הבן משרת בחטיבה עליה פיקד האב
טוראי עומרי שטרית ממושב אמץ בעמק חפר זכה לסגור מעגל כשהגיע לחטיבה 188, עליה פיקד אביו משה: "אמשיך לשאת את הלפיד המשפחתי"
לדברי עומרי, לא היה לו צל של ספק לאן הוא הולך להתגייס. "בוא נגיד שכשקיבלתי את המנילה, הסתכלתי על האופציות וראיתי את האופציה של שריון, זה היה לי ברור שאני רוצה לשרת בחטיבה 188", הוא אומר בגאווה. "מבחינתי זו זכות גדולה שלי להצטרף לחטיבה ולהמשיך עם מרוץ הלפיד שהתחיל אצל אבי".
לאל"מ במילואים משה שטרית לא היו חסרים סיפורי מורשת קרב מצמררים. "יש את הסיפור של הצוות של עוז צמח ז"ל", הוא נזכר. "אנשי הצוות שלו היו בתנועה בשדרה משוריינת בציר מאוד קשה והותקפו בטילים, טנק אחד נפגע, אבל עוז והצוות חיפו עליו וחילצו אותו. בסוף המשימה פגע בטנק שלהם טיל, וכל אנשי הצוות נהרגו, זה סיפור עצוב אך זו אחוות לוחמים בשדה הקרב".
האם העברת לבנך מורשת קרב במטרה שיתגייס לאותה החטיבה?
"תתפלא, אני לא כל כך העברתי לעומרי מורשת קרב. אני הייתי פשוט אבא שלו, ולא ניסיתי לשכנע אותו להצטרף לחטיבה, למרות שבחלק מהשנים ששירתי שם הוא היה שותף לעובדה שאבא שלו משרת בצבא, ובסוף חיבר את זה לחטיבה שלנו".
החטיבה של היום זו אותה החטיבה, או ש"הנוער של היום הוא לא הנוער של פעם"?
"תמיד אומרים את זה, אבל זה תמיד לא נכון. החטיבה הוקמה מתהליך מתמשך של חיבור חטיבות, היא קיבלה את התצורה שלה ב-1969 ברמת הגולן, ומאז היא נדרשה למשימות מורכבות.
"תמיד היו שם לוחמים שהקריבו ודאגו אחד לשני. היום יש לזה שם, 'ברק בעיניים' זה לא רק ברק של זוגות עיניים בודדים, אלא זה ברק של שיתוף פעולה שמיוחד לחטיבה הזו, ולכן אני שמח שעומרי שם".
למרות שאל"מ במילואים משה שטרית לא ניסה לשכנע את בנו להצטרף לחטיבה הספציפית, נראה שסיפורי הקרבות עשו את שלהם.
"רציתי להצטרף לשם בעיקר בגלל הרעות של הלוחמים אחד לשני, אחוות הלוחמים האמיתית, והסלוגן שהוא הרבה מעבר לסלוגן 'ברק בעיניים'. הסיפורים של אבא תמיד סיקרנו אותי ועניינו אותי מאוד, אפשר לומר שלפחות בסיפורים הייתי שותף מלא לאורך כל הדרך".
כיום אתה בדרך להפוך ללוחם, ממש כפי שאביך היה, האם אתה שואף להמשיך את דרכו ולהיות מח"ט ביום מן הימים?
"כמובן שיש שאיפות, והשאיפה היא להגיע כמה שיותר גבוה ורחוק. אחד מהדברים הכי חשובים שלמדתי מאבא זה להיות אני, ולא לנסות לעבוד על אף אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם