"זאת אות לגיטימית": הזמרת שמתנגדת להדרת האות ז'
היא גדלה בירושלים, עזבה לת"א ולווינה וחזרה לעיר ילדותה. בעיניה, סטודנטים שנוטשים את הבירה לאחר לימודיהם הם כפויי טובה, וחתונה בחסות הרבנות היא פגיעה בחופש הפרט. 1,676 מילים עם הזמרת והיוצרת שירה ז' כרמל (31), מאורסת טרייה, שמתקוממת נגד הדרת האות זי"ן כפי שהיא מתקוממת נגד הדרת נשים
"אהובתי הבלתי מתמסרת, וסלע המחלוקת. גדלתי בירושלים מגיל שבע. בגיל 16 עברתי לתל אביב, עד שחזרתי מרצון בגיל 24. בילדותי גרנו ליד היער, והוא היה תמיד חלק מנוף הילדות שלי. אני זוכרת את השלג הגדול של 1992: אני ואמא הלכנו ברגל מהבית לעיר, ושתינו שוקו ליד גיא בן הינום. אני מאוד אוהבת את ירושלים, ולדעתי אני יותר ירושלמית מישראלית - יש לי חברה שקוראת לי 'שגרירת ירושלים בישראל'.
שירה ז' כרמל איור: ליאו אטלמן
"אני חשה שקיימת דיכוטומיה בין האידיליה שירושלים יכולה וצריכה להשרות, ובין חיי היום-יום הקשים מאוד פה והתחושה שכל החברים שלי עוזבים ואני נשארת פה לבד. יש זרם של סטודנטים שעולים לירושלים, ובסיום לימודיהם נוטשים אותה. זה נראה לי כמו יחסים כפויי טובה מאוד בינם ובין העיר. הם מתלוננים שאין פה מה לעשות, אך מנגד הם גם לא טורחים ליצור פה שום דבר. הם יונקים את כל הרעיונות הטובים ואת כל כוח החיים של העיר, חוזרים לתל אביב ויוצרים שם פרויקטים נהדרים. להם נוספים ירושלמים מלידה, שאחראים לחלק עצום מחיי התרבות התל אביביים, אבל לא נשארים ויוצרים בביתם.
"אני חושבת ש'עונת התרבות בירושלים' צריכה להיות מורכבת מירושלמים, ולא ממבקרים תל אביבים שבאים מבחוץ ומנסים להפריח את ירושלים בעשייה תל אביבית. אני מרגישה שחייבים ליצור כוח שישאיר אותם פה: מצד אחד יש בעיר המון סטודנטים לאמנות ורוב המוסדות האקדמיים המוערכים הם ירושלמים, אך מצד שני יש מעט מאוד אמנות בעיר לעומת תל אביב. כך נוצר מעגל קסמים אכזרי, ואם לא ייצרו פה כלום, אז גם לא ייווצר כלום, וזה מתסכל אותי מאוד. מנגד, אני מאושרת מאוד מחיי היצירה שיש בעיר. יש פה כוחות אמנותיים מעניינים מאוד, אולי הכי אינדי ומחתרתיים שיש. יש בעיר משהו מולד שהוא חתרני יותר, היא לא מתכוונת להיות כזאת.
"ירושלים יותר מורכבת מאשר המרכז, פשוט משום שיש במציאות החיים הירושלמית מורכבות גדולה יותר. עצם החיים בירושלים הם מחאה בפני עצמם נגד תרבות המיינסטרים של המרכז, ואם לומר את האמת, ירושלים היא פריפריה למרות היותה עיר הבירה. אפילו שחלק משמה של תל אביב היא המילה 'תל', התל האמיתי הוא בירושלים, על השכבות והרבדים שבה.
"אני יכולה להבין את התל אביבים שעולים לירושלים ויש להם תחושה של כבדות על הכתפיים, וגם את האנשים שעוזבים את העיר ומספרים כמה קליל ונחמד לחיות במקומות אחרים. לאחרונה ראיתי את התפלגות ההצבעות בערים שונות בארץ, ובירושלים נרשם רוב ברור ליהדות התורה. מבחינה אישית אני לא מרגישה את זה מאוד, ואפילו שאנשים אומרים שירושלים הולכת ומתחרדת, אני סבורה שעדיין יש חוט שני של תרבות חילונית בעיר ושיש אנשים שנאבקים לשמר את צביונה הפלורליסטי והחילוני".
ניר ברקת
"אני לא מכירה אותו באופן אישי. בחרתי בו בבחירות האחרונות. אני לא יודעת איך נעים גלגלי השיניים בעירייה, אך בחיי היום-יום אני מרגישה שאנשים רבים שוקדים על הפרחת השממה התרבותית בעיר, ואני מברכת על זה. יש לי הרבה חברים שיודעים לומר דברים נוראים על התנהלות העירייה, אבל אני לא מבינה גדולה בתחום".
וינה. "יקירתי החמודה" AFP
תל אביב
"פיתחתי אליה חיבה עם השנים. אם היו שואלים איתי לפני כמה זמן, הייתי אומרת שאני שונאת אותה, כמו כל ירושלמי. כשחזרתי מווינה גרתי שם שנה, ונמאס לי ממנה לחלוטין: הרגשתי שהיא מלאה בצביעות ובריקנות, שהכול שם נמצא רק על פני השטח, ושכולם שם 'שמאלנים יפי נפש'. זאת עיר הומוגנית מאוד, ואין שם מגע עם השונה. כשאדם מוקף ב'יפי נפש', הכי קל לו להיות כזה. כאשר יש חיכוך מתחילה הבעיה, והאתגר הוא להיות 'שמאלן יפה נפש' ופלורליסט בירושלים. אני עדיין רואה בעין צרה מעט את הפריחה התל אביבית המטורפת, ומייחלת לחזרתם של צעירים לבירה".
וינה
"יקירתי החמודה, גרתי שם שלוש שנים. אני תמיד חושבת שההשוואה בין ירושלים לתל אביב נכונה גם לווינה ולברלין. כמו שכל ההיפסטרים התל אביבים עוברים לברלין, כך אני חייתי בווינה, מפני שהיא הזכירה לי יותר מכול את ירושלים. וינה היא עיר קטנה, ביתית וחמימה מאוד. יש בה עושר תרבותי כמו שיש בירושלים, אך התקציב והמשאבים לאמנות בלתי ניתנים להשוואה, וגם אין להם שום דבר על הראש מלבד מים וואפלים. התחושה נעימה מאוד ומעוררת השראה. זאת עיר יפהפייה וחמודה, שתמיד אהבתי ותמיד אוהב".
יידיש
"אני שרה בכמה שפות, אך עברית היא אהבתי הראשונה והגדולה, ואני גם מורה לעברית באולפן במקצועי. כשגרתי בווינה למדתי גם גרמנית, ומהשילוב בין השפות אני מבינה יידיש. באפריל שעבר ביקשה ממני אוצרת של תערוכה שעסקה במדינות שונות שיש בהן יהודים להקליט המנון שנכתב למדינת ניי יודה - יהודה החדשה – מדינה שהגה ארגון אמריקאי בתחילת המאה הקודמת. נתנו לי ספר בשם 'מדינות ליהודים', שכתב אליהו בנימיני, שמתאר תכניות שונות למדינות ליהודים. אחת מהן הייתה בירוביג'אן: היא הייתה רעיון שסטאלין הגה לאוטונומיה יהודית בשנות השלושים. לא ברור האם זה היה אמור להיות גטו ליהודים שבו הוא יוכל להרוג אותם במחי יד, או אוטונומיה ריבונית; אבל הדבר החל לקרות, והיו שם אלפי מתיישבים בשנות השלושים והארבעים. סופם היה מר - בסוף שנות החמישים סטאלין רצח חלק ניכר מהאליטה התרבותית היהודית שם.
"עד היום יש שם שלטים ביידיש באותיות עבריות, והמחוז נקרא 'המחוז האוטונומי היהודי'. בשבילי זה נראה כמו מציאות מקבילה: היו להם שם חיי תרבות, עיתון ושירי התיישבות עבריים-ישראליים ממש - רק ביידיש, ועל בירוביג'אן. זה פשוט הדהים אותי שהייתה מציאות מקבילה במקום נידח ליד סיביר, וששכנינו היו יכולים להיות קוריאה וסין. זה היה כמו חזון אחרית הימים מאוד מוזר, שלא נדע לעולם את סופו. החלטתי ליצור מופע עם בן זוגי, וביצענו בו את 'שירי בירוביג'אן'. אחר כך התקבלנו לפסטיבל מוזיקה יהודית באמסטרדם, הלחנו יחד שירים ביידיש ועשינו סיבוב הופעות אירופי, גם בווינה, עד שחזרנו ארצה.
קולנוע במזרח ירושלים. "אם צריך להחזיר כמה שכונות, אז שיהיה" צילום: פלאש 90
"לי ולבן זוגי יש צמד שנקרא 'הטעכניקאליטיז'; השם ממש לא קליט, אך אנחנו אוהבים אותו ודבקים בו. בעבורי, השם אומר שהדבר היחיד שמפריד בינינו ובין בירוביג'אן הם עניינים טכניים: בספר הזה מסופר ש'תכנית אוגנדה' לא צלחה מפני ששלחו לשם פקיד מפונק, סנוב ובורגני שלא היה מרוצה מהתנאים בשטח. גורלות שלמים נחרצו בגלל פקיד שלא היה לו כוח לחיות ב-40 מעלות. כיום אנחנו שמחים שהגענו לארץ המובטחת, אך האבסורד שגורלנו וסיפור החיים שלנו מוכתב לעתים בידי דברים פשוטים וטיפשיים כל כך, פשוט מקומם".
רביעיית שירה ז' כרמל
"להקה ירושלמית מאוד, כל חבריה ירושלמים. היא צמחה מפרויקט הלהקות של 'צוללת צהובה', ומנהל ה'צוללת' היה המנטור שלנו, עוד לפני עידן 'דה ווייס' וכל הבולשיט הזה. השלד הבסיסי והטקסט הוא שלי, אך העור והבשר שצומחים עליו הוא בעצם ההרכב והעבודה המשותפת. אני מאוד אוהבת את הלהקה, וכולם חברים טובים מאוד שלי".
"ציפורי לילה עפות רחוק"
"בשבוע שעבר חגגנו שנה לתכנית. אני נהנית ממנה מאוד, אולי חוץ מהנסיעות ליפו בלילה, אבל אני שרה בדרך. בתור בחורה בלתי גיאוגרפית לחלוטין, אני לומדת המון ונהנית להגג הגיגים בשידור ולגלות מקומות חדשים במסע שבתכנית. אני אוהבת מאוד את יובל בן עמי ומקווה שהתכנית תמשיך עוד הרבה זמן, כי היא משלבת בין שני הדברים האהובים עליי: מוזיקה, ושיחות עם אנשים מעניינים".
מזרח ירושלים
"אני חושבת שסלע המחלוקת הירושלמי ושפיכות הדמים הבלתי נסבלת במזרח התיכון חייבים להיפתר. אם כדי לעשות זאת צריך להחזיר כמה שכונות במזרח ירושלים, אז שיהיה. רובם המוחלט של תושבי מערב ירושלים ממילא לא דורכים בשכונות האלה, ואני גם בטוחה שהאנשים שמתיימרים לרצות לחיות שם לא באמת מאמינים בזה. האנשים שהוציאו מבתיהם בשייח' ג'ראח חייבים לשוב לבתיהם. בעתיד, אני יכולה לראות בעיניים ורודות עיר בעלת שני ריבונים, או עיר שבחלקה היא בשליטה בין-לאומית. אם הדבר יביא את השלום, אז זה נחוץ וזה לא יהיה אבדן.
"בסופו של דבר התפיסה של בעלות על קרקע היא בעייתית מאוד: המקום היחיד שבו אני יכולה להתחבר לזה היא בצורך לבית, אבל כמו שאני יכולה להבין את הצורך שלי לבית, אני יכולה להזדהות גם עם הצורך של הפלסטינים לבית. אני חושבת גם שהאנושות הגיעה למקום שבו היא יכולה להכיל את הכמיהה המשותפת הזאת, ולדעתי זה לא דבר מורכב וקשה כל כך כמו שזה מוצג. אנו צריכים פשוט להחליט שאנחנו רוצים שלום יותר מהכול".
זוגיות ונישואים
"אני ובן זוגי אלון דיאמנט התארסנו בט"ו בשבט האחרון, חג לאילנות ולאלונים. הוא היה סטודנט בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב עד שגרמתי לו לעלות לירושלים. ההורים שלנו היו חברים טובים מאוד בילדותנו, אבא שלי היה מגיע לבקר אותם הרבה ואלון אפילו זוכר אותו כ'דוד יו-יו'. בשלב מסוים גם ההורים שלי וגם ההורים שלו התגרשו, והיחסים התנתקו.
"כל אחד צריך להתחתן כראות עיניו" יוסי אלוני
"יום אחד הוא הגיע לראות אותי בהופעה ואני קצת התחלתי איתו, להגנתי - מכיוון שהוא נראה לי ביישן שלא יעשה את הצעד הראשון. אחרי כשבועיים גילינו את הקשר בינינו, וזה היה מדהים.
"התחושה שגדלנו בצורה דומה משרה עליי תחושה רבה של ביתיות. אני חושבת על ילדים ועל הקמת תא משפחתי קטן משלי מתישהו, אך לא לפני שאסיים את התואר שלי, אני צריכה זמן. אני מאוד נגד הלחץ על נשים להיכנס להיריון ולהיות אמהות, כאילו שזאת תכליתנו היחידה בחיים. אני פמיניסטית מאוד, והתברכתי בחינוך פתוח ופלורליסטי, שאפשר לי לתפוס את מקומי בעולם כאדם לפני שאני אישה.
"לקראת החתונה התחלתי לחקור על החופה ועל המסורת היהודית. אני לא הולכת להתחתן עם רב, מפני שהכפייה הדתית חורה לי מאוד ולדעתי כל אחד צריך להתחתן כראות עיניו. נראה שאבי יחתן אותנו. אני חושבת שהוא מתאים יותר מאדם שלא מכיר אותנו ומשחזר טקסטים ובדיחות דביליים שהוא קורא בכל חתונה. יש לי זיקה חזקה ליהדות, אבל אני לא רוצה לערב רב בתוך הטקס האינטימי הזה. אני לא חושבת שהרבנות צריכה להיות מעורבת בכפייה בדבר שהוא אישי ופרטי כל כך. זה אבסורד שגם אם אני מתחתנת בעירייה נידחת בלי רבנות, בתהליך הגירושים לרבנות עדיין יש דריסת רגל. אני חושבת שזה מקום שהדת והמדינה חייבות להיות מופרדות בו, ושזאת פגיעה מאוד לא נאורה בחופש הפרט.
"יתרה מכך, הפסיביות של האישה בטקס קשה לי מאוד: מושיבים אותה בצד, מתחת להינומה, והיא לא רואה כלום כשמובילים אותה לחופה. התהליך הוא תהליך של קניין, שבו הבעל רוכש את האישה מאביה בזמן שהיא לא יכולה להגיד כלום. הוא אומר לה 'הרי את מקודשת לי' ושם לה טבעת, ומה היא עושה? אולי היא מהנהנת מתחת להינומה, אולי לא - אי אפשר לדעת, כי לא רואים אותה.
"חיים של שני אנשים משתנים לחלוטין, אבל רק צד אחד אחראי לנעשה והשני פסיבי. אני כן מכבדת את הטקס, אך כשחושבים על המשמעויות שלו הן גורמות לאנטגוניזם, וזה דבר שלא קשור לחיי. זה נושא שמאוד מבלבל אותי".
ז'
"השירה היא בדמי, ולכן להוריי יצא טוב שהם קראו לי שירה. השם שירה מגיע מעגנון, ולכן הוא נקרא במלעיל. ז' זה זהבה, שמה של סבתא רבתא שלי. בתור ילדה קטנה תמיד התעלמתי מהשם האמצעי שלי, וכשגרתי בווינה התחלתי לחזור לשורשים ולרשום את האות Z בשם. כשחזרתי ארצה עברתי ל-ז'. בהתחלה זה הצחיק אותי מאוד, אני מקבלת על זה המון הערות ויש לי כינויים משעשעים בקרב חבריי, כמו למשל 'שירה הזין'. לדעתי זאת אות לגיטימית לחלוטין באל"ף-בי"ת שאין להדיר אותה, וכמו שאני נגד הדרת נשים, אני נגד הדרת האות זי"ן".
שירה ז' כרמל
"א מענטש".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם