"הייתי מחכה לנאומים של היטלר": בגובה העיניים עם גבריאל בך
הוא נולד בגרמניה, עלה לארץ בגיל 13 ומאז גר בירושלים. כשופט הכי אהב את פסקי הדין שבהם היה בדעת מיעוט. 2,796 מילים עם איש התביעה במשפט אייכמן ושופט בית המשפט העליון בדימוס גבריאל בך (85), נשוי + 3
"אני אוהב מאוד את ירושלים. ילדיי ונכדיי גרים בתל אביב, אני ואשתי מבקרים שם הרבה, ואני חושב שאני אחד הירושלמים היחידים שלא שונאים את תל אביב, אבל אני לוקל פטריוט לירושלים, ויש לי יחס מיוחד אליה.
"יש בה נופים מיוחדים, אווירה שאין במקומות אחרים, וגם הקשר ההיסטורי ייחודי, כמובן. בכל פינה בירושלים יש אווירה שונה: הנוף שנשקף מהר הצופים שונה מסמטאות העיר העתיקה. כל אלה ממלאים אותי באהבה לעיר. עם אהבתי לירושלים, לא הייתי מתנגד שחלקים במזרח העיר יהיו בירתה של המדינה הפלסטינית כשתקום".
ילדות בגרמניה
"נולדתי בגרמניה בעיר הקטנה הלברשטט. אבי עבד במפעל נחושת גדול שפעל בסביבה, אבל כשהייתי בן חודשיים, המפעל עבר לברלין, ועברנו כולנו לברלין. קיבלתי חינוך ציוני בבית הספר היהודי בברלין על שם תיאודור הרצל, שעמד למרבה האירוניה בכיכר אדולף היטלר. נהוג להגיד שהיהודים אזרחי גרמניה לא ידעו, אבל גרנו בברלין ברחוב מרכזי, ולידו היה פארק שעמדו בו ספסלים ירוקים ואדומים לגרמנים, וספסלים צהובים רק ליהודים.
"אנחנו הציונים נהגנו לשבת על הספסלים הצהובים ולשיר שירים עבריים, אבל הישיבה שם הייתה משפילה. בכל פינה בברלין הופץ העיתון הנאצי 'דר שטירמר', ופורסמו בו מודעות אנטישמיות. יום אחד פורסמה בו תמונה של יהודים על אנייה, ונכתב תחתיה 'יהודים עדיין שטים על הוואנזה'. הנאומים של היטלר בכיכרות הדאיגו אותנו מאוד, אבל קיווינו שאלה רק דיבורים. אני דווקא חיכיתי לנאומים של היטלר, כי אחריהם הייתי עומד על כיסא ומחקה אותו. ב-1936 הייתה הפוגה בהתעמרות ביהודים, מפני שהיטלר לא רצה למקד את עיני העולם ביהודים לקראת האולימפיאדה.
"יום אחד מנהלת בית הספר נכנסה לכיתה, הראתה לנו תמונות שנשלחו מהארץ ובהן תצלומים של קיבוצים, וביקשה מאיתנו לאסוף תרומות לקק"ל. היא אמרה ששמו של הילד שיצליח לאסוף את סכום הכסף הגבוה ביותר, יירשם בספר הזהב של הסוכנות.
"אני רציתי מאוד להירשם בספר, וידעתי שמהמשפחה לא אצליח לגייס סכום מספיק, אז עלה בי רעיון: מכיוון שלא נראיתי יהודי במיוחד, הסתובבתי ברחובות, וכשהיה רשום על אחת הדלתות שם גוי גרמני טיפוסי, כמו מולר או שולצה, צלצלתי בפעמון. כשאנשים פתחו, צעקתי: 'מיהם היהודים בבית הזה?'. הם נבהלו, הפנו אותי לשכנים היהודים, ומהם אספתי תרומות.
"יום אחד הלכתי לגייס כסף בבית קפה שכמעט כל יושביו היו יהודים. עברתי משולחן לשולחן ואספתי סכום די גבוה. ניגשתי גם לגבר שישב לבד, וכשהוא אמר לי: 'לא. זה לא בא בחשבון', הסברתי לו: 'מה שאתה אומר הוא טיפוסי. אחר כך תבוא לארץ ותמתח ביקורת. עכשיו עדיין אפשר לקנות חלקות, ואתה לא מוכן לתמוך?'. הוא הרים את דש המעיל, וראיתי שיש עליו צלב קרס.
"הוא היה כנראה איש גסטאפו שבא לפקח על מעשיהם של היהודים בבית הקפה. הוא אמר: 'מאחר שדיברת יפה כל כך, קח חצי מארק'. ברחתי משם כל עוד נפשי בי, אבל המחשבה שהצלחתי להוציא מאיש גסטאפו חצי מארק למען הציונות חרוטה בזיכרוני".
ההגירה מגרמניה
"בשנת 1938 רצינו לעזוב את גרמניה. עזבנו את הדירה שלנו והשתכנו זמנית בבית מלון, ופתאום חיילי אס.אס וגסטאפו באו ולקחו לנו את הדרכונים. בדיעבד גילינו שבאותם ימים התלקח המשבר בצ'כוסלובקיה. הגרמנים חשבו שתפרוץ מלחמה, ומכיוון שידעו שאבי מומחה לתעשייה כבדה, הם סירבו לאפשר לנו לעזוב את גרמניה. לאחר שצ'מברליין הגיע לצ'כוסלובקיה ונכנע להיטלר, הוחלט על הפוגה זמנית, והחזירו לנו את הדרכונים. ברחנו מגרמניה מהר ככל האפשר.
"כשמותחים היום ביקורת על התנהלותו של צ'מברליין, אני מסכים אך שותק: אני יודע שכניעתו כנראה הצילה את חיינו. לאחר שהחזירו לנו את הדרכונים, עזבנו להולנד. אבי עבד שם במשרד שאפשר לו לעבוד בו, לפחות באופן זמני, עד שעלינו ארצה כציונים. בדרכנו מגרמניה עברנו בתחנת הרכבת ליד גבול הולנד, ושם אנשי אס.אס קראו לנו להיכנס למחסן ליד התחנה.
"במחסן חיכו עשרה אנשי אס.אס, הורו לנו לפתוח את המזוודות ולהוציא את כל תכולתן, והם פיזרו את החפצים שלנו על הארץ. הרכבת עמדה לצאת, ומנהל התחנה נכנס למחסן וביקש שנזדרז. אבי ביקש שיחכו עד שהכול יתברר. לא ידענו מה מתרחש, שמענו טלפונים בכל פינה, ופתאום נכנס הקצין וצעק עלינו: 'עופו מגרמניה'. כשאספנו את חפצינו, רוב הבגדים נקרעו. רצנו, והרכבת כבר החלה לנסוע לאט.
"איש אס.אס אחד רץ אחריי ונתן לי בעיטה בישבן – הבעיטה עזרה לי קצת למהר ולעלות במדרגות, אבל העובדה שהוצאתי מגרמניה בבעיטה היא תרתי משמע. לאחר התקרית הזאת היינו המומים, ישבנו על המזוודות ואיש לא הוציא מילה מפיו. איש מכס הולנדי הגיע אלינו, הוא אפילו לא היה ידידותי, אבל הוא דיבר אלינו כאל בני אדם, ובבת אחת התמלאו עיניי דמעות. עזבנו את גרמניה שבועיים לפני ליל הבדולח".
הולנד
"בהולנד, בניגוד לגרמניה, הלכתי לבית ספר מעורב, אך היו שם תלמידים יהודים רבים. חברי הטוב ביותר שם לא היה יהודי, ולימים הוא התמנה לנציג הולנד באו"ם. 20 שנה לאחר שעזבתי את הולנד, הוא ראה אותי בטלוויזיה כשהקרינו בה את משפט אייכמן. הוא התקשר אליי, והזמנתי אותו לישראל. הוא סיפר לי שלאחר המלחמה הוא חקר וגילה שמכל התלמידים היהודים שלמדו בבית הספר אני אחד היחידים שנותרו בחיים.
"את הולנד עזבנו במרס 1940, חודש לפני שהגרמנים פלשו אליה. מה שהכי זעזע אותי היה שבין פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 ובין מרס 1940 היטלר קבע שבע פעמים מועד לפלישה להולנד, ובכל הפעמים האלה הוא דחה אותה ברגע האחרון: פעם אסטרולוגים אמרו לו שמצב הכוכבים לא לטובתו, פעם אמרו בבי-בי-סי דבר מה, והגרמנים הסיקו שהאנגלים מתכננים לפעול, וכמה פעמים מזג האוויר היה לא טוב.
"בכל הפעמים האלה היינו שם. יתרה מכך, עלינו ארצה באניית המעפילים 'פאטריה', וחגגתי בה בר מצווה. היינו האחרונים ששטו בה לפני שהיא הוטבעה. תמיד היה כפסע בינינו ובין האסון. בארץ כולם חשבו שאבי ניחן בחוש שישי שמאפשר לו לדעת מתי לנתק את עצמו. כשהגנרל רומל הגיע בראש הצבא הגרמני ללוב ולמצרים ותכנן לפלוש לארץ ישראל, רבים באו לאבי ושאלו אותו: 'לאן נלך מכאן?', והוא ענה: 'כאן התחנה האחרונה, מפה אנחנו לא זזים'. ואם הוא לא זז, לרומל לא הייתה ברירה אלא לסגת".
ארץ ישראל
"לאחר ההתרגשות שליוותה אותנו במסע העלייה לארץ, כשהגענו ארצה חשתי פתאום דעיכה: לא היה לי עוד למה לצפות, ראיתי פה דברים רבים שאכזבו אותי, כמו יחסי היהודים והערבים, ולא ידעתי את השפה. התחלתי ללמוד בבית הספר בבית הכרם, וצוות בית הספר ביקש ממני ללמוד בכיתה עם ילדים קטנים ממני, אבל סירבתי.
"אני ושני חברים גרמנים ניסינו להשתתף בשיעורים ולדבר עברית, אבל עשינו שגיאות, והילדים צחקו עלינו. שני חבריי התביישו והפסיקו להשתתף בשיעורים, אבל אני נהגתי הפוך – כינסתי את כל ילדי הכיתה סביבי ואמרתי שלא מפריע לי שיצחקו עליי, בתנאי שבכל פעם שאטעה, יתקנו אותי. כתוצאה מכך פשוט הפסיקו לצחוק עליי ועזרו לי".
ההגנה
"בזמן לימודיי בבית הכרם, הציעו לנו להצטרף להגנה. הוריי ובעיקר אמי ניסו להניא אותי מלהצטרף, מפני שפעילות ההגנה לא הייתה חוקית, אבל לא שעיתי לבקשתם. לקחו אותי לדירה בירושלים. המקום היה חשוך. עמד שם אדם, ובידו פנס, והוא קרא לי לבוא אחריו.
"הוא הוביל אותי לחדר שאורו מעומעם, וישבו בו חמישה אנשים מההגנה. הם שאלו אותי: 'האם אתה מוכן למות למען המולדת?'. עניתי: 'למות? זה הדבר האחרון שארצה. אביא הרבה יותר תועלת אם אחיה'. הם הוסיפו לשאול: 'האם תהיה מוכן לשרת ביום ובלילה?'. תהיתי: 'בלילה? לא עובדים כאן ביום?'.
"הכרתי את הסיפור על יוסף אבידר, שבשיעור שלימד בו כיצד להפעיל רימון יד, הרימון פתאום נפתח; החדר שעמד בו היה מלא ילדים, ולא היה לו זמן לרוץ לדלת, אז הוא רץ לחלון כדי לזרוק את הרימון דרכו, אבל גם למטה היו ילדים; הוא החזיק את הרימון בידו מחוץ לחלון ואיבד את הזרוע. הם שאלו אותי: 'מה היית אתה עושה במצב דומה?', ועניתי: 'מסכנים הילדים, לא חבל? איני יודע מה הייתי עושה'. לבסוף הם קיבלו אותי לשורות ההגנה, ונהניתי מהשירות.
"לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר, עשיתי שנת שירות והתנדבתי במשטרה, אבל אז קראו לי מהסוכנות וביקשו שאעשה עבודה חלוצית. הם אמרו שאולי עוד מעט תקום המדינה, והם רוצים שאשב במחלקת הטלפונים של הדואר המרכזי, אפקח על מספרים מסוימים, ואמסור אינפורמציה להגנה. הייתי שם במשך שנה, בין היתר ביום שפוצצו את מלון המלך דוד. בדיוק העברתי למלון שיחה, ופתאום שמעתי דרך הטלפון את הפיצוץ ואת הטלפנית גוססת. זה היה רגע איום".
אדולף אייכמן
"לאחר שחרורי מהצבא, התחלתי לעבוד בפרקליטות המדינה, והתקדמתי מתפקיד לתפקיד. כשאייכמן נתפס הייתי סגן פרקליט המדינה. לפני כן היועץ המשפטי דאז חיים כהן ביקש ממני להכין את הערעור בפרשת קסטנר, ולכן ידעתי רבות על אייכמן. עם תפיסתו, קרא לי שר המשפטים, אמר שכנראה אהיה התובע במשפט, ושאל אם אהיה מוכן להיות היועץ המשפטי של לשכה 06 במשטרה הממונה על התיק הזה. הסכמתי וגרתי תשעה חודשים בבית הסוהר ביגור ליד אייכמן.
"הגרמנים שיתפו פעולה לחלוטין ושלחו את כל המסמכים. המשטרה עברה על כולם, ואלה הרלוונטיים הועברו אליי כדי אחליט אילו להכניס לתיק התביעה. הייתי הקשר היחיד של אייכמן עם העולם, עד שממשלת ישראל אישרה לעורכי דין גרמנים להגיע. הודעתי לאייכמן שבכל בעיה הוא יכול לפנות אליי, אך לא אהיה מוכן לדבר איתו על העבירות שעבר כדי שלא איהפך לעד במשפט".
"בימים הראשונים לעבודתי שם ישבתי במשרדי בבית הכלא וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. קראתי את הפרק שתיאר בו שהם היו רוצחים אלף ילדים יהודים ביום אחד, ושהיו ילדים שכרעו ברך והתחננו על חייהם. הוא כתב שכשהוא וחבריו דחפו את הילדים לתאי הגזים, הוא קיבל לעתים פיק ברכיים. עוד הוא כתב שהוא התבייש בחולשתו זו, ודיבר על כך עם אייכמן, ואייכמן אמר לו שצריך להרוג במיוחד את הילדים היהודים, משום שהם דור של נוקמים לעתיד והם יוכלו להקים מחדש את הגזע היהודי.
"עשר דקות לאחר שקראתי את חילופי הדברים האלה, הגיע איש משטרה ואמר לי: 'אדולף אייכמן רוצה לראות אותך'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא ישב מולי במרחק נגיעה, ולא הצלחתי לשמור על פנים חתומים. לצורך חקירתו של אייכמן מיניתי איש משטרה שכל ערב היה מדבר איתו ומדווח לי את שאמר, והייתי מדריך אותו כיצד לדלות עוד חומר למשפט. יום אחד הגיעה אליי עדות של אדם שנכנס לתא הגז: הוא היה אז ילד, והוא ועוד 200 ילדים נדחפו לתאי הגזים באושוויץ. נעלו אותם בחושך מוחלט, בתחילה הם שרו כדי לאזור אומץ, וכשלא קרה דבר הם החלו לצעוק ולבכות. פתאום נפתחה הדלת.
"מתברר שהגיעה למחנה רכבת ועליה תפוחי אדמה, ומכיוון שהיו חסרים אנשי אס.אס לפריקת המשא, המפקד חשב שאין סיבה לא לקחת חלק מהילדים לעזור בפריקתו, לפני שהורגים אותם. הם פתחו את הדלת והוציאו את 20 הילדים הקרובים ביותר, והוא היה אחד מהם. את 180 הילדים האחרים הרגו מיד. הילדים פרקו את תפוחי האדמה, ולאחר מכן הרגו גם אותם. אך לו המפקד אמר שהוא התרשל ועשה נזק לאחת הרכבות, ולכן לפני שיומת הוא יוכה בשוט. לקחו אותו למחנה, ואיש האס.אס פיתח אהדה כלפיו ולקח אותו לצחצח את נעליו, וכך הוא ניצל.
"היה במשפט עוד עד שהיה בין הילדים האלה. הוא תיאר שילדים שיכלו לעבוד נוצלו עוד כמה ימים, עד שהיו תשושים ונשלחו למות. הגרמנים, שלא רצו לבדוק כל ילד וילד, הציבו מוט גובה ופקדו על הילדים להגיע אליו. מי מהם שלא הצליח, נשלח ישר לתאי הגזים. הוא היה קטן ורזה, אבל היה לו אח מבוגר יותר, ומכיוון שהם הבינו שהוא לא יצליח להגיע, אחיו הרים אותו.
"איש האס.אס ראה את מעשיהם והרג את אחיו מיד. העדויות במשפט אייכמן היו כולן אכזריות, אבל העדות הזאת הייתה קשה במיוחד, והשופטים היו המומים וביקשו הפסקה. לאחר שנשמעה העדות, התיישבתי המום, ולבסוף חזרתי למשרד. פתאום נפתחה הדלת, והסנגור הצעיר של אייכמן נכנס ופרץ בבכי. לא רציתי שיראו אותו כך בחוץ.
"לדעתי התיאורים של חנה ארנדט, שלפיהם אייכמן רק מילא הוראות, הם שטות. לאייכמן, כפי שאני נוכחתי לדעת, הייתה הזדהות מלאה עם הרצח. הוא אמר לחבריו ולאותו הס שאם הוא ימצא לבסוף את מותו, הוא יקפוץ לקבר צוחק, בגלל הידיעה שהביא למותם של מיליוני יהודים. חבריו העידו שלקראת סוף המלחמה הוא אמר שהוא יודע שלגרמניה המלחמה אבודה, אבל במלחמה שלו הוא יזכה, ולאחר דבריו אלה נסע לאושוויץ והגדיל את מספר הנרצחים מ-10,000 ל-12,000 ביום.
"אייכמן אמר במשפט שמעשיהם של הגרמנים הם מהפשעים החמורים ביותר שידעה האנושות, אבל כשפוליטיקאים ועיתונאים שאלו אותי אם אני חושב שהוא התכוון לכך, עניתי שדבריו הם רק מס שפתיים. אפשר היה להאמין שעיניו נפקחו לאחר המלחמה, ושהוא מרגיש חרטה, ובמשפט כל ספק נזקף לזכותו, אבל הייתה לנו הוכחה שלא כך היא: ב-1956, כשהוא היה בארגנטינה, ביקר אצלו עיתונאי הולנדי פשיסטי שמשפחתו של אייכמן ביקשה ממנו לכתוב את קורות חייו, וכשאייכמן נתפס, העיתונאי מסר את החומר ל'לייף מגזין', והחומר הגיע לידינו.
"ברוב העמודים היו תיקונים בכתב ידו של אייכמן. ההולנדי שאל: 'האם אתה מצטער לפעמים על מעשיך?', והוא ענה: 'כן. אני מצטער שלא הייתי נוקשה יותר ולא נלחמתי מספיק. התוצאה היא הקמת מדינת ישראל והקמת הגזע היהודי מחדש'. אם הוא אמר את זה 11 שנים לאחר תום המלחמה, אני לא מאמין לו שכעבור חמש שנים, כשהוא נלחם על חייו, הוא חשב אחרת".
"הרגע הקשה ביותר במשפט בשבילי היה בעת שנשמעה עדות על ההוראה שנתן אייכמן ליהודים הראשונים שהגיעו לאושוויץ לשלוח גלויות למשפחותיהם ולחבריהם. הוא הכתיב את המילים שעליהם לכתוב: 'אנחנו נמצאים באושוויץ בכפר מקסים, נהדר לטיולים. אנחנו עובדים להנאתנו בעבודה קלה, אבל אין הרבה מקום כאן, ולכן בואו כמה שיותר מהר לתפוס את החדרים הטובים'.
"אייכמן התגאה ברעיון שלו, והוסיף עוד משפט: 'הביאו איתכם נעליים טובות, בשביל הטיולים'. במשפט עלה להעיד אדם שהייתה ברשותו גלויה כזאת. הוא סיפר שהיו לו אישה, ילדה וילד. הם הגיעו מהונגריה עם עוד מאות אנשים, והם לא ידעו מה צפוי להם. הם עמדו באושוויץ-בירקנאו בסלקציה.
את האם והבת שלחו לשמאל ואותו לימין מפני שהיה מהנדס, ואת הבן עיכבו כמה דקות, ולבסוף אמרו לו ללכת בעקבות אמו. הוא דאג שבנו לא ימצא את אמא, מפני שמאות אנשים הפרידו ביניהם. הוא סיפר שבנו ואשתו נעלמו בקהל, אך לבתו הקטנה היה מעיל אדום, והנקודה האדומה הזאת הלכה וקטנה, וכך משפחתו נעלמה מחייו. בתי אורלי הייתה אז בת שנתיים וחצי, כמו בתו, ושבועיים לפני כן קניתי לה מעיל אדום.
"כששמעתי את דבריו הם חתכו בגרוני. העד חיכה לשאלה הבאה, והשופטים סימנו לי להמשיך, אבל אני התחלתי לדפדף במסמכיי מבלי יכולת לדבר במשך כמה דקות. זה היה הרגע הקשה ביותר בשבילי, ועד היום כשאני רואה ילד במעיל אדום, אני חש דפיקות לב - הרגע הזה מסמל בשבילי את המשפט יותר מכל רגע אחר.
"אני חושב שהרגע החשוב ביותר במשפט היה כשהשופטים נכנסו לאולם ודגל ישראל מאחוריהם, והאיש הזה שכל רצונו היה להשמיד את העם היהודי, קם ונעמד דום. ברגע כזה הקמת המדינה וקיומנו כאן מקבלים משמעות גדולה יותר מכל הרגעים שקדמו לו".
בית המשפט העליון
"מעולם לא הגשתי מועמדות לבית המשפט העליון, אבל היו חברי כנסת שהציעו את מועמדותי. הם היו דווקא ממפלגות דתיות. האפשרות לקבל החלטות עקרוניות העניקה לי סיפוק רב. מכיוון שהייתי פרקליט המדינה, בשנים הראשונות בבית המשפט העליון הושיבו אותי בעיקר במשפטים שעסקו בהכרעות אזרחיות, ושימח אותי ללמוד גם את האספקטים האלה.
"עד היום אני זוכר את הלבטים שהיו לי במשפט בעניין אם שהייתה חולת נפש והכתה את הילדים, והאב היה אדם מהשורה ואהב את ילדיו. הילדים היו בסכנה, ולכן רצו להוציא אותם מהבית לאימוץ. אם הבעל היה אומר שהוא מוכן לעזוב את אשתו או לשלוח אותה למוסד, היו משאירים את הילדים אצלו, אל הוא אהב את אשתו, הוא טען שהוא בטוח שהוא יכול להביא את אשתו לקו הבריאות, ולכן ביקש שלא להוציא את הילדים מהבית. להגיד לאב לבחור בין אשתו לילדיו זה בלתי אפשרי, ומצד שני אסור לסכן את הילדים. כששוחחתי על כך עם חבריי, גם הם אמרו לי שמשפטים מסוג כזה הכי מקשים על הלב.
"הכי אהבתי את פסקי הדין שהייתי בהם בדעת מיעוט, זה קורה רק כשהשופט משוכנע בדעתו, ולכן הוא רוצה לנסח אותה בצורה הטובה ביותר. אהבתי גם לפסוק לטובת זכויות נשים, כמו המשפט בעניינה של כרמלה בוחבוט, שרצחה את בעלה וקיבלה עונש כבד בבית המשפט המחוזי. בחינת הראיות העלתה שלאורך כל שנות נישואיה בעלה התעלל בה בצורה איומה, וביום שרצחה אותו היא קיבלה מכות קשות. הבן בא הביתה עם אקדח, והיא ירתה בבעלה.
"אני טענתי שמצד אחד במדינת חוק יש להעניש, אך מצד שני יש להתחשב בכך שאיש לא עזר לה ובכך שאנשים בסביבתה ידעו שהבעל מכה אותה ולא עשו דבר, לכן טענתי שהמעשה שעשתה אינו רצח אלא הריגה, והפחתתי בעונשה. לא רציתי להרוס את חייה. נשים היו שבעות רצון מפסיקותיי, גם בעניין השוואת גיל פנסיה לנשים.
"הייתי גם בהרכב השופטים שקיבל את פסק הדין המתיר לבית המשפט לבטל חוקים של הכנסת, אם הם נוגדים חוק יסוד. אהבתי בעיקר לעסוק בדיני משפחה, אך עסקתי רבות בהחלטות ערכיות וגם בעולם הדתי ובהתערבות בבתי הדין הרבניים. יום אחד, בעת שהייתי שופט תורן, הגיעה אליי תביעה של גבר חרדי שיש לו בעיות במשפחה. קודם לכן הוא הגיש תביעה בבית משפט רגיל ולא בבית משפט רבני, והדבר הרגיז מאוד את הרבנים. הם הכריחו אותו לבטל את התביעה, ואיימו עליו שאם לא יעשה כן הם יטילו עליו חרם, וגם נקבו בתאריך שהם ידונו בכך. הוא הגיש בג"ץ נגד בית הדין הרבני, שימנע מהם לדון בחרם.
"הבנתי שאם אדחה את בקשתו, יוטל עליו חרם, ואם אאשר אותה, עלולות לפרוץ מהומות שיחייבו את המשטרה להתערב. הטלת חרם על אדם משום שהשתמש בזכותו האזרחית לפנות לבית המשפט, לא התקבלה על דעתי, ואישרתי את בקשתו. למזלי הרבנים נכנעו ולא דנו בחרם, אך יכולתי לעורר שד דתי. העיסוק במשפטים כאלה ובאחרים הפך את החיים שלי למעניינים יותר".
גבריאל בך
"אופטימי תמיד. בניגוד לאחרים שמסתכלים על העבר בנוסטלגיה, אני תמיד רואה כל יום ויום כזמן הטוב ביותר שהיה לי מעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם