ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

סלבס חושפים את סיפורי השכרות שלהם

בפורים מצווה לשתות עדלאידע, ומה עם שאר ימות השנה? סלבס וכותבי זמן תל אביב נזכרים בסיפורים על הרבה אלכוהול ומבוכה

אסתי זקהיים: לחיי אהבה

כבר מגיל עשר אבא שלי לימד אותי לשתות אלכוהול. היו לזה שתי סיבות: האחת - הוא מאוד אהב אלכוהול בעצמו; השנייה - הוא חשב שעדיף שהוא ילמד אותי לשתות מאשר שאיזה גבר ילמד אותי, בנסיבות הרבה פחות נוחות.

כך יצא שכבר בתור ילדה התחלתי לשתות ליקרים בטעמים. אז אני יודעת לשתות. אני אף פעם לא מאבדת שליטה מרוב שכרות, ולכן גם אף פעם לא נפלתי לשום מיטה מכורח שכרות. כך למשל כשגרתי בלונדון תמיד היינו יוצאים לשתות אחרי הלימודים, ואני הייתי היחידה שמפסיקה אחרי שני סיבובים, בזמן שכל השאר שתו עד שהקיאו את הנשמה שלהם.

ולכן סיפור השכרות שלי הוא סיפור על שכרות של מישהו אחר. אני לא אשכח את הערב שבו החלטתי להיפרד מהחבר שלי באותה תקופה. הייתי אז בת 20, גרתי אצל ההורים, והזמנתי אותו אליי הביתה כדי להודיע לו. ניסיתי לעדן את הבשורה, להגיד לו שנהיה ידידים, אבל הוא לקח את זה קשה, והתחיל לשתות מהאלכוהול שהיה בבר של אבא שלי.

ככל שדיברתי איתו יותר, ככל שניסיתי להרגיע אותו - כך הוא הגביר את קצב השתייה. הוא שתה עד שהגיע הסוף הבלתי נמנע - ההקאה. הבנתי שבמצב הזה הוא לא יכול לנהוג הביתה, והאבסורד היה שדווקא בערב שבו נפרדתי ממנו הוא היה צריך להישאר לישון אצלי. אז הוא ישן במיטה שלי, בחדר שלי, וכמובן שאחרי שנפרדנו לא יכולתי לישון איתו. אז יצא שבגיל 20 מצאתי את עצמי ישנה במיטה בין ההורים שלי.

כבר ארבע שנים שאני לא משתכר. הבטחתי לעצמי שאני לא אשתכר מאז ערב אחד שבו השתכרתי כמו שלא השתכרתי מעולם וגרם לי למצב פיזי לא ממש נעים. בינתיים אני בהחלט עומד בהבטחה הזאת, ואת הזיכרונות מאותו הערב אני מעדיף לשמור לעצמי, אבל אספר על ערב אחר בניו יורק לפני מספר שנים, שבו דווקא מאוד נהניתי מהשכרות שלי.

כל מי ששותה שואף להגיע לרמת השכרות המדויקת, שפוגעת במטרה. זה קורה כשאתה שותה במידה נכונה ומגיע למצב של שכרות מושלמת ומי שחווה את זה יודע על מה אני מדבר: אין בעולם שינה יותר מתוקה מאשר שינה של שיכור.

באותו הערב הוזמנתי למסעדת "באבו" בניו יורק לארוחת טעימות, ועם כל טעימה קיבלתי כוס יין. המלצרים בהחלט ידעו מה הם עושים כי לאט-לאט התחלתי להשתכר, ובסיום הארוחה הייתי ברמת השכרות שאני אוהב, וזו חוויה מומלצת. כי לאחר שהסתיים אותו הערב עליתי לישון וקמתי בבוקר כמו אדם חדש, בלי הנגאובר. הערב הזה נחקק בזיכרוני כאחד מערבי השכרות הטובים ביותר שהיו לי.

אני לא שותה אלכוהול - לא באירועים, לא בחגיגות, לא בחגים. אני רואה בהופעות שלי שהרבה אנשים נהנים מהשתייה, מניקוי הראש, מהשחרור, אבל אני תמיד העדפתי שלא. רק פעם אחת באמת הרשיתי לעצמי להתפרע ולשתות באמת עדלאידע וזה היה בחגיגות יום ההולדת ה-40 שלי.

בדרך כלל אני מאוד אוהבת להיות בשליטה, חייבת שהרגליים שלי יהיו על הקרקע, אבל באותו היום החלטתי שרק לערב אחד אני מוותרת על המגננות האלה, ומרשה לעצמי לעוף וליהנות בלי מגבלות. אז התחלתי לשתות ולשתות בלי לחשוב על התוצאות או ההשלכות. אחרי ששתיתי כמה כוסיות הבנתי סוף-סוף את הפירוש של המילה שכרות.

בפעם הראשונה בחיים הרגשתי שאני באמת מאבדת שליטה: עליתי על הרחבה והתחלתי לרקוד בלי לשבת לרגע אחד ולא הרגשתי טיפת עייפות פיזית. רקדתי ונהניתי כמו שלא נהניתי מעולם עד לשעות הקטנות של הלילה. זה היה אחד הערבים הכי כיפיים. אני לא זוכרת את הפרטים של אותו הערב אלא רק שמאוד נהניתי. למרות ההנאה הגדולה, למחרת קמתי ואמרתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שבה אני משתכרת.

היה כיף אבל איבדתי את השליטה וזה משהו שמנוגד לאופי שלי ושאני לא יכולה לחיות איתו. מאז אותו הערב עברו עשר שנים ובאמת, כמו שהבטחתי לעצמי, לא השתכרתי. אבל הנה, בהצגה שבה אני עומדת להשתתף, כל השחקנים מדברים על ערב הפרמיירה, שאותו נחגוג עם הרבה מאוד אלכוהול, ואני חושבת שאולי אז אני ארשה לעצמי, בפעם השנייה בחיים, להשתכר. פעם אחת בעשור מותר לאבד שליטה. אפילו למישהי כמוני.

זה קרה בחגיגות יום ההולדת ה-30 שלי . החלפת הקידומת והמעבר לעשור הרביעי בחיי הכו בי כרעם ביום בהיר או כמו שדה מוקשים פתוח, שלא ממש ידעתי איך להכיל אותו. כמה חברים סחבו אותי לבר עם מוזיקה ישראלית, וכל הערב רקדנו, השתוללנו ובעיקר שתינו.

אני זוכרת איך בכל פעם שבירכו אותי הצטנפתי והתכווצתי בתוך עצמי. לא הייתי מסוגלת לעכל את הגיל הזה וניסיתי להדחיק זאת באמצעות האלכוהול. באותו ערב שתיתי כמו מטורפת, כאילו אני הולכת למות למחרת. בסוף הערב גררו אותי כמה חברים החוצה אל הרכב שלהם.

לא הספקתי לומר ג'ק רובינסון והקאתי בתוך האוטו החדש, על הריפוד, את כל תערובת היין, המוחיטו ושאר הצ'ייסרים שהכנסתי לקיבה. זה היה מחזה לא נעים.

האוטו היה חדש דנדש והחברים רצו להרוג אותי באותו רגע. האמת שניסיתי לומר להם שיעצרו את הרכב, אבל המילים פשוט לא יצאו לי מהפה. מאז אני משתדלת להישאר מפוכחת.

לצערי, בארץ אין תרבות אלכוהול. האלכוהול כאן הוא מאוד יקר והציבור הולך לכיוונים אחרים של תרבות מטוגנים ופחמימות. לכן לא מפתיע ששני ערבי השכרות שלא אשכח התרחשו בחו"ל.

הראשון קרה בצ'כיה. הכרתי מישהי ויצאתי איתה לדייט ראשון. מתברר שלנשים המזרח-אירופאיות יש קיבולת מטורפת של אלכוהול והבחורה שלי הזמינה על הבר את המשקה הצ'כי הלאומי, בורצ'ק, שהוא מעין תערובת של בירה עם יין לבן. מי שלא יודע לשתות את המשקה הזה חוטף הנגאובר מטורף. אבל את זה גיליתי רק בדיעבד.

אז שתיתי את המשקה, ובניסיון להרשים את הבחורה לא הראיתי שזה משפיע עליי. היה לנו רגע חושני, שהתחלנו להתנשק בו, ואז הרגשתי שאני רוצה להקיא. מיהרתי לצאת לנהר ושם הקאתי את כל מה ששתיתי באותו הערב. זה היה כל כך מביך, ואין לי מושג איך היא הסכימה לצאת איתי שוב.

ערב שכרות נוסף שאני זוכר היה באיטליה. הגעתי לרומא כשאני כבר שתוי ברמות אחרות. אני לא זוכר איך קניתי את כרטיס הטיסה, אני לא זוכר איך הייתה הטיסה ואני לא זוכר איך הזמנתי מונית למלון. אני כן זוכר שבמונית, מרוב שכרות, שפכתי בטעות אלכוהול על הריפודים החדשים.

הנהג, כמובן, לא אהב את זה, ירד מהמונית, פתח את הדלת שלי, והחל להתקוטט איתי באמצע רומא. אני זוכר את המכות שחטפתי באופן מעומעם, אבל לא אשכח שהוא ניפץ את בקבוק הג'ק דניאלס, שרק כמה דקות קודם לכן קניתי בדיוטי פרי.

אני לא זוכרת בדיוק איפה זה היה או מתי, אבל היה ערב אחד שהסתיים בצורה לא כל כך נעימה, לאחר שביליתי בבר והגעתי למצב של שכרות מוחלטת. הגעתי אל הבילוי על האופניים שלי ולכן גם את הדרך חזרה, כמובן, הייתי צריכה לעשות על האופניים.

אז עליתי עליהם שיכורה לחלוטין, והתחלתי לפדל לכיוון הבית שלי. בדרך לבית אני צריכה לחצות את רחוב יהודה הלוי, שמתחיל בעלייה מאוד קשה ועובר למצב של ירידה. היה לי מאוד קשה לעשות את העלייה במצב שבו הייתי אבל הצלחתי ואז, כשסוף-סוף הגיעה הירידה, היה גם אצלי סוג של ירידת מתח, ופתאום הרגשתי שאני חייבת לעצום את העיניים.

רק לשנייה אחת וזהו. אז עצמתי אותן, הרגשתי את הרוח מלטפת לי את הפנים, מיד נבהלתי ופקחתי אותן בחזרה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: "וואו, זה היה כל כך כיף לעצום את העיניים, אני חייבת לעשות את זה שוב".

אז בלי לחשוב יותר מדי פשוט עצמתי את העיניים, הפעם להרבה יותר משנייה אחת. וכן, אין שום דרך אחרת שבה זה יכול היה להיגמר: התעוררתי בתוך שיח קוצני.

לפני כמה שנים הגעתי לריאיון ל"ליידי גלובס" במסעדת יוקרה אחרי חזרה עם הלהקה, שבה היה אלכוהול. המראיינות, שלא ידעו ששתיתי לפני, חשבו שזה יהיה רעיון טוב לתת לי לשתות לפני הריאיון, תרגיל עיתונאי ידוע כדי לגרום למרואיינים לדבר.

אם זה לא מספיק, בעל הבית של המסעדה, מתוך כוונה לפרגן, הוציאו לנו גם צ'ייסרים ברצף. מתוך כבוד לנוכחים ולרוק'נרול, שתיתי בכל סיבוב שיצא. כ-40 דקות לתוך הריאיון אני מרגיש איך הכול עולה לי, כולל פירות הים והקינוח. בקושי הצלחתי לסנן לידידותיי "אני לשירותים" ועפתי לכיוון.

את השחרור הבאתי עוד בדרך, בתוך עציץ, לעיניהם המשתאות של סועדים מחויטים מהעשירון העליון באמצע סעודת גורמה. אני מניח שהמראה היה סוריאליסטי למדי. אחרי זה הסתגרתי בשירותים והמשכתי להקיא את נשמתי.

נאלצתי להיעלם מהריאיון, כשהמנהלת שלי מתרצת קלקול קיבה, ולסיים אותו בפעם אחרת. הכתבה, דרך אגב, יצאה מעולה ומפרגנת. . . אני חושב שזה סיפור שמעיד על משהו שבין העליבות של השתייה לרוק'נרול.

בא לי להקיא. ללא הפסקה. זוכרים עיר ללא הפסקה? הסלוגן המוצלח? אותו דבר עם קיא. זה הזיכרון הברור והראשון שלי מאותה שתייה חסרת גבולות תוך כדי שירות צבאי בימי הלהקה הצבאית העליזים.

אני חושב ששתיתי הכול, כולל יין קונדיטון (יין מתוק ששנים היה היין הנמכר ביותר בישראל, עד ש'כלבוטק' פרסמו עליו תחקיר), אבל באמת גמעתי הכול. וודקות כמובן, ובירות לרוב, המון בקרדי (רום) עם קולה ושאלוהים יעזור לי, אבל הוא לא ממש עזר.

אני אפילו לא זוכר למה התנפלתי על ארגזי שתייה, מה היו בדיוק הנסיבות. אני חושב שזה היה אחרי איזו פרמיירה של הלהקה או איזו מסיבת התהוללות של כל הלהקות של אז. אני כן זוכר רגע שבו הגיעה חיילת נורא יפה וכוס פינה קולדה בידה. שתי כוסות בעצם, אף שכבר בשלב הזה התחלתי לראות הכול כפול. ידעתי באופן ברור שערבוב בין ויסקי ליין קונדיטון לפינה קולדה (שבאו אחרי שלוש בירות מיותרות) יהיה אסון.

אבל החיילת הייתה יפה מדי, אני הייתי הרוס מדי, וגם הנוזל הזה, פינה קולדה (שכבר אז התחזה למשהו מהקריביים אפילו שהוא יוצר בעיקר ברמלה), נכנס לגרון, חדר את בלוטות ההיגיון ונודע שבא אל קרבו. ואז ה"קרבו" התחיל לדבר. בהתחלה עוד הייתי שקוע בפנים היפות של החיילת השווה שמולי, אבל לאט-לאט הבנתי שהשיחה חייבת להסתיים כי אני אואשם בהטרדה עקב הקאה על רכוש צה"ל.

השאלה היא איך אומרים לחיילת שמתחילה איתי, וכזו יפה, שיש לי התחייבויות קודמות בשירותים? איך בכלל מוצאים את השירותים במצב בלתי הכרתי, מתנדנד וחש ברע, שלא לומר נוטה למות? אני אחסוך לכם זמן. לא מצאתי את השירותים, גם לא הקאתי על החיילת.

מצאתי איזה חדר צדדי ונכנסתי אליו (אף שבעל הדירה, מתופף בלהקה מקבילה, הזהיר שלא להיכנס לשום חדר חוץ מהסלון), דילגתי מעל ח"ג הבמאי (השם המלא שמור במערכת, לאחרונה השתחרר מבית הסוהר) והגעתי ליעד - החלון המרכזי בחדר. הוצאתי את הראש והכול התחיל לזרום. הכול. שעות של הקאה ותחושה עמוקה של רצון למות. שבועה ונדרים שדבר משקה לא יתקרב יותר לפי והכאה על חטא, הקאה על הרצפה, הקאה על כל מה שזז.

אחרי זה בא גם הבוקר. בוקר שכולו לילה של טשטוש, כאבי ראש, דיכאון ותחושת מיותרות עזה. השבועה לא לשתות החזיקה יפה כשלושה שבועות. מאז שתיתי כמה דברים, אכלתי כמה דברים, לא חושב שהקאתי מאז. אני וסיינפלד שומרים על שיא עולמי. אבל גם זה שיא על שום דבר. סתם מתנהגים כמו בני אדם.

זו הייתה הפעם הראשונה, ועד כה גם האחרונה, שהשתכרתי ככה. השתכרתי באמת, עד סף אובדן הכרה. לפני תשע שנים, בימים שבהם עוד הייתי רווק הולל (על מי אני עובד - רווק מתוסכל), הגיע חבר מארצות הברית לביקור של כמה ימים.

את הלילה האחרון שלו חשבנו להעביר בישיבה רגועה על איזה דרינק קטן בבר שקט. הגעתי לאסוף אותו מהמלון והוא הציע שנסיים את בקבוק הוויסקי שהוא קנה כאן - גלנפידיך 15 - כדי לא להיגרר איתו לנתב"ג. שתינו שתי כוסות כל אחד. בקטנה. בינתיים הגיעו שני חברים נוספים שלו שסיפרו על מסיבה במועדון בנמל שמתחילה יותר מאוחר והציעו שאולי בינתיים נשב במקום ליד לדרינק קטן.

הזמנתי חצי ליטר גולדסטאר. הברמן הציע צ'ייסר של וודקה ליד, לא סירבתי. גם לא לצ'ייסר השני. במועדון החבר הציע שנזמין בקבוק וודקה ופחיות רדבולים. אני חושב ששתיתי שלוש כוסות. מכאן אני זוכר זרזיפי פרטים, חלקם מהזיכרון שלי, חלקם ממה שסיפרו לי: בשלב מסוים רקדתי על השולחן לצלילי להיט מזרחי כלשהו. הייתה בחורה שניגשה להגיד לי שאני מצחיק, ייתכן שחלקנו לשון.

אני זוכר שהקאתי בשירותים. לאוטו הגעתי בסביבות שש בבוקר נתמך על ידי חברים. הייתי מספיק אחראי/ לא בהכרה כדי להירדם במושב שליד הנהג. כשהגעתי הביתה ראיתי שהמכנסיים שלי מטונפים, ככל הנראה מהקיא של עצמי. פשוט נפלא. זרקתי את הבגדים לכביסה והתרסקתי.

כשקמתי בצהריים גיליתי ששכחתי את הטלפון בכיס האחורי של המכנסיים וגם הוא עבר כביסה. להפתעתי, אחרי ייבוש קל הוא עבד. הפתק עם הטלפון של הבחורה, לעומת זאת, התפורר לבלי הכר. בצהריים אימא שלי התקשרה להגיד שסבתא שלי נפטרה. זו הייתה ההתפכחות המהירה בהיסטוריה.

"אתה שיקרת!" צעקה עליי (בגרמנית, יש לציין, שזו שפה שתמיד נשמעת יותר טוב כשצועקים אותה, במיוחד כשצועקים אותה בשבע בבוקר על יהודי עם הנגאובר מהגיהינום) כריסטין שותפתי לדירה בברלין. "אמרת שאתה עוזב את הדירה היום וכבר יש מישהו אחר שאמור להגיע. איפה הוא יישן? שיקרת!".

כך הסתיימה לה מערכת יחסים חביבה דווקא של חמישה שבועות בין העם היהודי לגזע הארי והכול באשמת הגלוויין יימח שמו וזכרו, השם ייקום דמו. ובכן ילדים, מעשה שהיה כך היה. לפני כחמש שנים הגיע עבדכם הנאמן לברלין לחמישה שבועות של קורס אינטנסיבי במכון גתה המקומי ללימודי גרמנית ופלירטוט חסר טעם עם אמריקניות טיפשות בשם לינדזי.

מדובר בחודש דצמבר, ממש לפני כריסמס, כשברלין מתכסה לבן ואפשר למצוא כמעט בכל פינת רחוב דוכן לממכר יין חם, ששמו גלוויין. ובאמת, קשה לחשוב על דרך טובה מזו לחמם את הגוף והנפש: משקה מתוק, רווי באלכוהול ובתבלינים ריחניים, הגורם לשיכרון חושים מענג ולרצון שיבוא כבר המוות וייקח אותך מהר ככל האפשר.

לזכותם של הגרמנים יש לציין שני דברים: א. אורדנונג מוסט זיין, כלומר סדר חייב להיות, והגלוויין קודם גורם לשיכרון החושים המענג ורק אחר כך מגיע החלק עם המוות. ב. הם מזהירים אותך מראש ששכרות של גלוויין היא שכרות קשה למדי. אם כך, יש לנו גרמניה, קטסטרופה, אבל לפי סדר, ועם אזהרה מפורשת מראש שיהודי מתעלם ממנה.

הקישור ההיסטורי על אחריות הקורא. כדי לציין את סיום הקורס, ובמסגרת הניסיון הנואל להתחיל עם לינדזי החצי מורמונית (היא שותה אלכוהול אבל "לא עושה שטויות כמו פעם". יופי), עשינו סיבוב עם שאר הלינדזיות בין דוכן לדוכן ובין יריד ליריד בבירה הגרמנית המושלגת.

היה קר, כיף, צחוקים, חיבוקים מתחת למעיל וזהו. כי אלוהים מסתכל וישו כועס. או משהו. בכל דוכן דחפו לנו עוד כוס של התרעלה הזאת והתוצאה, שיעזור לי אלוהים: אני לא זוכר את סוף הערב ואיך בדיוק הגעתי חזרה לדירה שחלקתי עם כריסטין, אבל אני זוכר טוב מאוד את שש השעות שבהן חיבקתי את האסלה ופלטתי מגוון פירות מסוכרים ברוטב יין בעודי מבטיח לכל גרמי השמים והאלים שלעולם לא אגע שוב באלכוהול אם רק ייפסק הסיוט.

ואז התברר ששכחתי לשנות את מועד הטיסה. אז הסטודנט הברזילאי שהיה אמור להיכנס אחריי לדירה עם כריסטין יצטרך לישון על הספה לילה אחד. ואז כריסטין התחילה לצעוק בדיוק כשנרדמתי כי כאמור אורדנונג מוסט זיין.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...