בית המוזיקה הירושלמי נכנע לפיראטים
"בית המוזיקה", חנות הדיסקים והתקליטים הירושלמית הייחודית, שהוקמה מאהבת מוזיקה וכמעט ללא מטרות רווח, תיסגר בסוף אפריל אחרי 15 שנות פעילות. רועי אופיר ויעד ון-לייבן, שעבדו במקום מיום הקמתו, מסכמים תקופה
בתקופת האינתיפאדה השנייה הפכה החנות לסוג של מקלט שפוי מהתופת ברחובות העיר, קונטרסט בין מראות הפיגועים והפחד לאווירה החברית והאינטימית בתוך החנות. שם, כל לקוח רשאי היה להיכנס וליהנות משיחה על מוזיקה ארוכה עם אחד המוכרים, או מהופעה טובה של יוצר זה או אחר, ועל הדרך גם לרכוש טעם מוזיקלי מגוון ושונה.
>> גם בת"א: חנות התקליטים "קצת אחרת" נסגרה אחרי עשור
כעת, חובבי המוזיקה בירושלים נאלצים להיפרד מעוד מוסד תרבות שהגיע מועד פקיעתו. התאריך הרשמי הוא סוף אפריל. החנות הולכת בדרכן של שאר חנויות המוזיקה שנעלמו מהנוף העירוני בעשור האחרון, ומשאירה את זירת הרכישה הלא-מקוונת ל"תו השמיני".
החנות הוקמה בשנת 1998 בידי גדעון ניימן, על חורבות חנות הרשת אי-אם-פי, שעמדה במקום משנת 1982. מטרתה ההתחלתית של החנות הייתה לספק לציבור הקונים מבחר מוזיקלי רחב. במקום אפשר למצוא מגוון רחב של ז'אנרים מוזיקליים, ובעיקר מוזיקה קלאסית על מגוון רבדיה. משנת 2000, עם צירופם של מנהל החנות רועי אופיר והמוכר הראשי יעד ון-לייבן, החנות הוסיפה לשורותיה ארסנל של מוזיקת פופ במגוון ז'אנרים.
ניימן התכוון מלכתחילה ליצור מוסד תרבותי. הוא ייחס חשיבות משנית לרווחיות המקום. "מטרת המקום היא לשמש מוסד תרבותי, זה מה שגדעון רצה. כל חייו הוא בירושלים, ואין פה שפע של מקומות שמייצרים תרבות, שצורכים אותה, הוא רצה לתת את החלק שלו בייצור התרבות בירושלים. האמצעי שלו היה חנות דיסקים איכותית", מספר אופיר על בעל החנות. ון-לייבן מוסיף: "גדעון הוא נס".
השנים היו שנים טובות לבתי עסק לממכר דיסקים. ירושלים התהדרה בחנויות מיתולוגיות דוגמת "פיקדילי", "טאואר", "התו השמיני", "בית התקליט", "באלאנס" ועוד. "לחנות 'באלאנס' הייתה השפעה גדולה עלינו מבחינת פעילותם בתחום המוזיקה המקומית", מספר וון ליבן. "בעל החנות, יורם אליקים, הקים את הלייבל 'פאקט' שנתן לנו השראה להמשיך את מפעל המוזיקה בירושלים ולהקים לייבל משלנו".
הייחוד הגדול של "בית המוזיקה" ביחס לשאר מתחריה הוא היחס האישי לכל לקוח. אופיר מסביר את ההבדל הגדול בין החנות לרשתות שפעלו באותה תקופה: "רשת עובדת על מיינסטרים, על להיטים, זה כמו סופרמרקט. להבדיל מאיתנו, שם יש תור, שם אין לך זמן לנהל דיאלוג עם לקוח.
"פה הרבה יותר אינטימי, אף פעם לא הייתה תנועה מטורפת. זה הקנה לנו אפשרות לתת שירות, לשבת גם שעתיים עם לקוח ולדבר לא רק על מוזיקה. זו לא חוויית קנייה רגילה, זו אינטראקציה אישית". נוסף לכך, "בית המוזיקה" מחזיקה בצוות עובדים שלא מתחלף. ארבעת העובדים שעובדים כעת בחנות מלווים אותה מתחילת דרכה.
עוד דבר שמבדיל את "בית המוזיקה" מחנויות אחרות הוא הדגש על מוזיקה קלאסית. מלכתחילה הוקמה החנות כדי לשרת את קהל חובבי הסוגה. "כמעט בכל חנות בעולם שאתה נכנס אליה, בחלל המרכזי יש מוזיקת פופ ובצד יש מוזיקה קלאסית. אצלנו זה הפוך", מסביר אופיר.
עם זאת, הדגש על האיכות המוזיקלית בכל תחום ותחום הוא עדיין הדבר הראשון במעלה מבחינת עובדי החנות, ולכן אפשר למצוא עד היום קטלוגים רחבים ולעתים נדירים של מגוון מוזיקאים איכותיים מכלל הסגנונות. "חשוב לי שיהיה לי קטלוג של הקלאסיקות של דייויד בואי, ולא רק להחזיק הרבה עותקים מהדיסק החדש למשל", מסביר אופיר את הדוקטרינה.
עם כניסתם של ון- לייבן ואופיר, שהביאו איתם מגוון מוזיקלי רחב, נכנס לחנות גם קהל לקוחות צעיר יותר. מה שאיגד ומאגד עד היום את קהל הלקוחות ב"בית המוזיקה" זה אהבתם האובססיבית כמעט למוזיקה. הלקוחות שבאים למקום אינם אנשים שיקנו דיסק פעם בחצי שנה – מדובר בקהל עם חיבור אמיתי ורציני לעולם המוזיקה, על מגוון רבדיו.
בשנת 2000 מחליטים ון-לייבן ואופיר שעל המקום לשמש גם חלופה לחיי הלילה בירושלים. הם מתחילים לארגן תקלוטים של חבריהם בימי חמישי ושישי במתחם החנות. התקלוטים הופכים למסיבות עם אלכוהול במחירים מוזלים ועם קהל אוהד שבא לרקוד ולשמוע מוזיקה טובה. "חיפשנו דרכים מיוחדות לפרסם את המקום. רצינו משהו שיתאים לראש הצעיר", נזכר אופיר.
על רקע האינתיפאדה השנייה מתחילים השניים להביא גם הופעות חיות למקום. "בפוסטרים בשנת 2003 היה כתוב 'המקום מאובטח'", מספר אופיר. ון-לייבן מוסיף: "היה ניגוד גדול בין מה שקרה פה למה שקרה בחוץ. זה קירב אלינו אנשים". אך על אף המיקום האסטרטגי מבחינת המפגעים ואווירת הפחד ששררה בירושלים באותה תקופה, קהל חובבי המוזיקה הירושלמי לא נרתע והגיע להופעות על בסיס שבועי. הכניסה לאירועים הייתה חופשית, וכל חובב מוזיקה היה יכול לבוא לבקר באחת ההופעות, לשמוע מוזיקה חיה ולשתות בירה או יין.
"במרבית המקרים הקהל הורכב מחברים של העובדים ומחברים של החברים, אך היו הופעות שהחנות בקרן היסוד התמלאה בהן עד אפס מקום, ביניהן הופעות של אבישי כהן ו"חם ומחמם בום". ההופעות היו שונות ומגוונות וכללו בתוכן סגנונות מוזיקליים שונים. בכל הופעה הקהל שתה, רקד והתחבר למוזיקאים המופיעים ברמה האישית. בין השנים 2000-2006 נערכו במקום כ-200 הופעות, תקופה שאופיר מגדיר כשיא הפעילות של "בית המוזיקה".
"האמירה הראשונית שחשבנו עליה היא חום, שיהיה כאן חם ונעים. זה היה שוק להרכבים תל-אביביים, שלא הכירו סביבה אינטימית שכזו", מספר ון-לייבן. הוא מוסיף ואומר שהיחסים עם המוזיקאים היו קרובים מאוד. הרבה מוזיקאים ירושלמים צמחו וגדלו מתוך ההופעות בחנות. לאותם אמנים זו הייתה התנסות ראשונית בלהופיע מול הקהל, והמקום יצר אווירה טובה ואינטימית, שנתנה להם את הביטחון להמשיך הלאה.
"מבין היוצרים שהופיעו במקום אפשר להזכיר את תמר אייזנמן, דויד פרץ, רות דולורס וייס, יהודה לדג'לי, אורי דרור ובנימין אסתרליס, שמאוחר יותר גם הקים יחד עם וון ליבן את הלייבל העצמאי של החנות, "מיוזיק האוס רקורדס".
"השם של החנות היה מחייב, זה באמת היה הבית של המוזיקה: החל במלחיני ימי הביניים הקדומים ביותר וכלה בלהקת רוק אזוטרית שאתה חייב להקשיב לה", מספר המוזיקאי דויד פרץ, שהופיע במקום. "'בית המוזיקה' התהדרה במוכרים שהיו האורים והתומים בתחומם, ידעת שאם הם ממליצים לך, כדאי ממש להקשיב. בהרבה מאוד מובנים, בית המוזיקה היו עסוקים בחינוך".
בשנת 2004 הופיע פרץ בחנות. הופעתו הייתה בעיני העובדים אחת ההופעות האינטימיות והמרגשות ביותר מבין ההופעות שהתקיימו. ההופעה הוקלטה והופצה אחר כך תחת הלייבל של החנות. פרץ מעיד כי הגיע לירושלים מבאר שבע אחרי שהתחיל כבר את הקריירה המוזיקלית שלו וחיפש כיוון חדש להתנסות בו, והחנות נתנה לו הזדמנות ליצור קשר חדש עם הקהל, קשר אינטימי וחזק, בגובה העיניים. הוא מספר כי תמיד קיווה שגל ההורדות הדיגיטליות יפסח על החנות, ושהיא תישאר צוק איתן בזמנים המשתנים. אלא שלמציאות האינטרנטית היו תכניות אחרות.
השלב הבא מבחינת החנות היה הקמת לייבל עצמאי שיקליט ויפיץ את המוזיקה של יוצרים מקומיים. ון-לייבן ואסתרליס לקחו על עצמם את מלאכת ההקמה. האלבומים הראשונים שיצאו מתוכו היו הקלטות של הופעות שנערכו במקום, והם הופצו במאות עותקים לקהל החנות. הלייבל הוציא שמונה הקלטות, חלקן הקלטות של הופעות וחלקן הקלטות שנעשו במתחם החנות אחרי שעות הסגירה ובסופי שבוע. "היו כמה הופעות מדהימות שהקלטנו, דברים אישיים מאוד. הם יצאו בפורמט צרוב, בעטיפה שחור לבן, ממש אינדי", מספר ון-לייבן.
עם עליית השימוש בהורדות מוזיקה באינטרנט ודעיכת ענף המוזיקה העולמי, גם החנות החלה להרגיש את ההשפעות. על אף העובדה שהחנות מעולם לא הייתה ולא התיימרה להיות עסק כלכלי גרידא, בשנת 2007 החלה ירידה דרסטית במכירות, ואת השלכותיה החלו להרגיש עובדי החנות ומבקריה.
מבחינת עובדי החנות היה ברור שענף המוזיקה ופורמט הדיסק לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב. קצה של העשייה בחנות נראה קרוב מתמיד. "יש חבר'ה בני 20 שלא שמעו על הפורמט הזה, דיסק, או ששמעו, אבל מעולם לא קנו. למה צריך להוציא כסף על זה? הם לא מכירים את הפורמט ולא מכירים את החוויה של קניית דיסק", מסביר אופיר.
כמו כן, עובדי החנות מפנים אצבע מאשימה כלפי חברות התקליטים בארץ. הם מספרים שעם הירידה החדה במכירות דיסקים ברחבי העולם, חברות התקליטים בישראל החלו לצמצם ייבוא של דיסקים. נוצר מצב שגם כשלקוח כבר מגיע לחנות לקנות דיסק, היא לא בהכרח תוכל לספק אותו. הם מוסיפים שאותם לקוחות יכולים כעת לרכוש דיסקים דרך האינטרנט, ולכן לא יעשו את המאמץ להגיע לחנות. עם זאת מעידים ון-לייבן ואופיר שבכל זאת נשארו כמה מאות לקוחות, והם בדיאלוג רציף איתם. "יש כאלה שאומרים, 'רק אל תיסגרו, אתם האחרונים שיש'", מעיד ון-לייבן.
גם את תעשיית המוזיקה העולמית מאשימים ון-לייבן ואופיר: "אין לי שום ספק שתרבות הצריכה המוזיקלית משתנה לרעה. הפופ של היום הוא לא כמו הפופ של הסבנטיז והאייטיז. תמיד היו פסי ייצור, אבל כבר לפחות עשר שנים המוזיקה היא שבלונה. התעשייה איבדה את הנשמה", מבכה אופיר.
עם זאת, הם מציינים לטובה את המוזיקה האלטרנטיבית בעולם, שעדיין מראה סימנים של תקווה בעבור תעשיית המוזיקה בכל הנוגע לייחוד ולאיכות. נוסף לכך, הם יודעים לשבח את הסצנה האלטרנטיבית בירושלים שלא גוועה, ומשבחים חנויות כגון ה"אוגנדה", המספקת בית חם לקהל המוזיקה האלטרנטיבית בירושלים ומביאה לעיר הופעות חיות של שלל מוזיקאים אלטרנטיביים.
ויש להם לא מעט מילים חמות, אם כי מסויגות מעט, על טרנד היד השנייה. "הרטרו הזה הוא יפה", מכריז אופיר, "טוב שזה קיים, אבל זה לא מפיח חיים בתעשייה, זה לא מקדם את עצמו. האמן לא מקבל מזה שקל. להערכתי הוא לא יחזיק מעמד הרבה זמן". ון-לייבן מוסיף: "ההורדה הדיגטלית, לעומת זאת, היא לא אופנה שתחלוף".
השאלה היא מה היו עושים השניים אילו לא היו עובדים בחנות. האם גם הם היו עוברים להורדה באינטרנט ולצריבה? ובכן, ון-לייבן ואופיר מעידים שעל אף החשיפה שהאינטרנט מעניק לז'אנרים מוזיקליים שונים, הם עצמם מכורים לפורמט הדיסק והתקליט. לוון-לייבן יש כ-700 דיסקים בבית. "אני לא דבר אחר", אומר אופיר, "שבועיים וחצי אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בחנויות דיסקים. תמיד היה לי מאיפה לקנות דיסקים ותקליטים".
עתידם של עובדי החנות אינו ידוע. השניים מקווים להישאר בתחום המוזיקה אך כמובן מבינים שהם חייבים לחשוב על העתיד. כעת הם מדברים על מעבר לתל אביב או לעיר אחרת בארץ. בירושלים התחום שלהם גווע, ולכן הם צריכים לחפש פרנסה במקומות אחרים. עם זאת, גם לגבי תחום המוזיקה עצמו הם אינם אופטימיים במיוחד, ומבינים שמכירת דיסקים לא תימשך עוד הרבה זמן. "מבחינתי 'בית המוזיקה' הייתה שיא", מסכם אופיר, "אני לא מעלה בדעתי שיש משהו ברמה הזו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם