מתגעגעים לבאר שבע של פעם? קבלו את הגרסה הספרותית
בתיה בן איון, ילידת בית החולים הדסה בבאר שבע ובתו של סגן ראש העיר לשעבר, חובקת ספר ראשון בגיל 60: "הבית בשיכון דרום", אוסף סיפורים שנוגעים בלבו של כל מי שגדל בבאר שבע. בלי להתכוון, היא עוררה זיכרונות אצל רבים וגילתה לאחרים עולם באר-שבעי מופלא שלא הכירו
בתיה בן איון צילום: דני בלר
"יום אחד עמדתי ליד הבית בו גדלתי כילדה, ברחוב שרה אמנו, בשיכון דרום. בפתח הבית עמדה קשישה עם המטפלת האסיאתית שלה. הבית נותר כמעט אותו הדבר, לרבות התריסים של פעם. אזרתי אומץ וניגשתי לקשישה. סיפרתי לה שפעם גרתי בבית הזה. המטפלת הייתה חשדנית, אבל האישה זכרה אותי. זו האישה שלה מכרנו את הבית. לא האמנתי שהיא עדיין שם, עם החצר בה שיחקתי כילדה והחלונות ההם". כך מספרת בתיה בן איון (קהירי), שהשיקה לפני כשבועיים בבית האמנים בעיר את ספרה "הבית בשיכון דרום", אוסף סיפורים מקסים ונוגע ללב, סיפורים שהתרחשו בשכונה הבאר-שבעית הוותיקה, שלמרבה המזל שמרה את אופייה המשפחתי והעממי.
זהו ספר הביכורים של בתיה, אותו היא חובקת בגיל 60. "גרתי בשיכון דרום מגיל 7 ועד גיל 12, אז עברנו לבתים החדשים של שכונה ה'. אבל המראות, החוויות ובעיקר האנשים של דרום נשארו חזק איתי".
בתיה היא ילידת בית החולים הדסה, ששכן בעיר העתיקה של באר שבע. המבנה נטוש כיום. הוריה נולדו במצרים ועלו לארץ בסוף שנת 1949. שישה ילדים נולדו להם - שלושה בנים ושלוש בנות. לפני 38 שנים נפטר האח הבכור מוטי. היא למדה בבתי הספר היסודיים מצדה וקורצ'אק ובתיכון מקיף ג'. לאחר מכן שירתה בצה"ל, עבדה במכתשים, למדה באוניברסיטה ונישאה. לאחר שנולדו לה הילדים, פנתה ללימודי אמנות במכללה לאומנות חזותית. לאחר מכן עסקה עשר שנים באומנות.
"הספר לא תוכנן להיכתב ככזה", מגלה בתיה. "תחילה נכתבו סיפורים קצרים בסדנאות כתיבה. בסדנה הראשונה השתתפתי בזמן שהתנדבתי בפרויקט נשות האסירים במסגרת 'נשות הדסה', שם כתבתי את הגרסה הראשונה לסיפור 'לילו הולך לאיבוד'. אחר כך, בהיותי בקורס באוניברסיטה, בהנחייתה של רונית יוחל חיטין, כתבתי עוד סיפורים בנושא.
"עיקר הסיפורים, מרביתם, וכל אלו שעברו שינויים, תיקונים ושיפוצים, נכתבו בסדנה של אורי מאיר בספרייה העירונית בבאר שבע. אורי מאיר, בעל ההוצאה לאור 'רסיס נהרה', ערך את הספר והוציא אותו לאור.
"במהלך הסדנה הבחנו כי אפשר לכתוב ספר מהסיפורים האלה, שמרביתם עסקו באותו נושא. השאלה הייתה איך לגבש את הסיפורים לרומן, ואז עלה בי הרעיון לכתוב על אמי היקרה, על רצונה לשוב ולגור בשיכון דרום. כך נוצר סיפור מסגרת שמשתלב וארוג בתוך הסיפורים. סופו של הסיפור מרגש מאוד ומעלה בי דמעות בכל פעם שאני קוראת אותו", אומרת בתיה.
בעיית מקלוט חמורה
מבלי לקלקל את הסיפור, כל מי שגדל בבאר שבע ימצא את עצמו בין דפי הספר. במיוחד מי שגדל בשיכון דרום, אבל לא רק הם. בתיה מיטיבה לתאר את אותם חפצים ובעלי מקצוע, שנעלמו מהנוף.
דברים אחרים, מן הסתם, ייראו מוכרים יותר. חשבתם שרק היום אין לתושבי השכונות הישנות של באר שבע איפה להסתתר בזמן מתיחות ביטחונית? במבצע קדש וגם במלחמת ששת הימים, קיבלו תושבי שיכון דרום הוראה מהצבא לחפור שוחות ולהציב סביבן שקי חול, על מנת להסתתר בהן בזמן הפצצה. כן, כבר אז הייתה לבאר שבע בעיית מקלוט חמורה.
עטיפת הספר בית בשיכון דרום צילום: דני בלר
"אני זוכרת שהייתי ילדה ואמא מאוד חששה שהבית שלנו לא יעמוד בהפצצות, אם יהיו. אז חפרנו שוחה, אבל כולנו, משפחה בת שמונה אנשים. הלכנו לישון אצל שכנה, שלה היה בית יותר עמיד, כך סברה אמא. היום אנשים לא מתנהגים ככה. צריך להתקשר לפני שבאים לביקור. אתה לא קופץ סתם ככה לביתו של מישהו. פעם ובשיכון דרום, זה לא היה כך", נזכרת בתיה.
"אני זוכרת הרבה דברים שנעלמו לנו מהנוף. היה מוכר קרח, שידע לחתוך את החתיכה בדיוק במקום, מבלי לבזבז כלום. היה לו מסור כזה ומלקחיים, באמצעותם הוא מרים את חתיכת הקרח, ששימשה אותנו בארגז הקרח. מקררים לא היו אז.
"היה משחיז הסכינים והיה מוכר החלב. אמא הייתה יוצאת אליו עם כד מיוחד, אותו אני מחזיקה עד היום בגינת הבית. היה מוכר הנפט. בבתים היה תנור נפט, שהפיץ חום בלילות החורף הקרים. היינו מבשלים בפתיליות, שנותנות טעם אחר ומיוחד לתבשילים.
"היה מוכר הסודה. הייתה מכולת ליד הבית עם המוצרים של פעם. מישהו יודע היום מה זה 'כחול כביסה'? למי שלא יודע, אז הכחול המדובר הוא חומר אותו היו מוסיפים לכביסת הלבנים, כך שאפילו הכתמים הכי קשים יירדו בהרתחה והכביסה הלבנה תהיה בוהקת. אני הספקתי לראות מכונות כביסה, אשר היו רק מכבסות. את הסחיטה היו עושים ביד, באמצעות שני גלילי עץ, שהיו בקצה המכונה.
"אבי, משה קהירי ז"ל, היה איש מיוחד מאוד, ציוני שתרם רבות בעידוד וגיוס העלייה לארץ ישראל וכן להתיישבות בבאר שבע. הוא עלה לארץ בשנת 1949, אחרי שבילה במעצר במצרים, בשל פעילותו הציונית. בארץ הוא לא נחשב 'אסיר ציון', כי אם 'עציר ציון', כפי שזה כונה אז.
"אבי שימש כסגנו של ראש העיר הראשון, דוד טוביהו. כיום, כאות הוקרה לפועליו, קרוי רחוב על שמו בשכונת רמות. לאחר פטירת אבי, התחלתי ללמוד ולעסוק בהילינג, תקשור, רייקי, צמחי מרפא, מדיטציה ועוד", מספרת בתיה.
"בחלק מהבתים הכל נשתמר"
בתיה, שהתאלמנה לפני כשנה, מתגוררת בבית קרקע יפהפה בשכונה ט'. בחצרה שוכנות יצירות אמנות פרי ידיה וכן פריטים נוסטלגיים רבים לצד הכלב "פונצ'ו", המלווה אותה לכל מקום. את הבית מקיפה גינת ירק, הכוללת עץ זית, צמחי תבלין ועץ לימון "אמיתי", כדבריה. ואכן, הלימונים בו הם "ללא טעם של סופר". העץ הנדיב נתן השנה שפע של לימונים ריחניים, עם הריח האמיתי של הלימון, כמו פעם.
בתיה בן איון צילום: דני בלר
בגלל הגשמים הטובים, גם השומר צמח יפה ועץ הזית, שכבר נתן זיתים, הפך לביתם של עשרות ציפורים הממלאות את החצר בציוצים. "מי שגרה בבית קרקע כילדה, לא יכולה להסתגל לגור בבית קומות. אני חייבת את הטבע, את הצמחים, את העצים, קרוב אליי. אי אפשר בלי זה".
אנחנו מתניעים את הרכב ונוסעים לעיר העתיקה, לבית הילדות שלה. היא הייתה כאן המון פעמים, אבל לפני כתיבת הספר לא העזה לגשת לבית ילדותה. תחילה חשבה להדפיס על עטיפת הספר תמונה של בית אחר. "יש בתים מדהימים באזור הזה", היא אומרת. "בחלק מהבתים הכל נשתמר, אפילו הכתובת בערבית עם שם בעליו. יש בתים ששמרו על הדלתות המקוריות ועל האבנים החשופים. אחרים נזנחו".
אנחנו עומדים ליד בית כזה, שנשכח. בעליו נפטרו ויש סביב הבית מחלוקת גדולה. אבל הכל שם: שער הברזל של פעם, הקשתות, הסורגים, אפילו מספר הרחוב הכתוב כחול על גבי לבן. אלא שאיפה שיש הזנחה, קורה הבלתי נמנע. אל הבית פלשו פליטים אפריקאים, המוצאים בו מפלט מלילות הקור של באר שבע.
כמה מטרים משם, בבית בו נשתמרה החצר הישנה, גרים משת"פים מעזה. הילדים משחקים באופניים ולא אוהבים שמשיהו מסתובב שם עם מצלמה. בכלל, מצלמות הפכו להיות משהו לא רצוי בשכונות מסוימות של באר שבע.
הספר עורר זיכרונות אצל רבים ונמכר טוב יותר ממה שכולם ציפו. מתברר שהבאר-שבעים מאוד מתגעגעים לימים ההם, הפשוטים יותר. דלים בחומר, אבל עשירים בנשמה. "קשה להאמין, אבל הכל נשאר אותו הדבר כמו לפני 60 שנה. חלונות הבית והבתים השכנים, החצר של השכן שגידל חמור, חצר הבית של זוג ההונגרים ניצולי השואה, הרחובות הצרים, עמודי החשמל עם המבודדים מחרסינה, החלונות של הבית שלי. רק צבעו אותם. מעבר לכך לא נגעו בהם. אני מאוד מקווה שיידעו לשמר את כל זה, כי זה חלק מהנשמה של כולנו. אני מרגישה שסגרתי מעגל, את הספר שלי השקתי בבית האמנים, שהוא מול בית הילדות שלי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם