ראשי » מקומי » ירושלים » בגובה העיניים

חתן פרס נובל: הבעיה בלימודי המדעים היא במורים

הוא נולד בהונגריה, עלה לירושלים וגר כיום בחיפה. הוא רצה להיות היסטוריון, למד רפואה בעקבות אחיו והתמחה בביוכימיה בזכות מורו ישעיהו ליבוביץ'. 1,501 מילים עם זוכה פרס נובל בכימיה לשנת 2004 פרופ' אברהם הרשקו (75), נשוי + 3, שמעדיף להדחיק את פרק השואה בחייו

ירושלים
"עליתי לארץ בגיל 12, וגדלתי בירושלים. היה לנו דוד, האח התאום של אמא שלי, שהגיע לארץ ישראל בשנות השלושים, ואנחנו עלינו בעצתו בעלייה ההמונית של 1950. הוא חלק איתנו את דירתו בירושלים, וכך גדלתי כירושלמי. יש לי זיכרונות ילדות טובים מהעיר. בקיץ 1950, לאחר שהגענו לפה, נכנסתי לבית ספר מסורתי, מפני שאבי היה אדם שומר מסורת. יש לציין שלא הלכתי בעקבותיו. זה היה בית ספר טוב, וקיבלו אותי יפה.

"השתלבתי די מהר, תוך כמה חודשים למדתי עברית, ותוך שנתיים כבר ידעתי עברית מצוין. גדלתי בשכונת זיכרון משה, לא רחוק מהדווידקה. כיום זו שכונה דתית-חרדית. ירושלים של שנות ילדותי מצאה חן בעיניי יותר מזאת שהיא הפכה להיות כיום.

"כשעמוס עוז תיאר את ילדותו בירושלים ואת הדרך שהוא עבר מסנהדרין לטלביה, הוא הזכיר לי מאוד את ירושלים האותנטית של ילדותי - היא הייתה עיר קטנה ונעימה. כיום היא גדלה מאוד, השתנתה וחלק מאופייה שזכור לי מילדותי נעלם. ירושלים הייתה אז מחולקת, ומפעם לפעם הלגיונרים הירדנים היו יורים מהחומה. לא חיינו בפחד, אולם באותה נשימה גם לא חשנו בטוחים מאוד. הגבול עבר בלבה של העיר, באמצע רחוב ממילא, עוד בתקופה שהוא היה רחוב של מוסכים. זה היה לא רחוק מבית הספר שלי ברחוב הלל.

"אני זוכר את הדרך הביתה, דרך רחוב יפו, לזיכרון משה. כיום אני לא מגיע הרבה לשכונת ילדותי, אך כשעברתי באזור ראיתי שהיא התחרדה לחלוטין. אין לי שום דבר נגד החרדים, להוציא את העובדה שחלק ניכר מהם לא משרת בצבא, לא עובד ולא משלם מסים. בזמני גם סנהדריה לא הייתה שונה חרדית, אלא שכונה מעורבת עם חילונים. מתחת לביתנו היה בית כנסת בוכרי, ואחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי הן זמירות יום הכיפורים והסליחות שהיינו שומעים בחלוננו ב-2:00 בלילה.

"עד לפני עשר שנים גרתי בירושלים, אך גם אחרי שעזבתי הייתי נוהג להגיע לירושלים בכל יום שישי לבקר את הוריי, שהמשיכו להתגורר בבית הכרם, ובשנים האחרונות לחייהם נזקקו לתמיכתי".

מלחמת העולם השנייה
"אני לא אוהב לדבר על זה. נולדתי בקרצג שבהונגריה. זאת הייתה עיירה קטנה, וחייתי בה עד גיל שש. אני זוכר ממנה מעט: גרנו בבית יפה עם גינה, ואבא שלי אהב לעבוד בה, אבל כל זה נגמר ב-1944, כשהתחילה שואת יהודי הונגריה. הונגריה הייתה בת ברית של גרמניה, ואת הגברים היהודים שלחו לעבודות כפייה בצבא ההונגרי. אבא שלי, שהיה המורה בבית הספר היהודי של העיירה, נלקח לפלוגות העבודה ברוסיה, שרוב החברים בהן נספו בחזית הרוסית.
 

"ב-1944 הבין הדיקטטור ההונגרי מיקלוש הורטי שגרמניה הולכת להפסיד במלחמה ורצה לחבור לבנות הברית. כשהדבר נודע לגרמנים הם כבשו את הונגריה, ושלחו את רוב יהודי הונגריה לאושוויץ. אני זוכר שלקחו אותנו לגטו, שם שהינו כמה שבועות, עד שנלקחנו לרכבות. הייתי ילד ולא הבנתי מה קורה, גם המבוגרים לא ממש הבינו, וכשעלינו על הרכבות אמרו לנו שלוקחים אותנו לעבודה. נשארתי עם אמא. רוב הרכבות נשלחו לאושוויץ, וסופן ידוע. רק שתי רכבות, שעליהן היינו אנחנו, נשלחו לאוסטריה, במטרה לנצל אותנו לעבודה בשדות. כך ניצלנו.

"גם אבי ניצל בדרך נס, והתאחדנו. אני כועס עד היום על הגרמנים ועל ההונגרים, ואני לא אוהב לדבר על זה. אני לא הייתי במקומות הגרועים של השואה, יש אנשים שעברו חוויות נוראיות, כמו הרעב הקשה במחנות. אנחנו היינו בכפר נידח באוסטריה, אמי עבדה בשדות ולא אכלנו ארוחות דשנות, אבל אמי מצאה בשדות תפוחי אדמה והצליחה להגניב לנו אותם. אמנם היה אוכל מועט, אך לא גווענו ברעב. אין לי הרבה מה לספר, ואני מעדיף לשמור את נוראות השואה לעצמי ולהדחיק את הנושא הזה בעברי".

אבא
"בתום המלחמה אמי לקחה אותי בחזרה לקרצג. שני שליש מיהודי העיירה נספו בשואה, ומכיוון שלא היה טעם להישאר שם, הלכנו למחנות לילדים של ה'ג'וינט' האמריקאי. אבי, ששמע על השואה, חזר מרוסיה לעיירה שלנו. הוא סיפר שהגיע באמצע הלילה לקרצג בפחד נוראי שמא לא ימצא אותנו. הוא ראה שלט 'החייט גרוס', ודפק על חלונו. כשהחייט ראה אותו, הדבר הראשון שאמר לו היה: 'זה בסדר, הם חיים'. הוא גם מצא את סבא בחיים, הם הלכו לבית המרקחת וצלצלו למחנה בטלפון, ולמחרת המשפחה התאחדה.

"אבי היה ציוני והיה פעיל עוד לפני המלחמה, וגם המחנה היה מחנה נוער ציוני, ששרנו בו שירים בעברית בלי להבין את משמעותם. עלינו בצורה לגאלית ארצה בשנת 1950, מטעמים ציוניים. אבי היה אדם מאופק מאוד ודיבר יפה ובנימוס, אף פעם לא שמעתי בבית צעקות או ריבים, גם בתקופות הכי קשות. הוא עבד במעברות, ורוב משכורתו, המועטת גם כך, הושקעה בשכר הלימוד שלי ושל אחי.

"הוריי היו עולים חדשים ללא חסכונות והקליטה בישראל הייתה קשה מאוד, אבל לא היה להם אכפת - העיקר שנשכיל, והחינוך הוא הכי חשוב, למרות הקשיים. לימים אבי היה מורה גם בארץ וכתב את ספרי החשבון שילדי ישראל למדו מהם. היה לי חשוב מאוד להעביר לילדיי את הגינונים של אבי ואת החשיבות שהוא ראה בחינוך ובהשכלה".

האוניברסיטה העברית
"אני בוגר האוניברסיטה העברית, וגם הרציתי שם לזמן קצר. האוניברסיטה העברית שמחה מאוד על זכייתי בפרס נובל. אני חב לה את כל הבסיס שלי, שם למדתי רפואה, וגם עשיתי שם דוקטורט נוסף בכימיה ובביוכימיה וקיבלתי דוקטורט של כבוד, הדוקטורט השלישי שלי מהאוניברסיטה העברית.

"כשהייתי ילד לא חשבתי שאלך ללמוד רפואה, עניינו אותי דווקא היסטוריה וספרות, וחשבתי שאהיה היסטוריון. לרפואה הלכתי כברירת מחדל, מכיוון שאחי רופא והוא שכנע אותי ללמוד רפואה כדי שאוכל להשתמש בספרים שלו והוא יוכל לעזור לי. תוך כדי לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית התחלתי להתעניין במדעי הרפואה, והגעתי למחקר. לדעתי יש בעיה קשה בלימודי המדעים כיום, בעיקר בבתי הספר. אני חושב שהבעיה נעוצה בכך שאין מורים שיודעים למשוך ולעניין את התלמידים בנושאי המדע והמתמטיקה".

ישעיהו ליבוביץ'
"ישעיהו ליבוביץ' לימד אותי כימיה אורגנית באוניברסיטה, ולימד אותי גם לאחר מכן, כשהלכתי ללמוד רפואה. הוא היה אחד ממוריי הטובים ביותר. הוא בעצמו היה כימאי, אך הוא אהב יותר ביוכימיה – המקצוע שאני עוסק בו כיום. הוא היה המורה הראשון שעניין אותי בנושא, ובזכותו הלכתי ללמוד את זה. הכרתי אותו עוד לפני כן כדמות ירושלמית: הילדים שלו היו חברים שלי ולמדו איתי בבית הספר, הבת שלו מירה אפילו למדה איתי באותה הכיתה, והבן שלו יוסי היה המדריך שלי בתנועת הצופים הדתיים. לפעמים הוא היה בא לבית הספר ומדבר איתי ועם שאר התלמידים בכיתה, פעם אחת הוא אפילו לימד אותנו, והוא היה מגיע לפעולות של הצופים.

"בעיניי הוא היה איש מבריק, ואגדות רבות אפפו אותו, אחת מהן הייתה שיש לו שבעה דוקטורטים - אף שבפועל היו לו רק שניים. לדעתי הגיעו לו עוד הרבה יותר. הוא היה סרקסטי מאוד: יום אחד דיברו איתנו בצופים על ספורט. זאת עוד הייתה תקופה שניסו להחדיר בה את הסיסמאות 'נפש בריאה בגוף בריא' ו'היהודי העובד והלוחם', ואז הוא אמר: 'זאת אמרה רומית אווילית'. הוא היה אדם נחמד מאוד ומקורי מאוד, שאהב להרצות וללמד. לדעתי הוא היה המרצה הכי טוב שלי באוניברסיטה. הוא ידע למשוך את הסטודנטים למקצוע וליצור עניין, אך עם זאת לעשות זאת בהומור רב".

אהרון צ'חנובר ואירווין רוז
"אהרון היה סטודנט שלי לדוקטורט בטכניון. הוא למד רפואה בירושלים, ואז עבר לטכניון במטרה לחקור. הוא עבד אצלי בתקופת פריצת הדרך הגדולה במחקר שלי, והוא היה שותף לה, כמו שהיה שותף לפרס נובל. את אירווין פגשתי בשנת השבתון שלי: הגעתי למעבדות שלו, והגענו שם יחד לתגלית הגדולה. הוא מבוגר ממני בעשר שנים ואהרון צעיר ממני בעשור, ולכן הייתי באמצע. את נושא המחקר אני הצגתי. הם אנשים שונים מאוד: אהרון הוא אדם מלא במרץ, הוא היה סטודנט חרוץ מאוד שעבד קשה ובהתלהבות רבה. מנגד, רוז הוא אדם ביקורתי מאוד, והשילוב של שניהם עם האינטואיטיביות שלי יצרה שיתוף פעולה מנצח בינינו: אני הגעתי עם הרעיונות, רוז ביקר אותי ואיזן, וכך הגענו לנובל.
 

"לדעתי, 90 אחוז מהתגלית נעשו בטכניון בארץ, ורק הפריצה נעשתה בפילדלפיה. התגלית שלנו הייתה בתהליך פירוק התא: החלבונים הם בעצם אבני הבנייה של הגוף שלנו, והדי-אן-איי הוא הדיסק שמכיל את המידע הגנטי שבונה את החלבונים. הספרות המדעית ידעה איך החלבונים נוצרים אך לא איך הם נהרסים, וזאת בעצם הייתה התגלית שלנו. זה חשוב, מפני שלעתים החלבונים 'מתקלקלים' בחום ובמהלך הזמן. הם עוברים דנטורציה - שינוי צורתו המרחבית הטבעית של החלבון, ואז הם מפריעים בתהליכי התא. אלה הם תהליכים בסיסיים שקורים בגופנו, והתגלית שלנו הובילה ליצירת תרופות לסוגים שונים של מחלת הסרטן".

פרס נובל בכימיה
"זאת הייתה גאווה ושמחה גדולה. היו פרסים מקדימים, פרס נובל לא נופל על אדם מהשמים. עשר שנים לפני כן קיבלתי את פרס ישראל על התגלית, וקיבלתי פרסים בין-לאומיים נוספים כמו פרס לסקר, שמכונה 'הנובל האמריקאי'. ידעתי שיש לי סיכוי לקבל את פרס נובל, ומשנה לשנה הבנתי עד כמה התגלית ונגזרותיה חשובות ומהותיות. האמת היא שחשבתי שהפרס יהיה ברפואה, מפני שהמקור שלי הוא ברפואה וההשלכות הן רפואיות, אבל מתברר שמכיוון שאני עובד בביוכימיה, אני יכול לקבל נובל גם בכימיה.

"באותה שנה הודיעו שפרס נובל ברפואה הולך למישהו אחר, ואשתי הייתה מאוכזבת מאוד; יומיים לאחר מכן הודיעו על הזוכה בפרס נובל בכימיה, ואני בכלל לא הייתי בבית. זה היה בערב סוכות, ולכן כשהשוודים צלצלו לעבודה לא היה איש שיענה להם. זה נודע לי רק כשהודיעו על כך בחדשות. אני הייתי בבריכה עם ארבע נכדותיי. אחר כך בת דודתי מירושלים שמעה על כך, ואמרה לי לחזור הביתה. הנכדה שאלה אותי מה זה נובל, והאם מקבלים גביע כמו בספורט, אז עניתי לה שזה הפרס הכי גדול שיש, ושבמקום גביע מקבלים מדליה ממלך שוודיה.

"לקחתי לטקס את כל משפחתי, וזאת הייתה שמחה גדולה. השמחה לא הייתה רק אישית, אלא גם לאומית: זאת הייתה הפעם הראשונה שישראלי זוכה בפרס נובל ריאלי, שאינו בספרות או בשלום. אני זוכר שפתחו את מהדורת החדשות באותו ערב במילים 'סוף-סוף יש לנו חדשות טובות בישראל'. היו באותה תקופה חדשות רעות מאוד".

אברהם הרשקו
"מדען, מורה ואבא, והדבר הכי חשוב לי כרגע - סבא".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

בגובה העיניים

לכל הכתבות של בגובה העיניים