה לביקור בית בלי שידעתי מי היא ומה היא. במפגש איתה התרשמתי ממנה מאוד; התרשמתי מהאצילות שלה ומהפער בין הדרך שבה היא מציגה את עצמה ואת חייה ובין התנאים שהיא חיה בהם בדירה קטנה, שיש בה 'שולחן שבור בן שלוש רגליים ושטיחי מלך שפעם היו מרהיבים וכעת הם מרובבים וזרוקים על מיטת סוכנות' (מתוך שיר של ביטון – ח"ז); התרשמתי מאהבתה את ארץ ישראל. אף שהיא הייתה זמרת ידועה מאוד במרוקו ושרה בערבית למלך מרוקו, בארץ לא הזדקקו לשירתה, והיא הפכה ללא רלוונטית. השיר שכתבתי עליה נתן לה תנופה, ונתן לראשונה ביטוי לתחושות של שכבות רבות באוכלוסיה. השיר נלמד היום בבתי הספר, ותלמידים רבים נבחנים עליו בבחינת הבגרות בספרות".

בחירות 2013
"בחירות מוזרות מאין כמותן. אני מרגיש שמצד אחד יש איחוד כוחות ומצד שני יש פיזור כוחות, וכל אחד מקים מפלגה באופן פרטי ורץ עם עוד כמה אנשים. אני לא יודע לאן כל זה מתקדם. אני חושב שהמצב יימשך בדומה לקדנציות האחרונות".

שירה מזרחית
"זאת שאלה קשה אם שירה מזרחית היא שירה בעלת אלמנטים מזרחיים או שירה שנכתבת בידי משוררים יוצאי מדינות ערב. יש משוררים מזרחיים שבכתיבתם אי אפשר למצוא אף לא סממן אחד של כתיבה מזרחית, ויש משוררים מזרחיים שכותבים על העלייה ממדינות ערב ועל המוזיקה הערבית. אני רואה בתפאורה המזרחית של השיר קישוט בלבד. אני חושב ששירה צריכה להיות מעל לכול בעלת מאפיינים אוניברסאליים, והמאפיינים המקומיים הם משניים בחשיבותם. אני מראשוני המשוררים בני עדות המזרח ששיבץ בשיריו מילים בערבית. בשבילי יש באופן הביטוי הזה שמחת גדולה. המזרחיות היא לא אלמנט בלעדי בתוך השיר.

ארז ביטון. "כור היתוך הוא דבר מוזר" צילום: אלי דסה

"שירי 'שיר קנייה בדיזינגוף' זכה להערכה רבה. לא מזמן אריק ברמן הזמין אותי לאחת מהופעותיו כדי להקריא את השיר. הוא נסע לארצות הברית וחש שם תחושת ניכור, בדומה למה שחשתי אני כשהגעתי לארץ. לאחר שלמד בתיכון שיר שלי, הוא כתב עליו שיר. שימח אותי לשמוע שזמר צעיר ועדכני מושפע משיר שכתבתי. הגעתי להופעה שלו ב"זאפה" בתל אביב והופעתי בקריאת השיר. זו הייתה המחשה לכך שהשיר עדכני גם היום".

כור היתוך
"כור היתוך הוא דבר מוזר. משמעו לבטל את האפיונים של הפרטים השונים וליצור אדם חדש שהוא בעצם אף לא אחד מהם. לדעתי חלה בארץ התקדמות עצומה מאז תקופת כור ההיתוך. השינוי ניכר ביחס לעולים מרוסיה: אנשים לא חוששים להסתובב עם שמות כמו בוריס או סרגיי; בשנות החמישים זה לא היה מתקבל".

אותנטיות
"אותנטיות היא מה שאדם מרגיש שהוא רלוונטי לו בזמן מסוים. אותנטיות היא הטלטלות האישיות שלי עם עצמי והמקורות הקדומים של ילדותי ושל יחסיי עם עצמי ועם הוריי, שאני נושא אותם בתוכי כל השנים ומנסה לפרק אותם כל חיי. להיות אותנטיים זה קשה מאוד, אנחנו תמיד מבוישים, מפוחדים ומחקים את האחרים. אנחנו אף פעם לא נוהגים באותנטיות מספקת.

"כשכתבתי: 'מה זה להיות אותנטי / לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית', הרגשתי אמיתי. תחושת הזרות והקיטוב שאפפה אותי קיבלה ביטוי ביהודית מרוקאית. כשהייתי מגיע לבית הוריי נעשיתי ישות אחרת: דיברתי איתם ערבית ולא עברית, כפי שדיברתי בכל מקום אחר. התרוצצו בי שתי הוויות, וזה לא דבר פשוט. בתקופה שכתבתי בה את השיר ניסיתי להבין מה זה להיות אותנטי - להיות מזרחי דובר ערבית, או להיות ישראלי דובר עברית, יושב בקפה 'רוול' ומתהלך בדיזינגוף".

יעיש ביטון
"עד היום כשאני מגיע לאחיי בלוד, חלקם עדיין קוראים לי יעיש, ואני נהנה מזה. האישות המרכזית שבי היא ארז. אני חושב שיעיש הוא הילד שעדיין ממשיך לגור בתוכי, אבל הוא דייר משנה, מכובד אולי, אך לא בעל הבית. ארז הוא הפנים שלי בעולם, ויעיש הוא הקול בתוכי שעדיין אין לו מעמד לגיטימי להתהלך בעולם בכוחו שלו. זאת הוויה אחרת שיכולה להיות אותנטית רק במרוקו".

ארז ביטון
"מחפש כרוני, סקרן ללא תקנה ומאמין במשמעות החד-פעמית של כל יום ויום. חשוב לתת כבוד לכל יום ולפוטנציאל שהוא נושא בחובו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב