"כל הזמרים בוגדניים": האיש שגילה את זוהר ארגוב מתכנן קאמבק
המפיק האגדי שגילה את זוהר ארגוב, דקלון, חיים משה וג'קי מקייטן יושב היום בבסטה קטנה של דיסקים בשוק התקווה ומקווה לטוב. בראיון אישי נזכר מאיר ראובני בימי תור הזהב של הזמר המזרחי, עושה חשבון עם גלגלצ, כועס על האמנים שנטשו אותו ומתכנן קאמבק
מאיר ראובני, האיש שהפיק את זוהר ארגוב ואת חיים משה ועבד עם אייל גולן בתחילת הדרך, הטייקון שמכר מיליוני קסטות בשנות ה-80, יושב בחנות בין חשמלאי לקוסמטיקאית ברחוב הסואן והמעיק של דרום העיר? הוא הרי צריך להיות במגדל צפונבוני מדוגם, עם סיגר קובני ונהג לימוזינה שמוכן לקריאה.

אחרי שלושה ימים מאיר הכניס אותי לחנות, נעל את הדלת, ליטף את ראשה של לונה, הכלבה הנאמנה, וחייך כששאלתי לאן נעלם הכסף. "שאלה טובה, אבל היו כמה סיבות", אמר והחל לגולל את סיפור חייו.
"כמעט פשטתי רגל במעבר מתקליטים לדיסקים. בלילה אחד הודיעו שמפסיקים לייצר, ושבוע אחר כך קיבלתי טלפונים מכל הרשתות: מחזירים את כל התקליטים. בענף שלנו - לא נמכר, אתה לוקח בחזרה. מה תעשה? מחזירים שש מאות אלף תקליטים לפי עלות ייצור של שישה-שבעה שקלים לחתיכה. אתה יודע חשבון? היו לי במלאי עוד ארבע מאות אלף. מוות. שישה מיליון שקלים עפו כמו אוויר.
"היו לי קרוב לעשרה מיליון עטיפות. כל אחת שני שקלים. תעשה חשבון כמה אכלתי אותה במכה אחת. נשחקתי. זה כמו להתחיל מחדש. ב-98' באה השרפה שגמרה אותי. הייתי יכול היום לשבת איתך על כוס קפה איפה שאתה רוצה. הייתי נוסע לאתונה לאכול ארוחת צהריים וחוזר באותו יום. אתה יכול? עשיתי את זה יותר מפעם אחת".
בעוד ארבעה חודשים מאיר ראובני יהיה בן שבעים. סיפור חייו יכול לפרנס את טובי התסריטאים. הסנדק הגדול של המוזיקה הים תיכונית. הכל הרי עבר תחת ידיו, ועיניו ראו גם את הצד האפל של הירח. מאיר יושב בחנות ברחוב דרך ההגנה. בחלק ההוא של העיר גר כמעט כל חייו, יחד עם עשרת אחיו ואחיותיו. עד היום הסטודיו לצילום של אחיו אליצור נמצא במרחק של כמה צעדים, וגם המשרד של אחיו אשר - האמרגן שבזמנו לקח את המלך, זוהר ארגוב, לסיבוב הופעות מצליח.
"המקום הכי טוב בארץ", מאיר משוכנע, למרות הרעש מהרחוב המרכזי. "אני גר היום בדירה שהייתה של אמא שלי, ומה שאתה רוצה יש פה. חסר אוכל? יורד לשוק. רוצה לנסוע? תחבורה לכל הארץ. גרתי בראשון, בחולון, בצפון תל אביב. יום אחד ארזתי מזוודות וחזרתי לפינה הזו. החיים אחרים. רואה בן אדם - 'שלום, מה נשמע?' במקום אחר אתה סתם נקודה".

ראובני נולד כמה מטרים משם, ועד היום הוא זוכר את החיבור שלו למוזיקה. היה לו שכן יווני עם טייפ גרונדינג גדול שהיה משמיע צלילים של בוזוקי 364 ימים בשנה ושובת רק ביום כיפור. המוזיקה היוונית נכנסה כמו חיידק טורף לראש שלו. היה לו אוסף של 5,000 תקליטונים רק ביוונית, והוא בכלל חצי פרסי וחצי ספרדי, דור שביעי בארץ.
בשנות ה-60 התחיל מאיר ראובני לשכפל קלטות לחברים, והפך את החנות למוצרי חשמל, שהייתה בבעלות המשפחה, לבסיס לחלטורת המוזיקה שהייתה אז בראשית דרכה. השינוי הגיע בשנת 73', כשאחיו אשר התחתן. זה היה בימי מלחמת יום כיפור. בגלל מותו של אחי הכלה, בקרבות ברמה, עשו בדירה בשכונת יד אליהו משהו צנוע במקום חפלה גדולה. מאיר הביא אז טייפ מקליט, ואת הצד האמנותי של הערב העבירו צמד המוזיקאים הצעירים דקלון ובן מוש.
"שמתי מולם טייפ 'אקאי' והקלטתי על סליל את כל הערב", הוא נזכר. "זה היה הדבר המסחרי הראשון שלי. נתתי לאחי קלטת, שכפלתי אחת לעצמי, ופתאום הוא דרש שאביא עוד שלוש, ואחר כך עוד שבע. אמרתי שאם ככה, שישלמו. כי זה היה כל כך יפה ואותנטי. בתולי. אם אתה אשכנזי או ספרדי או עיראקי זה תפס אותך".
מאיר הבין שעלה על סטארט-אפ. הוא כינס את אחיו ואמר שאולי החנות למוצרי חשמל תמשיך לפרנס, אבל אפשר להתרחב גם בעבודה הצדדית. "הייתי עוקב, שומע כישרונות. הסתובבתי במועדונים", הוא מספר. "את משה גיאת מצאתי בשוק התקווה. הוא היה ירקן וחבר במקהלת בית הכנסת של אבא שלי המנוח. את חיים משה מצאתי ברחוב שלנו.
"הייתה מסיבת בריתה והרמקולים היו מופנים לתוך הבית שלנו. שמעתי ואמרתי 'בוא'. אף אחד לא הכיר אותו, הוא עבד בדפוס. תבין, מי שלמד אצל המורי - הייתה לו תעודת בגרות לזמרה. היה לו סיכוי להיות מצוין. לומדים את ההגייה הנכונה ואת הקצב. כמו אצל הכושים".

באמצע שנות ה-70 אנשים החלו לשלוח לראובני אמנים צעירים רק כדי שיטיס אותם למעלה. הבחור שהתחיל בקטן הקליט תקליטים וקלטות שעפו מהחנות בכמויות מסחריות. "הוצאנו תקליטים ברמה גבוהה, כמו צלילי הכרם, שימי תבורי, אהובה עוזרי, חיים משה", הוא עושה ספירת מלאי.
"לפעמים היינו נכנסים בשעה עשר לאולפן, ובשתיים יוצאים עם קלטת מוכנה. שיטת הסרט הנע. לפעמים ארבע או חמש בשבוע. פה, בחנות, עבדו בדלפק עשרה אנשים רק כדי למכור. בימי חמישי ושישי היו מכירות של 2,000 עד 2,500 קלטות . קונים לחברים ולדודים. 'יצא חדש? תביא'. ככה התגלה ציון גולן, ג'ק' י מקייטן. לא היה לנו כסף להשקיע סכומי עתק, ואתה לא יודע אם יצליח או לא".
יום אחד, בשוונג של העשייה, התקשר לראובני יהודה קיסר, אחד מאבות הזמר המזרחי, וביקש שישמע מישהו חדש שעומד להיות הלהיט הבא. "אמרתי שאין זמן, כי באמת עבדתי מסביב לשעון", מאיר מספר. "אז הוא צייד את הבחור בקלטת ושלח אליי. הזמר הלך קודם לחברה אחרת, אבל הם אמרו לו 'יש לנו מאה כמוך'. אז הוא דופק אצלי בדלת. 'אני זוהר עורקבי'. שמתי את הקלטת והגענו לקטע שבו הוא שר 'לה-לה-לה'. סגרתי .
"אמרתי לו: 'למשרד'. שאלתי : 'רוצה להיות זמר?' אמר : 'כן. אתה מוכן להחתים'' הוצאתי חוזה. קרא והתרגז. 'כתוב פה שבע שנים. זה הרבה זמן'. עניתי : 'עד שארוויח עליך כסף ייקח זמן'. חתם . אמר: 'אין תזמורת'. אמרתי לו: 'אני אסדר'. אמר : 'אין איפה לעשות חזרות'. אמרתי : 'תעשה אצלי'. בן לילה הפכתי לאמרגן ומפיק של זמר שלא הכרתי, כי הייתי בטוח בזוהר ארגוב. אמרתי לו: 'אני מחכה לך יותר מעשרים שנה'. התפלא : 'אבל ההוא ביפו לא רצה אותי'. עניתי : 'הוא חמור. אלוהים אוהב אותי'".
יש מיליון זמרים מזרחיים.
"מוכשרים יש המון, אבל לזוהר הייתה כריזמה. כשהגיע לתקליט הראשון הוא לא ידע איך נראה אולפן, לא בא אפילו לשמוע את השירים שהוא הולך לשיר. בא ואמר: 'תריץ את הפלייבק'. שמע . שמע עוד פעם. ישב על כיסא באמצע האולפן, עם כוס גדולה של תה ואמר: 'בסדר, פתח את המיקרופון'. טייק אחד. מסתכל עליי המעבד, אני מסתכל עליו. אנחנו אומרים לזוהר: 'תעשה את זה עוד פעם'. אולי אנחנו טועים. נהייה עוד יותר טוב. התחלנו בעשר ובארבע גמרנו הכל. התקליט הראשון שלו, בהערכות גסות, מכר מיליוני עותקים".
נו, בחייך.
"כל אומות ערב מסביב מתו עליו ועל חיים משה. קנו כמויות היסטריות. ישראלים היו נוסעים לקהיר ונהגי מוניות היו משמיעים להם 'לינדה, לינדה', עד שבא סאדאת והבלגן. תבין, הייתי צריך לשלוח למצרים מיליוני קלטות. היה הסכם כתוב, ובדקה התשעים עצרו הכל. עמדתי לנסוע לארצות הברית להביא מכונות, כי בישראל המקסימום שאפשר לייצר היה שלוש מאות או ארבע מאות אלף בשנה. עכשיו אתה מבין לאן נעלם הכסף? "

ולאן נעלם זוהר?
"ב-1985 אמרתי עד פה, לא יכול יותר. הוא חזר מארצות הברית עם הקראק וגמר את הקריירה. העפתי אותו כי התחילו להאשים אותי שאני סוחר הסמים שלו, ואני לא ידעתי איך נראה סם. אייל גולן הגיע כשזוהר היה בסוף הדרך".
איך הגיע?
"קרא לי ישי בן-צור ואמר: 'יש דבר מדהים, בוא תשמע'. קניתי אז הפקות מוכנות. באתי לשמוע ואמרתי: 'זמר מצוין, רק צריך שינויים קלים בקצב ויהיה בסדר'. החלטתי שאני קונה את המאסטר של ההקלטה. אמר 'רק חמישים אחוז'. הסכמתי .
"אז הוא הבין שהוא עשה טעות ושלח את השותף שלו שעשה לי סצינות. אז קראתי לישי ושאלתי: 'למה אתה עושה בושות? רוצה את המאס-טר-שלם וקח'. שאל כמה אני רוצה. זרקתי מספר, ועל המקום הוא שלף פנקס צ'קים. אמר לי בסוף: 'אתה מבין מה עשית?' אמרתי לו: 'בטח, קיבלת כוכב'. לא יכולתי אז לשלוט בכל כך הרבה טאלנטים".
היה לך גם פספוס בדרך?
"אחד, של האחים שלי. באותה שנה כל מה שהפקתי נפל: אבנר גדסי, איציק קלה, חיים משה, דקלון, שימי תבורי. בא אלי ישי לוי עם המאסטר המוכן של 'רעיה'. אחיי לא הסכימו לתת לו שבעת אלפים דולר, ואמרתי: 'אתם מטורפים. הלהיט הזה יעשה מיליונים'. אמרו : 'המיליונים שוכבים על המדף והלכו'. צדקו , הפסדנו אז מיליון דולר על ההפקות הכושלות. אתה יודע מה זה? הם לא הסכימו. ישי לוי מכר יותר ממיליון קלטות ודיסקים. לא עמדו בקצב הייצור. אמרו לי: 'טעינו'".
איזה אלבום שלכם הכי נמכר?
"ארבעה: חיים משה - 'לינדה', זוהר - 'אלינור', צלילי הכרם, ושימי תבורי עם 'הלנה'. עם תבורי היה סיפור. לא קנו את התקליט בהתחלה. ולמה? עשינו צד אחד עם תמונה של בחורה יושבת עם גב חשוף בשפת הים, ואז היה מוסר, לא כמו היום. עשיתי סיבוב בחנויות בצפון וחזרתי עם מסקנה שצריך להחליף את התמונה. החלפנו. השאר היסטוריה, מכרנו כמויות עצומות".

למדת מוזיקה?
"הכל משמיעה. 'שבחי ירושלים' הוא דוגמה קלסית. נוחת אצלי מפיק ואומר שיש לו מאסטר של דקלון. אין לו כסף לסיים את ההפקה, והוא רוצה קאש מאני. אמרו, כמה אתה מוכן לשלם? אמרתי, 3,000 דולר . שם בטייפ, מגיע לשיר הרביעי וסוגר.
"כשהמפיק הלך אמרתי לאחיי שישבו לידי 'יש לנו מכרה זהב'. הסברתי שיש פה שיר שישמיעו בכל העולם, אבל הוא יתפרסם בעוד שנה. האחים שלי עמדו ואמרו שאני פסיכי. הוצאתי לרדיו ולא היו מוכנים להשמיע. למה? במילה אחת בשיר דקלון טעה בהגייה. קראתי לו, תיקן. רצתי בחזרה לרדיו, ולא טעיתי. תבין, תמיד הקדמתי את כולם בשני צעדים".
כמו מה?
"אני מאמין בגורל, ואני אדם חילוני. ב-84' נסעתי לתערוכה בלאס וגאס. חיפשתי מכונה שתדפיס משי על הקלטות, כי הנייר היה נתפס בטייפ. קנינו את המכונה והמשכנו להסתובב כשעליי חגורת בטן עם מאה אלף דולר. אנחנו באחד המלונות הגדולים בווגאס, עוברים מסדרון, בצד השני אני רואה תערוכה של אולפנים קומפקטיים. לא הכרנו את המילה הזו, אבל זה המהפך הגדול בחיי".
עד כדי כך?
"שמע, מחיר כניסה 350 דולר. השותף שלי אומר: 'אתה מטורף, מה יש לנו מאולפנים' באנו לדברים אחרים'. אמרתי לו: 'נסענו 9,000 קילומטר כדי לראות מה מתכננים האמריקנים, עכשיו נוותר?' נכנסנו . יושב שם בחור בתוך אולפן, ואני שואל באנגלית הרצוצה שלי: 'מה זה'' עונה :'אולפן דיגיטלי'. מספר שבתוך שנתיים התקליטים ייעלמו ויהיו דיסקים. שאלתי: 'בטוח' 'אמר לי: 'כן'. שאלתי כמה עולה דיסק. ענה שחמישים דולר לאחד, אבל בסוף יגיע לדולר, שני דולר.
"תפסתי את הראש: 'ממה מיה'. היינו ארבעה חודשים בארצות הברית, והיה לי עוד חודש להיות שם. אמרתי באותו רגע לשותף: 'נוסעים הביתה'. תראה גורל. היו לי ארבעה או חמישה דולר בכיס, ובדרך למטוס יש סלוט משין. ניסיתי אחד - לא הלך, שני - לא הלך. נשאר לי מטבע אחד, וברמקולים כבר מודיעים שסוגרים את העלייה למטוס. מכונה אחת. בום. 400 דולר זכייה".
סימן טוב.
"בטיסה ארצה הסברתי לבחור: 'נגמר עידן התקליט, ומי שלא יהיה שם מהר - לא יהיה'. תראה כמה רחוק ראיתי. באתי לארץ, אספתי את האחים, ואמרתי שחייבים לעשות שינוי דרסטי בחשיבה. התחלתי לברר. להמיר דיסק עולה 25 אלף דולר, המון כסף. מאיפה אני אביא? הצלחתי להפיק 35 דיסקים.
יום בהיר אחד נכנס אליי מנכ"ל הד ארצי. אמר: 'גונבה אליי שמועה'. סיפרתי לו, הוא תפס את הראש וקלט. אני והוא שלטנו בשוק במשך שמונה חודשים, כי לא היה לאף אחד דיסקים. עשיתי דיסקים בתימנית. לא היו להם פטיפונים, ואני עשיתי דיסקים. לקח זמן, אבל 98'-88'' הייתה התפוצצות. יש פתגם: 'איזהו חכם הרואה את הנולד'".
אבל ראובני לא רואה במעבר לדיסקים את נקודת המפנה הגדולה. דווקא עידן הסלולר מסמן בעיניו את העברת השליטה מהפלייליסט של גלגלצ למאזין עצמו, וגם שם הוא לוקח קרדיט נדיב על המהפכה.
"קראתי ידיעה בעיתון בארצות הברית, כשעוד לא הייתה הטכניקה", הוא מעדכן. "הצענו לפלאפון למכור שירים כשלא ידעו איך אוכלים את זה. רינגטונים. אנחנו הראשונים בארץ שהיינו בסלולר. אבי ביטר בקושי הושמע ברדיו, אבל איך אתה מסביר שבסלולר הורידו שירים שלו במאות אלפים? פעם אמרתי שיש בסין מוזיקה סינית. אתה אוהב? לא. אבל מיליארד סינים לא טועים.
"אז מי הם ברדיו שיקבעו מהי מוזיקה טובה? איזה פלצן קטן שהוא האורים ותומים? אני 45 שנה במוזיקה, ועדיין לומד. הוא חודש בגלי צה"ל וכבר מעצב טעמים. אתה לוקח את רשימת ההורדות של הסלולר, כל המקומות הראשונים הם מוזיקה ים תיכונית, ורק אז המוזיקה של הצפונים".
אמרו שפס הייצור המזרחי משווק זול.
"בטח שהיו גם דברים לא טובים. תמיד אמרתי לתחנות הרדיו: 'מה שלא טוב - אל תשמיעו'. אבל איך מנגחים? 'זה הזבל שלך'. למה , במוזיקה הלא מזרחית אין חרא? אתה מכיר זבטיקו? זו המוזיקה היוונית שלפני ארבעים שנה, שהייתה כמו המוזיקה המזרחית. אתה יודע מה היא היום? הטובה ביותר".
מה זה קשור אלינו?
"אהובה עוזרי הוציאה תקליט בשנות ה-70, 'היכן החייל שלי'. קציצות עשו ממנה. הייתה מיואשת. לקחתי והרמתי אותו למכירה. מכרתי מאות אלפים, שלא לדבר על הזייפנים שמכרו מיליונים. היום התהפכה האסכולה, ומנתחים אותה סוציולוגים ואומרים שהמוזיקה שלה היא התנ"ך. פתאום הקלאסה של הקלאסה. הייתי עושה תקליט, וזו הייתה איכות. לעשות שיר טוב ושיר רע עולה אותו כסף. להקת ברוש המפורסמת ניגנה אצלי במאות תקליטים.
"היום אני רואה את דודו אהרון ומשה פרץ, ולבי רחב עליהם. הם יישמו את מה שאמרתי לפני שלושים שנה, כשהיו צוחקים עליי. אתה יודע איך המוסלמים כבשו את פריז ולונדון? בריבוי הטבעי. בלי כדור אחד. אני אכבוש את המוזיקה לאט-לאט. את השטח כבשנו לפני 15 שנה, והיינו צריכים כלי כדי לשנות את הקרקע.
"הכלי הזה היה הסלולר. אתה צורך מוזיקה לפי מה שאתה אוהב, לא לפי מה שנותנים לך. אמרו, המוזיקה המזרחית קפצה כיתה. היא הייתה בכיתה כל הזמן, אתם לא הייתם. לכו לאירועים, לחתונות. היא בועטת ופורחת".

פעם דיברת על זה עם מישהו?
"בתחילת שנות ה-90, כשאריה מקל היה מנכ"ל רשות השידור, היייתה אספה של המועצה הציבורית. ישבו 50-40 איש ואמרו שאני לא יכול לדבר. לקחתי את המיקרופון והתחלתי לדפוק עליו. התחילו לצעוק. אמרתי: 'תנו לי לדבר, אחרת אהפוך את השולחן'. קמתי וצרחתי: 'אני לא מבין מה אני עושה במדינה שלכם'. הסתכלו עליי כמו אחד שנפל מהירח.
"אמרתי: 'אני רוצה להבין, השפה הרשמית פה היא עברית' אז למה באנגליה אני שומע אנגלית, בצרפת - צרפתית, ופה אני לא יודע איפה אני נמצא?' היינו אז אחוז אחד מהשירים ברדיו. היה בלאגן. הייתה החלטה שעל כל שני שירים, שיר אחד מזרחי. זה עלה מאחוז ל-35 אחוז. נבהלו, והופ - ירדו. היום יושבים על 18-17 אחוז מכלל ההשמעות".
יש עדיין קיפוח?
"בטח. כל עוד גלי צה"ל הם המקור למגישים, שום דבר לא יעזור. עדיין מתנהגים שם כמו לפני שלושים שנה".
פותחים בשבילכם ערוץ טלוויזיה.
"ערוץ 24 בקושי מצליח להתקיים, ואתה יודע איך זה: אחד חי בקושי, שניים מתים מרעב".
למה נכנסת רק למוזיקה המזרחית?
"לקחתי את האמנים הכי טובים, הכותבים הכי טובים. חיים משה שר 'נשבע'. זה מזרחי? 'כל נדרי' זה מזרחי? מי כתב? אשכנזים. שמו עלינו תווית כי פחדו מאיתנו. יפה ירקוני, הייתה לה תקופה שאף אחד לא רצה להסתכל עליה. באה אליי יום אחד וצחקתי: 'אבל מי ישלם בשביל ההפקה? אמרה : 'אשלם בשביל האולפן, את השאר אתה תעשה'. לא הרווחתי כסף, כי זה היה מאהבה. כזמרת למדתי ממנה המון. מקצוענית, אולי הפרפורמרית הכי טובה שראיתי בחיי.
"הייתה בוכה למה לא באים אליה הזמרים כדי שתלמד אותם איך לעמוד על במה. יקית. הבית שלה היה מוזאון, הכל מתועד. שושנה דמארי, לעומתה, הייתה חורנית, סלח לי על הביטוי. ניסיתי להפיק אותה, ולא היה עם מי לדבר. לדודו טופז עשיתי את כל התקליטים. באתי להופעה וראיתי שמוכרים קלטות שלו בצורה פרטיזנית.
"ניגשתי מאחורי הקלעים ושאלתי: 'אתה דודו הגדול? למה אתה לא מוכר בצורה מסודרת?' היה איש חכם, אהב לעזור, אבל חודשיים לפני מותו הייתי אצלו בבית. אמר: 'אני צריך את העזרה של אלה שעזרתי להם לעלות, והם אפילו לא חוזרים אליי. זונות'. ידעתי שהוא יתאבד, כי לא היה לו לאן לחזור".
מאיר זוכר את הימים שבהם הרים עשרות הפקות ועבד בשמונה אולפנים בו זמנית עם עוזר אחד בלבד ועם סלולרי שרק יצא לשוק. הוא הוציא מאה אלף דיסקים בחודש, משאיות מלאות סחורה. הוא היה שולח את הגיטריסט אבי סינגולדה מאמן אחד לשני כדי להשלים הקלטות, אבל מבקש ממנו לגוון, כדי שלא יישמע אצל הזמר הזה כמו אצל הזמר ההוא. 700 אלבומים ויותר מ-150 אמנים עברו תחת ידיו במשך השנים.
"אתה מכיר את הילדים שלך? ככה אני מכיר את האלבומים שלי", הוא נעלב כששואלים אם הוא זוכר. "אחי יורד למחסן ושואל: 'התקליט של מיכאל פטישי, מה המספר שלו?' אני אומר לו: '843 מספר קטלוגי'. זוכר בעל פה".
כשהמזל שיחק לו עבר למקום חדש בשכונת התקווה. בדיוק בזמן המעבר, כשהוא ללא כיסוי של ביטוח, פרצה שרפה בעסק. מאסטרים נשרפו. הארכיון בחלקו הושמד. נזק עצום נגרם לאימפריה של מאיר ראובני. "עברו 12 שנה עד ששיקמתי את העסק, והיום אני נמצא בסוף", הוא מספר בעצב.
"אכלנו חרא. בהתחלה נשברתי והחלטתי למכור. העסק היה שווה כמה מיליונים. אז הגעתי לחברה ידועה, הזמינו אותי לכוס קפה ואמרו: '250 אלף דולר'. שאלתי אם אני שומע טוב. אמרתי להם שהסחורה שווה 1.5 מיליון שקל. הניירת שנשארה היא עוד מיליון וחצי - כבר שלושה מיליון, ועוד לא התחלנו. מה אומרים? 'הכל ניירות ופלסטיק'. ביקשתי על העסק 900 אלף דולר, רק שיהיו לי כמה לירות. אמרו: 'חשבנו המון. 250 זה יפה מאוד'.
"אמרתי לאחי: 'בוא הביתה', ובדרך החלטתי שאדפוק להם את הצורה. הרמתי טלפון למפעל לייצור דיסקים, ואמרתי שאני רוצה סחורה ב-2.5 מיליון שקל, אבל אין לי כסף. בעל המפעל שאל: 'מה אני, השותף שלך, הבנק שלך' עניתי : 'שותף כן, בנק לא'.
"אמרתי , תעשה חשבון כמה ייצרתי אצלך במשך השנים, כמה הרווחת עליי. אתה לא מוכן לסכן 2.5 מיליון שקל? אחרי שלושה ימים קיבלתי טלפון: 'איך תשלם' אמרתי לו שאשלם בתוך שלוש שנים. הלכתי לאן-אם-סי, שהיו המפיצים שלי, וביקשתי מיליון שקל. נתנו לי מיליון וחצי. בתוך שנה וחצי הפקתי מאה תקליטים בלי כסף. ייצבתי את העסק, ואני לא חייב לאף אחד שקל. סיכון מחושב".

מה עם האמנים שטיפחת, עזרו?
"פעם אחי אמר: 'אין צדיק אחד בסדום'. כשהם ברצפה הם מלטפים את כל מה שאפשר, וגם מנשקים. ברגע שהם על הסוס אין להם דין ולא דיין. כל הזמרים בוגדניים.
"ידעו לשתות מהצלחת, אבל גם לירוק לתוכה. כשהייתי בקאנטים לא ביקשתי עזרה. למה לגלות חולשה, שירקדו על הקבר? יש אמנית אחת שפעמיים פניתי אליה והיא נתנה, לא סכומים גדולים אבל נתנה, ואני בחיים לא אשכח. אוהב אותה כמו אחות".
אלא שמאיר ראובני נטש לאט-לאט את העסק, והחליט לשקם את עצמו ואת חייו האישיים, שעברו לא מעט תהפוכות. הוא היה במשך שנים פרוד מאשתו, בלי אפשרות לקבל גט, וחי עם חברתו רחל שנפטרה לפני כחמש שנים מהתקף לב. מאיר אומר שיותר מדי סיגריות וקפה עשו את שלהם.
היו חודשים שהוא שקע בדיכאון, ואז נתקל בקלאודיה.
"קולומביאנית, בת 45, פתולוגית במקצועה", הוא מספר. "היא באה לארץ כדי לעבוד אצל משפחה ישראלית. במשך שלוש וחצי שנים הייתה שם, ויום אחרי שהמטופל שלה נפטר ביקשו ממנה לעזוב. זה היה יום חמישי אחר הצהרים. היא עמדה בסטודיו של אליצור, אחי, וברבע ספרדית ועם כמה מילים בעברית התחננה שייתן לה לישון לילה אחד.
"הכירה אותו כי פיתחה אצלו לפעמים תמונות. נתן לה לישון בבית של אמא שלנו, שלא עלינו אליו במשך שנתיים, מאז שהיא נפטרה. הוא ניגש לבדוק מה איתה ביום שישי ולא הכיר את הדירה. היא הייתה יותר מצוחצחת מהימים שאמי הייתה בחיים.
"אז היא נשארה עוד יום ועוד שבוע. כשבת הזוג שלי נפטרה היה לי קשה נורא. לא מצאתי את עצמי. נתקעתי יום אחד בלי סוכר ועליתי אליה. היא גרה מעליי. קצת ספרדית, קצת אנגלית. היא קנתה אותי עם האינטליגנציה שלה, כי אני לא מסתדר עם אנשים מטומטמים ולא מסתדר עם מבוגרים מדי".
רק עם צעירות?
"ניסיתי לצאת עם נשים בגילי והרגשתי תקוע. זה לא זה. הן חיות בעולם שלהן, ובצדק, ואני במקום אחר לגמרי. אז שאלתי: 'רוצה להיות חברה שלי'' אמרה: 'לכבוד לי'. מאז לא משעמם לנו לרגע. אישה מדהימה. למדתי קצת ספרדית, היא עברית. ההבדל של 25 השנים לא מורגש. יש טעם לחיים. הפילוסופיה שלי אומרת: כל עוד אתה עם הרגליים על הרצפה, ואתה לא עומס על החברה - תחיה את החיים שלך".
ואז , אחרי פרישה ארוכה, ראובני חזר גם לענייני השואו ביזנס. הוא ניקה את השולחן מחובות, שם על המדפים הקטנים דיסקים למכירה ממיטב אמניו, ואפילו מצא נתיב הצלחה חדש. "מוזיקה היא לא עניין של גיל", הוא מסביר. "אני מתחבר לצעירים כמו כפפה ליד. על דורון מירן שמעת? הוא התחיל את הקריירה אצלי. היה זמר גרוע מבחינת שירה וקצב, ולימדתי אותו. בזמנו עשינו שלושה אריכי נגן, ואז הוא החליט ללכת לבד עם אחיו סטלוס.
"אחרי שלושים שנה נפגשנו על כוס קפה. אמר שמוציא תקליט אוסף, ושאל אם אני רוצה להיות שותף. אמרתי לו שייתן לשמוע וחתמתי, אבל לא ידעתי למה הוא מסוגל. הזמין אותי להופעה בהרצליה פיתוח. ביקש שאבוא ב-11 ורבע , בלי לאחר. באתי בחצות. הוא עמד בחוץ עצבני והסברתי שלא התעוררתי.
"שמו לי שני כיסאות ליד השירותים. אין מקום לשבת. דורון בא לבעל הבית ואמר: 'אם אתה לא מושיב אותו לידי, אני לא שר'. עברה חצי שעה עד שמצאו מקום, והוא עלה בשעה אחת והזכיר לי את ימי המועדונים בתקופת חיים משה. הטריף את הקהל. השיר החדש שלו, 'עד120', זה הדבר הבא. מאז פנה אליי זמר מפורסם מאוד וביקש לעבוד איתי. אמרתי לו, לאט-לאט. ועוד זמר ועוד זמר. שמעו שחזרתי".
ראובני יודע שהתעשייה היום לא דומה לזו של לפני שלושים שנה. בעידן האינטרנט וההורדות קשה הרבה יותר למכור דיסקים, אבל כבר יש לו אסטרטגיה. הוא גם לא רץ כמו פעם, אלא יושב בחנות, ברחוב דרך ההגנה, מסתכל על הרחוב הסואן ומוריד הילוך.
"אנחנו צריכים כסף, אני לא אומר שלא, אבל אותי מעניינת העשייה", הוא נותן עוד שיעור פילוסופיה בחינם. "אני צריך כסף שיהיה לי כדי להפעיל את המערכת ולחיות קצת. מיליון או עשרה מיליון לא מדברים אליי אם מספיקים עשרת אלפים שקל כדי לחיות. מההתחלה הייתי כזה, ולא ידעתי".
למה אתה מתכוון?
"אני במקצועי חשמלאי. לפני המוזיקה הייתה לי חברה לשיפוצים, עבדתי עם ארכיטקטים. הרווחתי בשנות ה-60 שלושת אלפים דולר בחודש. אשתי עבדה אז בבית חולים כאחות והרוויחה 240 דולר, זה היה היחס. הייתי יכול לקנות דירה בשלוש משכורות, אבל באתי ואמרתי לה שאני רוצה לעבוד במוזיקה. היא אמרה שאני מטורף. עניתי שבהחלט יכול להיות, אבל זה המצב".

עכשיו למאיר ראובני יש שם חדש ביד. למעשה זוהי חשיפה ראשונה, ואם אכן יהיה פה להיט היסטרי, זכרו היכן קראתם עליו בפעם הראשונה. הכל קרה כשהמפיק שי (שיקו) חייק פנה אל ראובני עם הצעת שותפות שקשה לסרב לה.
"מעולם לא היה לי האומץ לגשת אליו", מספר חייק בכנות. "ראיתי אותו כמאיר ראובני האגדי ואני מפיק צעיר וקטן, אבל הפעם חשבתי שיש לי משהו. בחור ששר טוב, נראה יפה. מזכיר את זוהר ארגוב וישי לוי יחד, והוא לא חקיין. יש עתיד".
ראובני אכן התרשם. "שבר אותי", הוא אומר. "קול מעניין, צריך ליטוש, אבל היום להריץ זמר זה כמעט בלתי אפשרי. אז באנו לתחנת 91 אף-אם, לב המדינה, ואמרתי שאנחנו רוצים לקנות זמן שידור. שמנו סכום של כמה עשרות אלפי שקלים". לתוספת מסתורין ובשל הזיכרונות שמעלה קולו קראו לו "הקול מהעבר", ולא חשפו שלמעשה מדובר בשי שער - נתנייתי בן 26, יוצא יחידה קרבית.
המוזיקה התחילה לרוץ ברדיו. "בכל פעם טפטפנו משהו חדש", מספר ראובני. "שיגענו את המדינה. אנשים שואלים 'מי זה' יש רעידת אדמה סביב הילד. 13 שנה לא לקחתי אף אחד, אז הייתי צריך לבחור בפינצטה".
ביוטיוב יש כבר יותר מ-200 אלף צפיות לשיר של שער, וראובני משוכנע שהחשיפה תטיס אותו לשמים. "אני נותן לו את כל המעטפת. זמר מוכשר שלא מזייף, לא מעשן, לא שותה, לא משחק קלפים ולא בענייני סמים, שיהיה לו מנהל כמוני - הסיכוי שלו להצליח גדול".
שני המפיקים כבר בישלו לאמן הצעיר דואט עם זוהר ארגוב המנוח, ענייני טכנולוגיה מתקדמת, ועכשיו מחכים לראות אם מגע הקסם של ראובני עדיין קיים באוויר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-
