לא בבית ספרנו: עולם שלישי, חמש דקות מבאר שבע
הצפות בשירותים, תפוח אדמה על תקן ציוד מעבדה וגנרטור שמחייב לבחור בין מחשב למזגן: את מחיר ההזנחה בשל מריבת האדמות בין המדינה לבדואים משלמים הילדים, בתנאי לימוד קשים ובאחוזי הנשירה הגבוהים בארץ. האם המתווה הנרקם להסדרת מעמד הכפרים יפתור את מצוקת מוסדות החינוך?
הכניסה אל הכפר הלא מוכר קרין נעשית דרך פרצה במעקה הבטיחות שעל כביש 31. בכפר הסמוך ליישוב ח'ורה מתגוררים 550 תושבים. הנוף המדברי משובץ הררי אשפה, תיל קרוע וביוב זורם.
מאחורי הפחונים, בתים בנויים למחצה מסתתרים מפני צווי ההריסה של הרשויות. עננים נמוכים בשמים מסמנים שגרה. בקצהו של הכפר מובילה דרך עפר אל בית הספר אלאמל (תקווה, בערבית).
כמו רובם המוחלט של בתי הספר בפזורה הבדואית, גם בית הספר הזה הוא מתחם המורכב ממבנים יבילים. רק לאחרונה הוא חובר לחשמל: רוב בתי הספר בכפרים הלא מוכרים פועלים בכוחם של גנרטורים. שלושה קילומטרים אורכה של הדרך המוליכה לבית הספר, והיא פעורת בורות ורצופת אבנים.
קבוצת ילדים עם ילקוטים צועדים הביתה, ולידם רוכבים שני ילדים יחפים על אופניים ומקניטים את חבריהם, פניהם מאובקות מעפר הדרך. מדי בוקר התלמידים עושים את הדרך מבתיהם בכפר או בכפרים הסמוכים ברגל או באוטובוסים ישנים. הנסיעה, תיאר באוזנינו אחד מהמנהלים במערכת החינוך, דומה להכנסת הילדים למערבל.
"איך אפשר ללמוד אחר כך? " הוא שואל אותנו. באוטובוסים הישנים, מספרים התושבים, אין חגורות בטיחות. גם לא בהסעות של ילדי הגן. בימים שיורד גשם הדרכים מוצפות ולמשפחות רבות אין אפשרות להגיע, כך שילדים רבים אינם יכולים להגיע לבית הספר.
בימים הגשומים, איברהים אלעוקבי בן ה-16 ואחיו לא יוצאים מהבית בלי שקיות על הנעליים, כדי לא להתלכלך. "למרות הפאדיחות, אין מה לעשות", אומר איברהים. אנחנו יושבים בסלון משפחת אלעוקבי.
לאנואר (75), אב המשפחה, עשרים ילדים משלוש נשים שונות. ואפא אשתו מגישה לשולחן תה מתוק וערגליות. חמישה ילדים יש להם יחד. באסל, האמצעי, נשר השנה מהלימודים. הוא יושב ובוהה בטלוויזיה. הגשם מטפטף בחוץ. מה אתה עושה כל היום? "כלום, מה יש לעשות? אני יוצא. מסתובב ברגל. יושב בבית. יש לי הרבה חברים שלא הולכים לבית ספר. זה לא משהו מיוחד", ואפא חוששת שגם בנה השני יעזוב את הלימודים.
היא מתוסכלת ממה שהיא מגדירה "המכשולים הקטנים של היומיום". מה למשל? "הפסקות מים. לפעמים יש תושבים בכפר שלא משלמים את חשבון המים, אז סוגרים לכל הכפר כי זה חיבור מרכזי. ואז בבוקר אין מקלחת, והוא לא רוצה ללכת לבית הספר".
אז מה את עושה?
"תראי, אני מבינה אותו. הוא לא רוצה לבוא לבית הספר בלי לצחצח שיניים. לא רוצה להיות מלוכלך מול החברים. כשהייתי עובדת כמתורגמנית בבית המשפט ולא היו מים או חשמל בבוקר, הייתי מתארגנת בשירותים של בית המשפט".
יאסים , בנה הגדול (24), מגיע הביתה ומתיישב בסלון. לא מזמן הוא חזר מלימודי קלינאות תקשורת בירדן. יאסים התקבל ללימודי רפואה, אבל להורים לא היה כסף לממן את הלימודים היקרים. אחרי שחי מחוץ לכפר הוא מספר כי "ראה איך חיים באמת, לא כמו אצלנו".
תסביר .
"למדתי כאן בקרוואנים. לא היו לנו מזגנים, אז בקור לא היינו באים. אין חימום, ובחורף אי אפשר לשחק בחצר, ואז אתה תקוע בתוך הכיתה הזאת כל היום. בתור ילד אתה משתגע. אתה חייב אוויר.
"לא הייתה לנו מעבדה. המורה הייתה מביאה תפוחי אדמה מהבית, והיינו עובדים עליהם בתוך הכיתה עצמה. אתה גם לא יכול ללכת לשירותים. אתה לא מעז כי אתה טובע, כי יש הצפה. הייתי מתאפק עד הבית. עכשיו, אחרי שחייתי בעיר גדולה, קשה לחזור פתאום לבית שלפעמים אין בו חשמל ומים, ואין כבישים".
ואפא מתקשה להסביר את המציאות המורכבת לילדיה. הבדואים הם הקבוצה הענייה ביותר בישראל. לפי ההערכות, כ-200 אלף בדואים גרים היום בנגב, 120 אלף מתוכם מתחת לגיל 18. 100 אלף בדואים גרים היום ב-36 כפרים בלתי מוכרים ובעשרת הכפרים החדשים שהוכרו תחת מועצת אבו בסמה (שהתפצלה לאחרונה).
בין המדינה לבדואים מחלוקת בת עשרות שנים על הקרקעות (כרגע תלויות ועומדות כ-3,000 תביעות בנושא). הבדואים טוענים להכרה בכפריהם, שלטענתם היו בבעלותם עוד לפני 1948. המדינה , מנגד, טוענת כי התביעות לא הוכרו, וכי הבדואים בונים עוד ועוד בשטח כנגד החוק.
לכן, לפי המדיניות הנוכחית, רשויות המדינה אינן משקיעות בכפרים הבלתי מוכרים כדי לא להביא להכרתם בעקיפין. הבדואים מתנגדים למה שהם מכנים "מדיניות הזנחה", שמטרתה לדעתם לאלץ אותם לוותר על תביעותיהם, כשהעיקרון המנחה הוא "יוותרו - יקבלו".
"רק אחרי מאבקים הבינו שיש גם זכויות בסיסיות, כמו הזכות לחינוך", טוענת עו"ד סאוסן זהר, מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות וכלכליות בארגון עדאלה, הפועל למען זכויות המיעוטים בישראל. "אבל לא משנה אילו הישגים יש לנו בבית המשפט, יש מכשול פוליטי גדול בכל מה שקשור למימוש וליישום".
מתווה פראוור, שהשר היוצא בני בגין קידם אותו עד שהתקבל לאחרונה בהחלטת ממשלה, מציע פתרון להסדרת ההתיישבות הבדואית. לפי המתווה יינתנו לבדואים למעלה מ-50 אחוז מהקרקעות שהם תובעים, וכפרים אשר לא ייכללו בשטח שיינתן - יפונו.
על ההסדר נמתחה ביקורת מימין ומשמאל. התושבים הבדואים וארגוני זכויות האדם טוענים כי כתוצאה מההחלטה יפונו יותר מ-30 אלף איש מאדמתם, וכי המתווה התקבל בניגוד לרצונם וללא שיתופם. כמו כן, בניגוד לתוכניות אחרות, המתווה שקידם בגין לא הוגש לעיון הציבור.
רוב התושבים לא נחשפו לתיקונים ולא מכירים את פרטיהם. "היינו מופתעים מהסודיות שאפפה את הכל. נחשפנו לזה רק אחרי שהממשלה קיבלה החלטה", אומר מוחמד מחאגנה, חוקר שטח בעדאלה. גם מימין תקפו את ההחלטה בנחרצות. שם טענו כי לממשלת המעבר אין סמכות להעניק לבדואים דונמים רבים של אדמות מעבר למה שסוכם בהמלצות גולדברג, וכי ההחלטה מעניקה פרס להשתלטות על אדמות בנייה בלתי חוקית.
מה שברור הוא שכל פתרון יהיה חייב לתת מענה למי שמהווים את רוב האזרחים במגזר הבדואי: הילדים. הם העתיד לביסוס ההתיישבות והמפתח לדו-קיום. אמנם משרד החינוך הוא הגוף הממשלתי שמשקיע הכי הרבה במגזר הבדואי ביחס לשאר משרדי הממשלה, אולם מסע בין בתי הספר בכפרים הלא מוכרים במגזר הבדואי מעלה כי התמונה עדיין קודרת.
מעבר לתנאים הקשים של דרכים לא סלולות ומבנים עראי ים שאינם מחוברים לחשמל, ההורים טוענים כי המחסור בבתי ספר גורם לצפיפות בכיתות ולאיכות הוראה נמוכה. מנגד, במשרד החינוך טוענים כי אין מחסור בבתי ספר וכי נוספות כיתות בהתאם לצרכים. העובדות שאין עליהן מחלוקת הן שכל ילד שני במגזר הבדואי לא ניגש לבגרות, ושאחוז הנשירה מהתיכונים הוא הגבוה ביותר בארץ.
את מתחם בתי הספר והגנים אלעזזמה שבכפר הלא מוכר ואדי אל נעם אפשר לראות כשהוא מציץ בין מתקני חברת החשמל ברמת בקע. כמה מאות מטרים מפרידים בינו לבין תחנת הכוח, אבל בית הספר לא מחובר לחשמל. לא רחוק משם ממוקמים מפעלי רמת חובב, שפולטים קרינה מזהמת ומרעילים את האוויר.
התושבים הפסידו כעת במשפט נגד המפעלים, אבל המשרד להגנת הסביבה עדיין מחייב את פינוי בית הספר בשנה הבאה בשל החשש מזיהום אוויר. בית הספר עומד במרכז עתירה שהגישה עמותת רגבים, הדורשת לפנותו. התושבים מסרבים למהלך חד-צדדי, ורואים בו תירוץ להעברתם מהכפר. מתווה בגין ממליץ שהכפר ייהרס, ושבית הספר יעבור דרומה, לעיירה שגב שלום, למורת רוחם של ההורים.
בפתח בית הספר מקדם את פנינו חאמד אבו חמאד, מנהל בית הספר היסודי אלעזזמה א'. הוא מציג בגאווה את השינויים שערך בבית הספר. כשאני שואלת אותו איך קיבל את המקום כשנכנס לתפקיד, הוא מחייך ומעדיף לא להשיב.
"לא טוב לדבר על זה. עובדים עם מה שיש". איך עובדים עם מה שיש? למשל, בבית הספר טיפחו רחבה מרכזית בין המבנים היבילים, כדי ליצור תחושת קהילה. את הספסלים בנו המורים במו ידיהם, מעץ וממתכת. "זה עולה אלפיים שקל, ולא היה לנו תקציב", אומר אבו חאמד.
מה האתגר הכי גדול שלכם?
"לשפר את ההישגים", הוא עונה בכנות.
בספרייה הקטנה יושבת מורה עם שלושה ילדים בשיעור פרטני. שני מסכי מחשב חדשים ניצבים בפינה. מדובר בתרומה.
ומה לגבי המחשבים ממשרד החינוך?
"הם עדיין אצל הספק, אנחנו מחכים לשיפוץ".
המורות משקיעות מאמץ ניכר. כמעט כולן משתמשות במקרנים חדשים, ובחלק מהכיתות אף בלוחות חכמים. בשיעור אנגלית המורה מציגה סרטון מאתר יוטיוב, והילדים עומדים ושרים בקול גדול. אז מקרנים ויוטיוב יש, אבל לשחק בחוץ אי אפשר.
בימים קרים הילדים לא יכולים לצאת לשחק, והם נשארים לאכול על שולחן הכתיבה את החמגשיות שמגיעים למקום ממפעל ההזנה. החצר עשויה חצץ, ולפי ועד ההורים הילדים נוטים ליפול עליו ולהיפצע. אבל העדות האמיתית לתנאים הקשים של בית הספר מתגלה בתאי השירותים של הבנות.
בחלקם אין אסלות, וכולם מוצפים בשתן ובצואה. הקירות מלוכלכים ומלאים בעובש. אין בשירותים נייר טואלט, סבון או מראות. לילדות הלומדות בבית הספר אין כמובן חלופה מלבד שימוש בשירותים הללו - בניגוד לבנים, שכפי ששמענו לא אחת מההורים, "עושים בחוץ או בחצר".
וזה האבסורד: לצד המקרנים החדישים, הילדות נאלצות לפקוד שירותים לא ראויים לשימוש. אבו חאמד המנהל אומר כי השרת יוזמן "עוד היום לבירור", אבל לא מדובר בבעיה חדשה או באירוע חד-פעמי. מדו"ח משרד הבריאות שפורסם בשנה שעברה, עולה כי נמצאו בבית הספר ליקויי בטיחות קשים: חלונות שבורים, חוטי חשמל חשופים ודליפת מים מהגג. לאחר חודשים ארוכים ללא טיפול, השביתו ההורים את בית הספר לתקופה ממושכת ורק אז תוקנו הליקויים באופן חלקי.
מתחם החינוך פועל כולו על גנרטורים, והוא למעשה אוסף מבנים יבילים המסודרים במלבן. במתחם פועלים שני בתי ספר ו-11 גנים , ולומדים בו יותר מ-2000 ילדים . "נקודת הציון הזאת היא מוסד חינוכי זמני, עד שיגיעו להסדר עם הבדואים. אם אחר כך תעתיק את בית הספר, אתה לא רוצה להשקיע במוצר הקיים", אומר ניר שמואלי, סגן מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך.
מה זה זמני?
"זה כבר יותר מעשרים שנה".
למעשה , בית הספר אלעזזמה ב' קיים כבר 39 שנה, וזה אולי הסיפור כולו. הפתרונות הזמניים שנמשכים על פני עשרות שנים מונעים בפועל השקעה בתשתיות בסיסיות. לפי המדיניות, בהיעדר ההכרה בכפר, בית הספר לא יחובר לחשמל.
מוסא אבו בניה, יו"ר ועד ההורים בבית הספר אלעזאזמה ב' ואב לשני תלמידים בבית הספר, אומר כי הילדים סובלים בגלל פוליטיקה. "איך ייתכן שבית הספר מרוחק רק כמה מאות מטרים מתחנת כוח גדולה, והוא עדיין לא מחובר לחשמל? " מתפלא מוסא.
"אנחנו לא מסכימים לעבור לבית ספר אחר. זה כמו שיבקשו מתושבי באר שבע לשלוח את הילדים שלהם לבית ספר בדימונה. לא מוכנים שהילדים שלנו יהיו בני ערובה למימוש החלטות של פקידים. הדו"ח של בגין בא לנשל את האנשים מהאדמות שלהם. לצופף עניים בתוך היישובים. אני מודאג מעתיד הילדים שלנו. כל מה שאני רוצה הוא שהבנים שלי ילמדו כמו כל ילד במדינת ישראל בתנאים כמו של כולם. יש תקנים שצריך לעמוד בהם, שלא מוסא כתב אותם, אלא משרד החינוך".
חיבור בית הספר לחשמל נמצא באחריות מועצת אבו בסמה. מהמועצה נמסר כי הפתרונות לחיבור לחשמל מתקדמים באופן נקודתי. אפשר להבין מדוע תושבי ואדי אל נעם אינם מתלהבים, בלשון המעטה, מהמעבר של בית הספר. מלבד המרחק של בתי הספר בשגב שלום מהכפרים שלהם, גם שם לא מחכים להם מבני קבע: שוב, ילדיהם ילמדו במבנים יבילים.
"התושבים רוצים שכל פתרון ייעשה איתם בדיאלוג, ולא בכפייה. הם לא רוצים להעביר את הילדים למקום אחד, ואז שאותם יעבירו למקום אחר", אומרת עו"ד זהר, שמייצגת את התושבים בעתירה.
שמואלי גם הוא מתוסכל מהמצב. "אני רוצה לבנות מבנה קבע, למה שוב זמני? יש לי תקציבים לזה. התחננו להגיע למצב של בניית קבע, אבל לצערי זה לא תלוי בי. להפך, זה עולה לי יותר, כי אחר כך אני צריך לבנות שוב מבנה חדש". כשאנחנו יורדים מהכביש הראשי לכיוון בית הספר, שמואלי מצביע על הצומת ומודיע כי הוא "נבנה בלחץ שלנו".
הצומת ?
"כן. לפני כן התלמידים היו עושים עיקופים מיותרים לחינם, ונוסעים שעה ארוכה באוטובוס. 22 אלף תלמידים נוסעים על גלגלים בכל בוקר. חתיכת פרויקט".
אבל בניגוד לצומת, כביש סלול עדיין אין. "לצערי המדינה לא הגיעה כאן להסדר", הוא אומר. דרכי הגישה לבתי הספר הן אחת הנקודות הכואבות בסיפור החינוך הבדואי. מרבית התלמידים בכפרים הלא מוכרים מגיעים לבית הספר בהסעות בשל המרחקים הגדולים.
בניגוד להבטחת המדינה למצוא פתרונות בנושא דרכי הגישה לבתי הספר בכפרים הלא מוכרים - הדרכים אינן סלולות. במשרד החינוך אמרו לנו שאחריות סלילת הכבישים מוטלת על משרד התחבורה, וכי הם העבירו את חלקם במימון הכביש בסך 2.5 מיליון שקלים.
שמואלי מספר כי לפי הנחיות הממשלה הוגדרו 16 נקודות ציון בין הכפרים הלא מוכרים, ושם אפשר לקבל שירותים. "גם אם אני רוצה להקים בית ספר במקום קרוב יותר לכפר, אני לא יכול. המדינה ומנהל מקרקעי ישראל לא מאפשרים לי. גם כשאני רוצה להרחיב את הכיתות אני לא יכול".
בפועל , ילדים רבים במגזר לא יכולים להגיע לבית הספר.
"אנחנו תמיד רוצים לתת יותר אם היינו יכולים. תשמעי, את התלמיד לא מעניינים הוויכוחים והקרקעות. הייתי רוצה שיהיה פה כביש עם רמזורים, שבתי הספר יהיו מחוברים לחשמל, אבל זה לא תלוי בי. אנחנו המשרד היחיד שנותן, והלוואי שמשרדים אחרים היו עושים פרומיל ממה שאנחנו עושים. הכי נוח להאשים את מי שעושים. אני לא יכול לפתור את כל הבעיות של המגזר הבדואי, צריך מערך תומך".
שמואלי מצביע על ההשקעות של משרד החינוך בשנים האחרונות באיתור מורים טובים, בהכנסת תוכנית התקשוב הלאומית, בתוכניות לצמצום פערים, לחינוך טכנולוגי, להכוונת קריירה, להשלמת השכלה למבוגרים ועוד בעלות של למעלה מ-150 מיליון שקלים. מאמצים רבים בתחום נעשו לאחרונה גם כחלק מהתוכנית להתיישבות הבדואים של פראוור. "המגזר הבדואי עובר היום מהפך", הוא אומר.
הם לומדים במבנים ארעיים ללא חשמל.
"בואי נודה על האמת, במשך שנים המדינה הזניחה את המגזר הבדואי. אבל מצד שני, התושבים בחלקם לא רוצים להגיע להסדר. עכשיו המדינה מגיעה ובנדיבות רבה מציעה להם שטחים. צריך גם פתיחות של התושבים לדבר הזה.
"היום המדינה רוצה להגיע לפתרונות, אבל יש תחושה שחלק מהתושבים מתבצרים בעמדות. יש אנשים שעדיין חיים כאילו אנחנו בשנות ה-60 וה-70, ואומרים : אורח החיים שלנו הוא של נוודים, זאת התרבות שלנו, מה אתם רוצים. הצעירים שאני מדבר איתם חושבים אחרת".
"הצבנו לעצמנו יעדים וכבשנו אותם בזה אחר זה", אומרת עמירה חיים, מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך. "האם נעשה מספיק עד כה? לא. הדרך עוד ארוכה, אך המצב משתפר ומעודד".
אבל האבסורד האמיתי הוא שדווקא במצב הקיים המדינה משלמת הרבה יותר. בתי הספר אינם מחוברים לחשמל, ולכן משרד החינוך מוציא סכומים גדולים בהרבה על תפעול גנרטורים ועל סולר. יותר מ-70 אלף שקלים מוציא המשרד בחודש על גנרטור אחד, אומר לנו סלימאן, המפקח על בתי הספר במגזר הבדואי.
בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם ארגון עדאלה חוברו כמה מבתי הספר לחשמל, אבל בתי הספר במועצת אבו בסמה, למשל, עדיין אינם מחוברים לחשמל - ואפילו בכפרים המוכרים. בכפר אומבטין, למשל, עומד תיכון מרשים ונאה שהוקם רק לאחרונה וטרם חובר לחשמל. כמוהו שני בתי ספר נוספים בכפר.
כבר עשר שנים שהכפר מוכר, ועדיין לא נעשה החיבור המיוחל. בדרך חזרה מבית הספר התיכון באומבטין אנחנו עוברים על פני חבורת נערות שמדלגות מעל נחל ביוב הזורם בין גבעות אשפה ובוץ, באמצע הכפר. שקיות שוקו פזורות בכל מקום.
גם בית הספר נווה מדבר עומד בלב מחלוקת משפטית על הקרקעות. על המבנים היבילים, המסודרים למופת, מנצח המנהל חאתם אבו קווידר, שתחת סמכותו לומדים כ-1,000 תלמידים בכיתות א'-ט'.
קשה להאמין שבית הספר פועל בכוחו של גנרטור אחד. ניהול בית ספר עם גנרטור יחיד, כך אנו לומדים, הוא אמנות התלויה בתמרון אסטרטגי ובמיומנות האלתור: מזגן או מחשב, מחשב או מקרן, באיזו כיתה, לכמה זמן. אבו קווידר כבר הפך למומחה בסוגיה.
איך מתמודדים עם זה?
"צריך לבחור בכל פעם מה מדליקים. אני לא יכול להפעיל את כל המזגנים בבת אחת, אז עושים רוטציה. בכל כיתה יש אחראי מזגן, והשלט אצלו. הילדים מתלהבים כי בבית אין להם מזגן. המועצה פה הבטיחה לנו חשמל. יש אישורים.
"ארבע שנים אני כבר מחכה. הגנרטור הזה שורף לי מחשבים. המזגנים מתקלקלים מכל קצר חשמלי. אני צריך להתעסק איתו הרבה. להזמין סולר, לבדוק שיהיה תקין. זה גוזל הרבה זמן. באתי להיות מנהל בית ספר, לא אחראי גנרטורים".
בבית הספר ניכרים הטיפוח הרב וההשקעה: עצים צבועים, סביבה נקייה, מזרקות נאות, חדר רגיעה ("קיבלתי השראה מ' האח הגדול'", אומר המנהל), פינת חי, מגרש כדורסל ואפילו תחנה מטאורולוגית.
גם כאן המחשבים יושבים "אצל הספק", מחכים לריהוט. מעל הכל בולטת המשמעת. הילדים הולכים בין השיעורים בשני טורים מסודרים. בזמן השיעורים - דממה. "עשינו פה מהפכה. תביני, כשהתחלתי פה, 35 אחוז מהמורים בכלל לא היו מוסמכים".
לא היו מוסמכים ללמד?
"במגזר הבדואי כל מה שהיית צריכה בשביל ללמד הוא לסיים י"ב. אחר כך התחילו לדרוש שלמורה תהיה גם בגרות. אנחנו עוברים שינוי אדיר. מקרנים בכל הכיתות, לכל המורים יש מחשבים ניידים. עכשיו ב-80 אחוז מהכיתות יש לי מזגנים. פה טוב יותר מהבית. בבית אין מגרש ספורט, אין תנורים בחורף. כשהתחלתי לנהל לא היו לנו אפילו גנרטורים.
"היינו מלמדים בחושך. אני זוכר שהכניסו אצלי את החיבור הראשון לאינטרנט. באו, הציבו צלחת על הגג, זה היה כמו חלום. כל המגזר בא להצטלם עם הצלחת. לא משנה שכשהייתי מתחבר לאינטרנט, היו עוברות עשר שעות עד שקישור היה נפתח".
קשה להאמין, אבל עד לאחרונה גם טלפונים נייחים לא היו זמינים. "הקידומת שלנו הייתה 050. עכשיו הקידומת שלי 08, אז אני שמח. בבית הספר יש טכנולוגיה אדירה. לי אין טכנולוגיה כזאת בבית, וגם לילדים אין. אנשים באים לפה ועומדים ליד הגדר כי הם רוצים להשתמש באינטרנט".
ההורים טוענים שיש אפליה פוליטית.
"אני מסתובב ברחבי הארץ. אני לא מרגיש שאנחנו טובים פחות מבית ספר אחר".
אבו קווידר חולם להצעיד את המגזר קדימה. "אני מרגיש שזאת השליחות שלי. האחים שלי עובדים עם משאיות וטרקטורים, הייתי יכול ללכת לעבוד איתם, הייתי מרוויח יותר. אני מהראשונים שלמדו ביישוב שלי. אבל מעצבן אותי שאנשים באים לפה וחושבים שהבדואים עדיין חיים עם גמל, ליד האוהל.
"היום לרוב הבדואים יש מקרר, 95 אחוז קונים את האוכל שלהם בסופרמרקט ו-100 אחוז משתמשים בטלפונים ניידים ורואים טלוויזיה עם 300 ערוצים. הבדואים תקועים רק במגורים, שלא התקדמו".
הוא גם לא מהסס להסתכל במבט ביקורתי פנימה. "מפריעה לי גם ההזנחה של ההיגיינה. כשבדואי הולך לבאר שבע הוא זורק את הזבל שלו באשפה. אבל כשהוא יהיה בכפר שלו, איפה הוא יזרוק את הזבל? על הרצפה. אני הורג את עצמי כדי שהתלמידים שלי יהיו מתורבתים ונקיים. אם הבדואי ישלם ארנונה ומים, גם יהיה לו אכפת מאיך שהיישוב שלו נראה".
אחת הבעיות במגזר, לדעתו של אבו קווידר, היא קצב הילודה הגבוה. הוא מספר שמספר התלמידים בבית הספר הכפיל את עצמו בשנים האחרונות. "אנשים מביאים ילדים מתוך ייאוש. את יודעת שבארצות הברית זיהו שבגלל לילה אחד של הפסקת חשמל נגרם בייבי-בום. אז דמייני מה קורה אצלנו, שבכלל אין חשמל".
גם לראג' י אלחרם, מנהל בית הספר התיכון שבכפר אבו תלול, יש תוכניות גדולות. הוא רוצה לקיים תוכנית למצטיינים, לימודי תכנון קריירה, יום לימודים ארוך וגם מגמה מקצועית. המטרה הראשונה שלו היא לפתוח מגמה של חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית בשכבת כיתה י', ש-126 תלמידים לומדים בה. "אני צריך משאבים שאין לי", הוא אומר.
70 אחוז מהתלמידים שלו הן בנות. התושבים באזור חיכו לתיכון הזה הרבה מאוד זמן, ואף הגישו עתירה לבג"ץ בנושא בסיוע עדאלה. הנערות, בייחוד, שיוועו לתיכון קרוב לבית, משום שהוריהן אינם מאפשרים להן לצאת ללימודים רחוקים, וכך גם המנהלים של התיכונים המרוחקים, שאינם מקבלים אותן. ההורים טוענים כי המחסור בבתי ספר תיכוניים הוא גורם מכריע במכלול הסיבות לנשירת תלמידים. "יש הרבה תלמידות שהפסיקו ללמוד בכיתה י' ועכשיו חזרו פה ללימודים".
אלחרם הוא תושב הכפר ח'ורה, שהוקם בשנות ה-90. " כמו התלמידים, גם אני גדלתי בכפר לא מוכר, במציאות קשה, אבל גדלתי והצלחתי. אני רואה בעיניים של הצעירים שהם מתים להצליח. לכל תלמיד יש איזה חלום". לפעמים החלומות גם מתנגשים חזק במציאות. "בשבוע שעבר המורה לביולוגיה נתן לילדים עבודת מחקר. אבל לילדים אין אינטרנט בבית. הוא חזר אליי ואמר לי: ראג'י, איך הם יעשו מחקר?"
סלימאן אלעמור, המפקח על בתי הספר היסודיים באבו בסמה, מעדיף להסתכל על מה שיש, ולא על מה שאין. 33 שנים הוא במערכת החינוך ובמיוחד הוא גאה בהישגים שהשיג המגזר הבדואי ובהשקעה שנעשתה עד כה בידי המשרד.
"הוא יודע היטב מה היה כאן קודם: לפני 16 שנה היה מנהל בית ספר. "בבית הספר שניהלתי לא היה חשמל, או גנרטורים. בואי נתחיל מזה שלא היו שירותים, היו הולכים להתפנות בוואדי. על מחשבים היינו יכולים לפנטז. לא היו מים זורמים: שתינו ממכולות שעמדו בחוץ", הוא מספר.
בחזרה למשפחת אלעוקבי. הטפטוף שהתחיל מוקדם יותר כבר הפך למבול של ממש. אנואר, במקור מאל עארקיב, עדיין מחזיק בתעודה שלו מכיתה א'. הרבה דברים אבדו לו מאז. אבל את התעודה הוא שמר.
"כשהייתי ילד אבא שלי היה נוסע לחברון ולעזה ומביא קופסה של תשע קילו חלבה. כשהחלבה נגמרה אמא שלי הייתה עושה מזה כספת. ככה זה נשמר. לבית הספר היה מגיע על חמור. "הייתי בן של שייח', אז בכל בוקר הייתי מגיע רוכב על החמור, וקושר אותו מחוץ לגדר. ככה זה היה". הוא לא המשיך ללמוד מעבר לכיתה ח'.
"החינוך הוא הדבר הכי חשוב אצלי בחיים", אומרת ואפא. "אני רוצה שהילדים שלי יהיו משכילים, אזרחים טובים, לא כאלה שיורים והורגים ומשתכרים. הנה, הילד שלי נשר מהלימודים. את חושבת שמישהו שאל למה הוא לא מגיע? אף אחד".
אחת מהטענות היא שלהורים במגזר הבדואי אין מודעות לחשיבות החינוך.
"מאיפה אנשים יהיו מודעים? אם ישאירו אנשים בלי חשמל, בלי כבישים, בלי אינטרנט - כל מה שהילדים יכירו יהיה עזים. כל אמא רוצה שהבן שלה יהיה משכיל. כואב לי שאומרים את זה. הם לא מבינים שהמצב הכלכלי שלנו קשה".
ואפא מכירה את הבעיה הכלכלית מקרוב. "הבן השלישי שלי גמר עם ציונים טובים, אבל לא הצלחנו לממן לו לימודים באוניברסיטה בכלל. אני לא מאחלת לשום אמא להרגיש מה שאני הרגשתי כשאמרתי לו שאני מקווה שיום אחד הוא יוכל ללמוד, אבל עכשיו אנחנו לא יכולים".
עכשיו היא חוששת שהבן האמצעי ינשור מהלימודים. הוא כבר התחיל לדבר על כך, ובינתיים הוא נראה מתוסכל כשהוא מדבר על לימודיו. "המטרה שלי היא רק להשיג עבודה. אני נשאר בלימודים כי אני לא רוצה לעבוד 16 שעות בשביל מאתיים שקל ביום כשאהיה גדול".
הנשירה מבית הספר היא אחת הבעיות הגדולות של החינוך. במגזר הבדואי יש מחסור עצום בקציני ביקור סדיר, שתפקידם למנוע נשירת תלמידים. בדיקה שלנו מעלה כי יש תקנים לפיקוח על הנשירה במגזר הבדואי, אבל הם אינם מאוישים.
עוד עולה כי על אוכלוסייה של עשרות אלפי תלמידים מפקחים שני קציני ביקור סדיר בלבד, שיושבים בבאר שבע. התושבים עתרו לבג"ץ בנושא והמדינה חויבה לאייש את התקנים, אולם בפועל הדבר לא קורה. במשרד החינוך מסבירים שהתקנים קיימים אך לא נמצא מי שיאייש אותם.
עו"ד זהר לא משתכנעת: "שימצאו תמריצים לאנשים. די עם זריקת האחריות מאחד לאחר. המציאות היא שיש פסק דין, והוא לא מקוים. עוד פסק דין שהמדינה לא מקיימת".
למה בעצם לבוא בטענות למשרד החינוך, שמשקיע יותר מכל רשות אחרת?
"הם עושים, אבל צריך לעשות יותר. מדובר פה על זכות ולא על חסד. הם לא עושים טובה. זאת החובה שמוטלת עליהם, והיא לא נעשית במלואה".
ואפא : "האפליה היא אמצעי להכריח אותנו לשתף פעולה. מה שאני לא מבינה הוא למה אתם קושרים את האדמות בחינוך. אתם מחכים שיהיה פתרון? כמה זמן אנחנו יושבים כאן? חמישים שנה? המדינה רק יוצרת בעיות חדשות".
אומרים שאתם עקשנים ולא מוכנים לשתף פעולה עד שלא תקבלו את הכל.
אנואר: "יש הרבה אנשים שרוצים פתרונות, סתם אומרים שאנחנו לא. אבל תמיד כשמגיעים לתכלס אתה רואה שההבטחות לא ממומשות. רצו לתת לנו יישוב ליד משפחה של אנשים שאנחנו לא יכולים לגור לידם. רמת ההשכלה שלהם נמוכה, ואנחנו לא ביחסים טובים איתם".
מוחמד מחאגנה, חוקר שטח בעדאלה: "הסיבה שהיישובים שהמדינה הקימה נכשלו, והסיבה שרהט למשל מוכת אבטלה ואלימות, היא שהתהליך קרה ללא שיתוף הבדואים. רוצים שהבדואים יעברו מודרניזציה, אבל המעבר נעשה באופן לא מבוקר תוך התעלמות ממרקם החיים הייחודי של הבדואים. בגלל זה קיבלנו יישובים כושלים".
אנואר : "היה לי בית ברהט, וברחתי משם. הכל שם אלימות וסמים".
בסופו של דבר, הילדים משלמים את המחיר של מלחמת הקרקעות.
ואפא: "זה מה שמפחיד אותי. אני לא רוצה שלילדים שלי יהיו חיים כמו שהיו לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם