"סלע נעוץ לי באמצע הלב": עשור לפיגוע במסעדת מקסים
לפני עשור איבדה איריס אלמוג חמישה מבני משפחתה בפיגוע במסעדת מקסים בחיפה. מאז היא בונה את חייה, לבנה אחרי לבנה. בראיון מיוחד היא מספרת למה קנתה ספר בדיחות לאחר הפיגוע, ומדוע יצאה בסערה מקורס אקדמי שבו הוקרן הסרט "ג'נין ג'נין"
"היא הייתה בחורה צעירה עם בטן של היריון מדומה שהסתירה חומר נפץ", אומרת היום איריס אלמוג. היא מדברת ביובש, בטכניקה כבויה שאסון כבד יוצק למילים אפילו אחרי עשור. "כשעמדה בפתח, בחרה לעצמה יעד להתפוצץ בו. היו רק שני שולחנות גדולים במרכז המסעדה לשתי משפחות גדולות ושמחות עם ילדים ונכדים קטנים. בכוונה היא בחרה בהם. להרוג הרבה. להחריב שלושה דורות".
איריס בכלל לא ידעה אז שבני משפחתה היו במקסים. "הייתי אם צעירה לילד ותינוק. אני זוכרת שהילדים אכלו מרק ירקות ואני הייתי כל כך מאושרת. אמרתי, הילדים אכלו בריא. ממש פסגת האושר. עסקתי אז רק בלהיות אמא. החיים היו פשוטים וברורים כל כך".
מישהו אמר שהיה פיגוע בחיפה במסעדת מקסים. איריס שאלה את עצמה אם חברים ישנים שלה מחיפה עלולים להימצא שם. "לרגע לא חשבתי על המשפחה שלי. הרמתי טלפון לאבא ואמא והם לא ענו. חשבתי שאולי הם הלכו לנוח, אם כי היה לי מוזר שאמא שלי, שתמיד מחזירה לי צלצול, מנותקת ככה. התקשרתי לאחותי גלית והיא לא ענתה. גם הטלפון של אחי מושיק היה מנותק".
אז כבר נשבה בה רוח טורדנית, מבהילה. ניסתה שוב ושוב ושתיקה מבשרת רעות החזירה לה הד עמום. לקחה את התינוק ויצאה אל הרכב, לשאוף קצת אוויר, להשקיט את הפחד. "ופתאום קיבלתי טלפון מבן הדוד שלנו. די התפלאתי, אני לא נוהגת לדבר איתו באמצע יום שבת. אמרתי לו, דובי, שמעת שהיה פיגוע בחיפה? ודובי סיפר שאבא ואמא, אחי ואחותי והילדים שלהם הלכו לאכול במקסים. הוא עצמו העדיף לוותר על ארוחת הצהריים וחזר הביתה לבד.
"הרגל התחילה לקפוץ לי. כאילו היו לה חיים משל עצמה. נתתי לה פליק ולא הצלחתי להרגיע אותה. בבת אחת פרצה מהומת אלוהים. כולם התקשרו לכולם. כולם חיפשו את כולם. רחבת בתי החולים השחירה מאדם והכניסות היו חסומות. שמועות כבר התחילו לטפטף. שמות לא ברורים ולא מסודרים של פצועים והרוגים. לאט-לאט, כמו איזה פאזל מפלצתי, הופיעו רשימות הפצועים בצורה מסודרת.
"גיסתי אורלי הייתה שם וגם הבן והבת שלה. אחר כך נודע לנו שאחותי גלית פצועה קשה מאוד. אבל עדיין חסרו לנו חמישה שלא היו בשום בית חולים. אני זוכרת שנסענו לרמב"ם וכל הדרך אמרתי לעצמי, אולי בכל זאת מישהו הלך לשירותים בזמן הפיגוע, אולי הוא רק נפצע קשה ואיבד את ההכרה ולכן לא היה מסוגל למסור את שמו. ואולי הוא בניתוח ואין עליו מסמכים.
"הכל היה מבועת ומבולבל. רצנו בין המחלקות וחדרי הטיפול הנמרץ, דיברנו עם הצוות הרפואי והעובדים הסוציאליים. מסרנו פרטים על מצב השיניים, נקודות החן, הצלקות, המשקל והגובה, אבל חמשת בני המשפחה שלי - אבא, אמא, אחי ושני האחיינים שלי - פשוט לא היו. לא ברמב"ם וגם לא בכרמל או בבני ציון. וזה ממש לא היה סימן טוב. התחנה הבאה היא אבו כביר, כך שצריך לעשות מאמץ למצוא אותם לפני כן.
"אני זוכרת שהתווכחתי עם רופא על צעיר אלמוני, פצוע קשה, שלא היו עליו מסמכים. חשבנו שזה אחי מושיק. אמרנו שמושיק גבוה, אבל הפצוע היה הרבה יותר נמוך. אמרתי לרופא, בעצם הוא לא כל כך גבוה. יש איזה סיכוי שעם הגיל מתקצרים. ממש התמקחנו עליו. בחדר הניתוח עבדו על החיים של אחותי, וניסו ללא הצלחה להציל את הראייה של האחיין שלי. ואני כל הזמן צרחתי בתוכי את המשפט, חסרים לי חמישה. חסרים לי חמישה".
ב-4 באוקטובר 2003 נכנסה מחבלת תושבת ג'נין למסעדת "מקסים" בחיפה ופוצצה עצמה בלב המקום ההומה באמצעות חומר נפץ שהוצמד לבטנה. 21 אנשים קיפדו את חייהם באחד הפיגועים המחרידים שהתרחשו בישראל בתקופה ההיא. בין הנרצחים היו גם חמשת בני משפחתה של איריס אלמוג. הוריה זאב ורות, אחיה משה והאחיינים תומר בן התשע ואסף בן העשר.
שבע שנים לאחר מכן החלה אלמוג ללמוד לתואר במדעי הרוח בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית בית ברל. במסגרת לימודיה נרשמה לקורס החובה "נזכור - אתרים, טקסים ומרחבים של זיכרון בחיים הציבוריים בישראל", שמעבירה ד"ר מיכל חכם. לפני שבועות אחדים הגיעה כרגיל לשיעור, וגילתה שאף שהסרט "ג'נין ג'נין", יצירתו השנויה במחלוקת של הבמאי מוחמד בכרי, אינו מופיע בחומר הלימוד, החליטה המרצה להקרין אותו בכיתה בפני התלמידים.
ההחלטה עוררה מהומה רבתי. חלק מהסטודנטים מחו על הכוונה ואחרים המתינו לסרט בסקרנות. איש לא הכיר את סיפורה האישי של אלמוג, עד שראו אותה קמה ממקומה נסערת ובוכייה. "לא ידעתי שזה מתוכנן בכלל", היא אומרת. "באתי לשיעור והיה שם מסך גדול ועליו הכתובת 'ג'נין ג'נין' בערבית ובעברית. הכרתי את ההיסטוריה של הסרט, הבג"ץ נגדו וההודאה של הבמאי שסילף את העובדות לטובת הנרטיב, ולא הבנתי מה הקשר בין הסרט לנושא הקורס. קמתי ולקחתי את התיק שלי. אמרתי למרצה, מחבלת מג'נין רצחה את המשפחה שלי. יצאתי מהכיתה וטרקתי אחריי את הדלת".
קבוצת סטודנטים גדולה עזבה את החדר בעקבותיה, בטענה שמדובר בתעמולה נגד המדינה באצטלה אקדמית. "חברה מוסלמית שלי, דתייה אדוקה בכיסוי ראש, יצאה אחריי וניסתה לנחם אותי", אומרת אלמוג. "גם ד"ר חכם יצאה מהכיתה וניגשה אליי. שאלה למה אני כל כך נסערת. סיפרתי לה. היא הקשיבה והייתה נחמדה מאוד. אחר כך היא השאירה אותי בחוץ עם הדמעות, חזרה לכיתה והקרינה את הסרט".
"ג'נין ג'נין" מתאר את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, ואף נאסר בעבר להקרנה. ד"ר מיכל חכם, חוקרת תרבות, חתמה בשנת 2001 על עצומה למען ח"כ לשעבר עזמי בשארה, "בנוגע לנאומו בדמשק וההתקפות הברוטליות נגדו". כמה שנים לאחר מכן הוא הורשע בריגול נגד ישראל. ד"ר חכם חתמה גם על עצומת תמיכה בטלי פחימה ובסרבנות לשירות בשטחים. בשנת 2002, לאחר כניסת כוחות צה"ל למוקטעה, חתמה ד"ר חכם על עצומה לחרם כלכלי נגד ישראל שבה נכתב: "לאחר עשרות שנים של כיבוש, אפרטהייד וטיהור אתני ו-18חודשי מלחמת חורמה נגד אוכלוסייה אזרחית, יש לשים סוף לסיוע הצבאי לממשלות ישראל, להשהות את הקשרים הכלכליים עמן ולתמוך בהעמדה לדין של פושעי מלחמה".
למה לא ביקשת שחרור מהקורס מכורח נסיבות אישיות?
"זה היה קורס חובה, ואף אחד לא אמר לי שהוא יעסוק בנרטיב הפלסטיני. חשבתי על אנדרטאות, טקסים, זיכרון. אפילו התחברתי לזה, כי חשבתי שהחומר יעסוק בהקמת האנדרטה לזכר הקורבנות במסעדת מקסים".
האם זו לא זכותה של המרצה להחזיק בהשקפות פוליטיות המנוגדות לשלך?
"כבר בתחילת הקורס הרגשנו שיש למרצה נטייה לשמאל הקיצוני, וזה היה לגיטימי לגמרי. אבל בהמשך ההשקפה הפוליטית קצת השתלטה על תהליך הלמידה. זה התחיל בניסיון לשבור את המיתוס של טרומפלדור, שלא אמר 'טוב למות בעד ארצנו' אלא משהו אחר. אחר כך הייתה הקרנה של הסרט 'חירבת חזעה', שעוסק בנכבה, מציג עמדות שמאל רדיקליות ומתאר גירוש ברוטלי של תושבים פלסטינים בידי חיילי צה"ל.
"כשהתבקשנו להכין מצגת על גיבור לפי בחירה, אני בחרתי בחנה סנש. גם אישה, גם אמיצה, גם צנחנית, אבל המרצה לא אישרה לי. היא אמרה, על זה כבר דיברנו מספיק. אמרתי, אולי אלכסנדר זייד, וגם על הרעיון הזה קיבלתי תשובה שלילית. הצעה של חברים מהכיתה להכין מצגת על תמונת הצנחנים בשחרור הכותל נדחתה גם היא. בסוף הם הכינו מצגת על הילד מוחמד א-דורה, שהפך לסמל הפלסטיני של האינתיפאדה השנייה.
"אני שמאל-מרכז בהשקפת עולמי, ואין לי שום בעיה עם שמאל רדיקלי. אבל בקורס הזה הרגשנו שד"ר חכם מנסה למשוך יותר מדי לכיוונים של השקפה פרטית, שאין להם מקום באקדמיה. זה היה ממש סוג של הטרדה פוליטית. לא היה איזון, והקרנת 'ג'נין ג'נין' הייתה נקודת השיא. המרצה כתבה בסילבוס שבמסגרת הקורס נדון בהיות הזיכרון הקולקטיבי חלק בלתי נפרד מהמנגנון שמכונן את המיתוסים שהם אבני הבניין של התפיסות הלאומיות, ההיסטוריות, החברתיות והתרבותיות שלנו במרחבים הציבוריים בישראל. מה לזה ול'ג'נין ג'נין'? הייתה תחושה לא נוחה שהקורס שנועד לדבר על הזיכרון הקולקטיבי של שני העמים מציג את הזיכרון הקולקטיבי של עם אחד בלבד".
בתוך יממה גלש אירוע ההקרנה משולי הקמפוס לשיח הציבורי הלאומי. תגובתה של אלמוג תוארה בכלי התקשורת. יו"ר תנועת "אם תרצו", רונן שובל, שלח מכתב לנשיאת המכללה האקדמית בית ברל, פרופ' תמר אריאב, ובו טען כי "ד"ר חכם מעבירה תכנים הנוגעים אך ורק בזיכרון הקולקטיבי של העם הפלסטיני, מציגה סרטי תעמולה דוגמת הסרט 'ג'נין ג'נין' ומציגה את נרטיב ה'נכבה' כעובדה". שובל טען במכתבו כי כאשר הסטודנטים התלוננו שבקורס מוצג רק צד אחד, פלסטיני, השיבה להם המרצה כי "הצד שלנו מוצג מספיק".
"חשוב לציין כי בשום קורס ובשום מוסד אקדמי לא נלמדים תכנים באופן מאוזן", אומר ד"ר אורי ארבל-גנץ, ראש בית הספר לחברה ולממשל במכללת בית ברל. "דיון אקדמי אינו מבוסס על איזון אלא על הטלת ספק וניתוח ביקורתי. לעתים, כחלק מהדיון ומהביקורת, יש שימוש בעימות דיאלקטי בין עמדות שונות בהתייחסן לסוגיה מסוימת, אולם קורסים רבים, בדיסציפלינות שונות, מציגים דווקא נושא אחד לכל האורך ומנתחים אותו באמצעות מתודולוגיות ותיאוריות שונות.
"האיזון בתכנים אינו נדרש בהכרח בכל קורס כשלעצמו, וספק אם הדבר בכלל אפשרי, שהרי אין סוף לתאוריות ולעמדות השונות בכל נושא שיעמוד במרכזו של איזה מהקורסים במדעי החברה והרוח. אולם בניסיון לכלול במסגרת לימודיו של הסטודנט נושאים, תאוריות, תכנים וגישות ביקורתיות ככל הניתן, נקבע תמהיל של קורסים המציגים זוויות שונות ומגוונות של התחום הנלמד. כך איזון יכול שיתקיים בסך עשרות הקורסים שלומד סטודנט במסגרת כל תוכנית לימודיו האקדמיים".
ולגופה של הטענה?
"לאחר תום הקורס של ד"ר חכם, ובמטרה לבדוק את טענתם של כמה סטודנטים בדבר הסטייה שלו מהמתווה שתוכנן לו מראש, בדקה ראש המגמה את סיכומי השיעורים של הסטודנטים, ואף קיימה פגישות אישיות ודיסקרטיות עם סטודנטים וסטודנטיות מהקבוצה. מבדיקתה עלה שהמרצה לימדה את הקורס לפי הסילבוס המקורי. הסרט 'ג'נין ג'נין' הוקרן בשיעור התשיעי מתוך 14 השיעורים ממכלול הקורס".
העשור שחלף מאז הפיגוע הותיר את רישומו על חייה של אלמוג במובנים רבים. זמן קצר לאחריו החליטה להיפרד מבן זוגה, ומאז היא מגדלת את שני בניה ומתמודדת עם הזיכרונות והגעגועים לבד.
"כשההורים שלך נעלמים פתאום, אתה מרגיש יתום", היא אומרת. "כשאתה מאבד אח ואחיינים ואחר כך גם בעל, הבדידות מתעצמת. אני זוכרת שיום שישי היה השנוא עליי ביותר מכל ימות השבוע. שעות המשפחה השמחות, משש עד תשע, נעלמו". בשנה האחרונה הכניסה בן זוג, כלבה וחתולה הביתה, שצבעו את החדרים הקטנים באור ונוכחות. "בנות הזנב", קוראת אלמוג לחיות הבית בחיבה.
היא הייתה בת 33 כשאירע הפיגוע. הקטנה במשפחה שרגילה לפינוק ולתשומת לב. "אף אחד לא הכין אותי למה שעומד לקרות, אף אחד לא מוכן לדברים כאלה", היא מחייכת בעצב. "אף אחד לא מכין אותך לישיבה מתוחה בבית, עוד לפני הנסיעה לבית החולים, כשבטלוויזיה של ישראל - כי בסי-אן-אן ובערוצים אחרים לא מסננים תמונות - את רואה פתאום את האוטו של ההורים שלך מרוסק לגמרי וכל השמשות מנופצות. איש לא מכין אותך לרגע שבו ניגשים אלייך עובד סוציאלי ורופא ואומרים לך שאת צריכה ללכת לאבו כביר לזהות חמש גופות".
בשש וחצי בבוקר כבר היה ברור שכל חמשת הנעדרים מתים. "ובבית החולים אחותי וגיסתי פצועות, האחיינים מורדמים ואפילו אין עם מי לדבר", היא נזכרת. "הייתי היחידה שמסוגלת לזהות, אבל לא הסכמתי לנסוע לאבו כביר. פחדתי להתקרב למוות. בכיתי מאוד. אמרתי, תעשו מה שאתם צריכים ותעזבו אותי".
אפילו לשבת שבעה על המשפחה לא הצליחה. "לא הייתי מוכנה לעזוב את הפצועים שלי, אז השבעה שלי הייתה ללכת ברמב"ם בחולצה קרועה, להיות איתם ולשמור עליהם. טקסי השבעה והשלושים אמורים לאפשר לאבל לעבור תהליך התמודדות עם המוות. אני אפילו לא הספקתי להתאבל. רצתי בין המחלקות כמו סהרורית, לטפל במי שצריך, לדאוג שיצאו מזה, שלא יתווסף עוד אחד חס וחלילה, שכל מי שנפצע קשה יעבור את השבועות הראשונים הקריטיים, שיהיה בסדר, שנצליח לשרוד את התופת. כי מי שחי - חי, ומי שאיננו - איננו".
כל המשפחה המורחבת התגייסה. "מי שהיה יכול היה בבתי החולים, מרמב"ם בחיפה ועד הדסה עין כרם בירושלים. עשינו משמרות ביום ובלילה, כל השבט הגדול של משפחת הוריי פשוט עבר לבתי החולים. גם בני דודים בדרגה שנייה ושלישית. כולנו טבענו, וכל אחד תפס במה שהיה בסביבה כדי להרים את הראש. היו ימים קשים שאמרתי לעצמי, טוב שהוריי לא יודעים מה קרה למשפחה שלנו. להגיע לגיל השלישי ולמצוא את הילדים והנכדים בחורבנם זה איום ונורא. טוב שהם לא מודעים. טוב שלא הספיקו לראות.
"כשהפצועים יצאו מחדר הניתוח המראות היו קשים מאוד. גלית אחותי סבלה מפגיעות רב-מערכתיות, כי המחבלת ניגשה אליה והתפוצצה ממש מעליה. שנה שלמה שכבה בבית חולים. היא גיבורה אמיתית. איבדה ילד, נפצעה קשה כל כך, אבל היום היא מתפקדת ועובדת כרגיל. אורלי גיסתי איבדה את בעלה ובנה האמצעי, בתה נפצעה והבן הבכור שלה שהיה בן עשר וחצי התעוור. היום הוא חייל, מכיר בערך החיים ומגשים את עצמו. אפילו הדליק משואה ביום העצמאות אחרי שזכה במקום השלישי בעולם בתחרות שייט לעיוורים".
ואת?
"הסתובבתי בתוך חורבן. כל גיבוי אפשרי שהכרתי נעלם ביום אחד. לא ישנתי שבועות, לא הצלחתי להירדם. הייתה תקופה איומה שעברתי אותה כמו אלכוהוליסטים אנונימיים. תכננתי תוכניות רק לשעה הקרובה, ואחר כך לשעתיים הקרובות, ועם הזמן ליום שלם וליומיים. לא ידעתי על מי להתאבל קודם. הסתובבתי בתוך חלום בלהות ולא הצלחתי לעכל. הכל הפך לאפר. אפילו בלוקים לא נשארו לי מהבית הישן. לא ידעתי איך להתחיל בכלל לצמוח מחדש.
"בשנה הראשונה לא יכולתי לשמוע ערבית. זה עשה לי רע. לא רציתי לדעת מה שם המחבלת או פרטים על מי ששלחו אותה. הרגשתי שאני צריכה כמה שפחות מידע כדי לשמור על עצמי חזקה, אחרת הם ינצחו. רק אחר כך סיפרו לי שהיא הופיעה ברשומות של השב"כ ולא היו אמורים לתת לה לעבור לשטח ישראל. אבל היא הייתה בהיריון, והתחננה על התינוק המדומה שלה במחסום כדי להרוג תינוקות אמיתיים במקסים. היא למדה משפטים באוניברסיטה. אין כנראה שום קשר בין טירוף לאינטליגנציה. אני מאמינה שהשנאה השתלטה על כל איבר ואיבר בגופה ונפשה.
"לאט-לאט התחלתי לצאת מההלם. כשמישהו רצה להושיט לי יד, אמרתי תודה ולקחתי את העזרה בשתי ידיים. בעזרת פסיכולוגית ממשרד הביטחון תכננתי את חיי החדשים. הייתי המומה מכך שאחרי שלושה חודשים נשארים לגמרי לבד. כל אחד חוזר לחייו ולמשפחתו, ואת, במדינה של שמונה מיליון, מרגישה בדידות".
איך מתמודדים?
"הפסקתי לקרוא עיתונים. שנתיים-שלוש אחרי הפיגוע גם לא הייתי מסוגלת לראות חדשות בטלוויזיה. העדפתי לתת לעצמי שקט כדי להתארגן, להרים את הראש ולחזור לחיים. עבר זמן עד שהלכתי למסעדה, אבל גם לא הסכמתי לא ללכת. אמרתי לעצמי, ייקח זמן אבל בסוף אני אלך למסעדה ואחיה הכי טוב שאפשר. שישה שבועות אחרי הפיגוע, בשיא השיאים, קניתי ספר בדיחות, שמתי אותו בתיק ואמרתי, בתקופה הזו אתה הולך להיות התנ"ך שלי. אם לא אצליח לצחוק לבד, אכריח את עצמי לחייך. כמה שנים הספר הזה ישב אצלי בתיק. בעזרתו הייתי מרימה לעצמי את המורל באופן מלאכותי".
הזמן חלף אבל נדמה שגם עשר שנים לא מרככות את השרפות הבוערות ביותר. "כבר לא עסוקים כל היום סביב הפיגוע, אבל אחת לכמה זמן הוא מציץ ועולה ודואג להזכיר את עצמו", מחדדת אלמוג.
"מספיק שחברה אומרת לי 'היום אני קופצת לאמא', או שמישהו נוסע עם הילדים להורים שלו, או שמגיע יום ההולדת של אחד ההרוגים. או יום הזיכרון. טביעות האצבעות של האסון מופיעות בחיים שלי בצפיפות מכאיבה. אין עם מי להתייעץ. אין את מי לבקר. אני מדברת עם ההורים שלי אבל הם לא עונים לי. אמא שלי תמיד אמרה לנו, זה לא יפה להתעלם. אני חולמת עליה בלילה או מתעוררת בלילה כי חלמתי עליה. לפעמים אני אומרת, עדיף כבר לא לחלום.
"הזמן עובר, ועדיין הכל תקוע לי בפנים. עוד לא הצלחתי לשבור את הסלע שנעוץ לי באמצע הלב. אני לומדת לחיות איתו. אי אפשר להיפטר ממנו. אני הרי לא אוהבת לשבת ולבכות ולהיות אומללה. אני לא מסכימה שהפחד והפיגוע ינהלו את החיים שלי. לא אחיה עם חרדות ולא אטמיע אותן בילדים שלי. אסור, בשום אופן אסור. אני קוראת ספרים כדי לנסות להבין מה עובר עליי ואיפה אני צריכה לשים דגש ולעשות עבודה. אני לא מוכנה שהילדים ישלמו מחיר".
לפני שנתיים עבר התיקון לחוק נפגעי איבה, ויתומים משני ההורים כתוצאה מפיגוע החלו לקבל עזרה כלכלית מהמדינה. "לפחות בתחום הזה", אומרת אלמוג, "קל לנו יותר".
פיגועים או אסונות מחזירים אותך לאחור?
"תמיד. כששמעתי את הפרטים הראשונים על אירוע הירי על האוטובוס בדרך לאילת, או על השריפה בכרמל, החוורתי ונבהלתי. לפעמים אני גם מתחילה לבכות. אני יודעת בדיוק איך זה ישליך על החיים של מי שנשאר. אני אומרת לעצמי, הם ממש לא יודעים מה מחכה להם".
לפני שנתיים עמדה בעצמה בסיטואציה כזו. זה קרה כשעלה שמם של המעורבים בפיגוע במקסים כמועמדים לשחרור בעסקת שליט. "הייתי בעד. אפילו נסעתי עם אחותי למאהל של משפחת שליט", דומעת אלמוג. "אבל כשהגיע רגע האמת ודיברו על כך שאולי ישחררו את המפעילים של המחבלת, מי ששלחו אותה להרוג את המשפחה שלי, לא היה לי קל. שכבתי במיטה שבוע. בסוף, שחרור גלעד שליט ניצח. ברור. הרי הוא היה צריך לחזור הביתה. גם אם המחיר קשה כקריעת ים סוף, חייל צריך לחזור לאבא ולאמא".
מהמכללה האקדמית בית ברל נמסר בתגובה: "הסרט הוקרן במסגרת קורס העוסק בעיצוב נרטיב וזיכרון לאומי. זהו קורס שבו הקרנת סרטים או הצגת חומרי מדיה אחרים, הנוגעים לנרטיבים הקשורים בין היתר גם לסכסוך היש ראלי-פלסטיני, הם מרכיבים בלתי נפרדים ממנו ומוצגים במסגרת של דיון אקדמי לגיטימי ומקובל. אין בכך כמובן משום הצהרת הזדהות אידאולוגית מכל סוג, לא של המרצה בקורס ולא של המכללה האקדמית בית ברל כארגון, ואין בכך כל ניסיון להשפיע או לפגוע במי ממשתתפי הקורס בהקשר פוליטי או לאומי.
"הצנזורה שהוטלה בזירות השונות על הקרנת הסרט לא כיוונה ולא נגעה בבמה האקדמית, ולא בכדי. צנזורה על דיון אקדמי היא שלב אחד לפני צנזורה על הדמוקרטיה. האקדמיה נבדלת מכל זירה אחרת בכך שהיא מאפשרת ואף מזמינה דיון ענייני, הנשען על כלים אנליטיים-תיאורטיים, בכל סוגיה המתרחשת במציאות.
"מתוך גישה זו, רואה המכללה חשיבות להציג בפני סטודנטים מהי זווית ראייתו של כל צד בכל סכסוך היסטורי ופוליטי. הסרט הוקרן בקורסים דומים בזירות אקדמיות נוספות, וללא ביקורת על עצם הלגיטימציה לקיים עליו דיון. המכללה מבינה ללבה של הסטודנטית איריס אלמוג, אשר משפחתה נרצחה בפיגוע טרור, ומצרה על כי נפגעה מעצם הקרנת הסרט במסגרת הקורס".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם