יושבי הפרלמנט בחוף בננה ביץ' נפרדים מהחבר הקבוע שמוליק קראוס
בסופ"ש בזמן מעריב: ביום שני השבוע נפרדו יושבי הפרלמנט בחוף בננה ביץ’ בתל אביב משמוליק קראוס, מי שנהג להגיע למקום בכל בוקר בשני העשורים האחרונים. הם השאירו לו כיסא ריק ונזכרו בצעקות הפתאומיות “בירה”! ובחולשה שלו לתינוקות. וגם: כל הכותרות שיעשו את סופ"ש במקומוני מעריב
“היה לי קשה לישון בלילה, ובבוקר באתי לראות בעיניים את החברים ואת הכיסא הריק שלו”, אומר נבו דוקטורי, הבעלים של המסעדה. “היה לו מקום קבוע וכבר מהטיילת הוא היה קולט אם מישהו יושב לו במקום וצועק עליו. אבל זה לא היה ברוע אלא במין שמוליקיות כזאת. אבל לרוב לא היה צורך לצעוק כי אף אחד מראש לא ישב בכיסא שלו. שמרו לו.
"הוא היה יו”ר הפרלמנט, והפרלמנט היה כמו משפחה בשבילו. החבר’ה פה עשו איזה טקס והפכו את הכיסא שלו על השולחן כדי שאף אחד לא ישב במקום שלו. אנחנו חושבים עכשיו אולי לעשות איזו פינת הנצחה בשולחן הקבוע שלו. השולחן העגול שהוא אהב כבר לא קיים, הוא נהרס באחת הסופות”.
כפי שפורסם בהרחבה, גרושתו של קראוס ג’וזי כץ ושני ילדיהם, בן ושם, לא הגיעו להלווייתו, אבל מי שהיו סוג של משפחה אלטרנטיבית עבורו בשנים האחרונות, חבריו מהפרלמנט בבננה ביץ’, ליוו אותו בדרכו האחרונה. רגע אחרי ההלוויה הם התקבצו בחוף כדי להתאושש ולהעלות זיכרונות. העצב ניכר, אך הם מדברים עליו כאילו הוא או־טו־טו מצטרף לשולחן.
ההיכרות רבת השנים בין החברים לבין קראוס נולדה בבננה ביץ’ והתנהלה בין שולחנותיו. מלבד קראוס, בין הקבועים ניתן למצוא את איש העסקים צביקה ימיני (אחיו של בן־דרור ימיני), הצלם ברי פרידלנדר והסופר והמאייר אמי רובינגר.
גם אדוארד, המטפל של קראוס, הפך לחלק מהחבורה. הוא היה יושב בשולחן אחר ומשחק שחמט עם חברים או קורא רומנים באנגלית. לדברי החברים, פעמים רבות קראוס רצה ללכת כאשר אדוארד היה באמצע משחק, מה שהוליד באופן קבוע ויכוח, שהיה נגמר בניצחונו של קראוס.
“בהתחלה הם היו שלישייה - עמוס לביא, המשורר פיצ’ו (יצחק בן צור) וקראוס - שהחלה להגיע הנה לפני כ-18 שנה, קצת אחרי שפתחתי את המקום”, מספר דוקטורי. “זה היה ממש הבית של שמוליק בשנים האחרונות. גם שתי הבנות של עמוס לביא עבדו פה מתישהו. הם לא היו חבורה קלה. שמוליק לא היה קל אבל עם השנים הוא התרכך, ככל שהוא התבגר. הרגשתי שהם אימצו אותי ואני אותם די מהר. קשה להסביר את המשיכה שהייתה. הם ישבו פה יום־יום.
גם אחרי שפיצ’ו נפטר ב-2005 הם המשיכו להגיע ולאט־לאט הצטרפו עוד אנשים מכל מיני סוגים וזה נהיה כמו משפחה. קראוס היה יכול לשבת שעות בלי לדבר ואז פתאום לצעוק ‘בירה!’ או ‘אבטיח עם בולגרית!’ או בקיצור ‘בולגרית!’ זה היה מפתיע. אחד המלצרים סיפר לי שהוא עבד בבוקר שקט והיה בטוח שאין אף אחד בחוץ, ופתאום הוא שומע את הצעקה ‘קפה!’ ונבהל, אבל הבין שקראוס בחוץ כרגיל. הוא לא היה מחייך הרבה, אבל כן היה מחייך אם מישהו היה אומר את הדבר הנכון”.
מה משך אותו לפה?
“אולי הוא אהב את המקום כי השמענו פה הרבה רוק ישראלי. אהבנו לשמוע את המוזיקה שלו פה, וגם הוא אהב וביקש לפעמים שנשמיע את ‘החלונות הגבוהים’. בדרך כלל קשה לשמוע שוב ושוב את אותם שירים, אבל כשהוא עצמו ישב פה זה נתן משמעות אחרת וחדשה בכל פעם, ולכן השמענו את זה בשמחה”.
משתתפת נוספת, לורי לב, מספרת: ”הוא מאוד אהב את השיר שלו ‘בובה זהבה’, ולפעמים ביקש שישמיעו אותו שוב ושוב”. מיה לוי-וינברגר היא אחת מחברות הפרלמנט, שנהגה לשבת עם קראוס בוקר-בוקר במשך שנים. היא חיה לא רחוק מהחוף וילדיה גדלים גם הם במסעדה. היא נזכרת שהקשר עם קראוס החל כשהיא החזיקה את בתה הקטנה על הידיים, וקראוס ביקש ממנה לשים אותה על ברכיו.
“הייתה לו חולשה לתינוקות”, היא מספרת, “והוא הושיב גם אותי לקפה. כשעמוס לביא נפטר הרגשתי שזה לקח לו חלק מהצלילות, שהוא כבר לא היה אותו דבר. לפעמים היינו הולכים אליו הביתה אחרי ישיבת הבוקר ושם נפרדים ולמחרת שוב נפגשים בבננה בבוקר. לפרלמנט היה עד לפני כשנה שולחן עגול קבוע בחוץ. שמוליק לא היה יכול להגיע לשולחנות שעומדים על החול בגלל כיסא הגלגלים, אבל הוא אוהב לשבת בחוץ ולהסתכל על הים. השולחן הגדול שניצב בחוץ אירח את כולם ולשמוליק היה מקום קבוע”.
עוד היא מספרת שהוא היה צמוד למכשיר MP3 אך לאחרונה לא השתמש בו. “אני חושבת שהוא נשבר או משהו”, מספרת לוי-וינברגר, “אז בחודשים האחרונים היינו שומעים מוזיקה ביחד מהאייפד שלי. היינו מתחילים תמיד ב’הוטל קליפורניה’ ואז עוברים לביטלס”.
להלווייתו של קראוס לקחה איתה גם את בנה קסם בן ה־13, שבשנים האחרונות נקשר לקראוס. “לקחתי את קסם ללוויה כי זה חלק מהחיים”, היא אומרת. “אין חיים בלי מוות, לא? אני לא הולכת ללוויות בדרך כלל, אבל הרגשתי שהפעם אני חייבת, בשביל שמוליק. הוא היה ממש כמו משפחה בשנים האחרונות”.
“זו הייתה לוויה ראשונה שראיתי בחיים, וכשהגענו לקבר אמרתי לו: ‘ביי, שמוליק’”, אומר קסם. “שמוליק היה לי כמו סבא, סבא גדול ומאיים כזה. יותר כמו אריה שהוא קרוב משפחה. הייתה לו לחיצת יד אימתנית. בכל פעם שנפגשנו הוא לחץ לי את היד ותמיד היא כאבה קצת אחרי זה. הוא גם היה נדיב מאוד. היה מזמין אותי למילקשייק ותמיד נתן לכלבה שלנו את מה שנשאר מהקרואסון שלו. אני הייתי מצייר לו ציור ליום הולדת בכל שנה”.
לורי לב, אחת מהיושבות הקבועות של המקום, מזכירה במבטא האנגלוסקסי, הבלונד והשיזוף נערה היפית משנות ה־70, ממש כמו שנראתה ג’וזי כץ אז. את הבירה היא שותה לאט ונזכרת בחיוך יפה בשמוליק. “הוא היה סופרסטאר”, היא אומרת.
“לא משנה מה עבר עליו, הוא תמיד התנהג כמו כוכב. אם מישהו לא מצא חן בעיניו הוא היה אומר לו, פשוט ככה. בא מישהו, מתיישב, אומר שלום. שמוליק אומר לו: ‘אמרת שלום, עכשיו בבקשה תעבור שולחן’. זה לא היה מעליב כי הוא היה מנומס. הוא היה מעשן את הגראס הרפואי שלו וגם היה מעביר בשמחה לאחרים שיעשנו.
"מי שלא רצה לעשן לפעמים היה שומע פקודה ‘תעשן!’ הגראס היה עוזר לו והופך אותו יותר צלול דווקא. הוא היה יכול לשבת בשקט ופתאום להזכיר לך את הנוכחות שלו. ‘תשתי’, הוא היה צועק. הוא לא שתה הרבה, אבל אני יכולתי לפתות אותו לבירה לפעמים”.
“הוא היה חבר של כל חשמלאי או אינסטלטור שהגיעו אליו הביתה או גרו בשכונה”, מספר רוני סגמן, שזכה להערכה מיוחדת מקראוס כנראה כי גם לו יש סגנון מיוחד משלו, שכולל התערטלויות פומביות ולשון ללא מעצורים. “הוא היה מיוחד וכולם רכשו לו המון כבוד. הוא היה שנון והיה ללא ספק השולף הכי מהיר בעיר בכל מה שקשור להערות לאנשים שיושבים או עוברים לידו. היו לו הרבה תאוריות מעניינות על גיל ויופי והוא חלק אותן איתי, כמו למשל כמה חשובות השיניים למראה של אנשים.
"הוא סירב להתכופף מול הכוחניות של החוק וגם סירב להיות מתורבת. הוא היה תמיד ברחוב, בלי מחיצות, ולא נכנע לכללים של הסלבריטאיות. הוא לא היה צריך דיסטנס ופרטיות, היה מזמין אליו הביתה בלי בעיה. הוא תמיד היה מלך בזכות הפאסון שלו, וגם במצבים כאילו משפילים כמו באברבנאל או בכלא או כשהוא מרותק לכיסא גלגלים ידו הייתה על העליונה. המדינה והחברה ניסו לשבור אותו, אבל לא הצליחו אף פעם”.
סגמן, שביקר את קראוס כשהיה מאושפז באברבנאל, מספר שגם שם הוא התייחס לכל הוראה של הצוות כהצעה בלבד: “פעם אחת רצינו לצאת החוצה והוא היה לבוש פיג’מה, אז קראו לו ברמקולים שיעצור. הוא התייחס לזה כהצעה. עצר, עמד, חשב ובסוף החליט לקבל את ההצעה”.
מעל קברו של קראוס זיהה סגמן לא מעט מאלה שהיו מאושפזים איתו. “הם מאוד העריכו אותו", הוא אומר. "הוא נתן להם הרבה כבוד. הוא היה שם כמו ג’ק ניקולסון ב’קן הקוקייה’”.
נורית יצחק הכירה את קראוס דרך עמוד הפייסבוק שמנהל מעריץ של קראוס, ובמפגש שנערך עם מעריציו בבננה ביץ’ זכתה להכירו אישית. יצחק, שהעריצה את קראוס מאז שהייתה בת 17, מגדירה אותו כאדם “מרגש ומלא באהבה”.
“היה לי כיף שם וגם כשנפגשנו אצלו בבית”, היא מספרת. “הפעם האחרונה שנפגשו הייתה ביום הבחירות בבננה ביץ’. אני לא בטוחה שהוא הלך להצביע בסוף, אבל הוא אמר שאם כן זה יהיה ליאיר לפיד. הוא לא אמר למה ולא דיבר הרבה. גם על המוות הוא לא דיבר. הוא אהב רק לשבת מול הים וליהנות מהרוגע”.
הפעם האחרונה שקראוס הגיע לחוף הייתה לפני כשלושה שבועות. אדוארד, שטיפל בו בשנים האחרונות, היה מאוד מופתע כי קראוס התעקש לרדת לחוף דווקא בערב. “למחרת הוא כבר היה חולה ואושפז, וזו הייתה הפעם האחרונה שהוא היה פה איתנו”, מספרת לוי-וינברגר.
לב מספרת שבשקיעה האחרונה בה צפו ביחד, היא אמרה לו: “תראה איזו שקיעה סידרתי לך”. הוא בתגובה אמר: “תראי איזו שקיעה אני סידרתי לך!”
מ’, יושבת קבועה שמעדיפה שלא להיחשף, מספרת: “בערב שלפני האשפוז הוא לפתע בא עם חנה זוגתו. ישבתי איתם שעתיים, סיפרתי לו על דברים בחיים שלי שלמוזיקה שלו הייתה עליהם השפעה משמעותית, והבת שלי בת השלוש שרה לו שירים. שמוליק הסתכסך עם חצי עולם בחייו, אבל פה הייתה לו פינה שהוא היה בה כל כך אהוב”.
הכתבה תפורסם מחר (ו') ב"זמן תל אביב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם