שטרסברג-כהן: איך מאפשרים לחרדים להשתלט על החילונים?
היא נולדה בפולין, עלתה לירושלים ומתגוררת כיום בחיפה. היא מתנגדת לכפייה הדתית מצד החרדים וטוענת שההסתה נגד בית המשפט העליון היא השתקה של הקול השפוי במדינה. 1,958 מילים עם שופטת בית המשפט העליון ונציבת תלונות הציבור על שופטים בדימוס טובה שטרסברג-כהן (79), נשואה + 3, שמקווה לממש את שאיפתה ללמוד ספרות ופילוסופיה "בקדנציה הבאה"
"גדלתי בירושלים ונשארתי בה עד לסיום לימודיי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. אני אוהבת מאוד את העיר וקשורה אליה עד עצם היום הזה, אף שעיר מגוריי היא חיפה. ירושלים אינה עיר קלה בשום מובן - היא נושאת בחובה את ההיסטוריה של עם ישראל על כל תהפוכותיה; היא הייתה מאז ומתמיד משאת הנפש של כל יהודי באשר הוא; והיא גם המוקד של שלוש הדתות המרכזיות בחברה האנושית. כשעמדתי על דעתי, התאהבתי בעיר, באווירתה הרוחנית ובמגוון האנושי המצוי בה ופוקד אותה. עד היום אני קשורה לירושלים בעבותות.
"היה מי שאמר שכתושב ירושלים הוא נושא על כתפיו אלפיים שנות גלות, ויש אמת בדבריו. ילדיי, שגדלו בחיפה ולמדו באוניברסיטה בירושלים, לא נשארו לגור בה בסיום לימודיהם, אבל עד היום הם אוהבים לבקר בה. בשבילי, כל נסיעה לירושלים היא עלייה לירושלים, ולא במובן הפיזי. יש בעיר "אווירה ירושלמית" מיוחדת שלא קיימת בערים אחרות. ירושלים אינה עיר מוחצנת, היא עיר מופנמת למרות ההטרוגניות האנושית שבה.
"בתקופת ילדותי ונעוריי, הייתה ירושלים עיר קטנה ותוססת. חייה החברתיים התאפיינו במעגלי חברים שנפגשו בדירות צנועות, ובילו בהן את זמנם יחדיו. עד מלחמת ששת הימים ישבו החיילים הירדנים עם הכאפיות האדומות על חומת העיר העתיקה והשקיפו על העיר המערבית. לא פעם הם ירו לעבר העיר, והיו קרבנות. למרות הסיכון, המורל של תושבי העיר היה גבוה מאוד והחיים נמשכו כסדרם.
"למדתי בירושלים בבית הספר אליאנס, משום שהוריי סברו שמלבד עברית צריך לדעת לפחות שתי שפות זרות. במשך כל שנות הלימודים בבית הספר העממי הלימודים התנהלו בעברית ובצרפתית במקביל. לאחר שסיימתי את לימודיי שם, רציתי להתקבל לבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה או לגימנסיה העברית. אנשים ניסו לרפות את ידיי וטענו שאיני יודעת עברית ברמה מספקת, אבל דבקתי בהחלטתי, נרשמתי לשני התיכונים והתקבלתי לשניהם. בחרתי ללמוד בליד"ה. נהניתי מהלימודים שם.
"כמעט כל מוריי היו מרצים באוניברסיטה. חלקם היו מגדולי הדור בתחומם, כמו פרופ' סימון, ד"ר הלמן, ד"ר בלומנטל, ד"ר ליכטנשטיין, הצייר מרדכי ארדון ועוד. בתקופת ילדותי ונעוריי היה אפשר להיכנס לעיר העתיקה, ונהגתי לשוטט עם הוריי בסמטאות, ובהן בסמטה הצרה ליד הכותל המערבי, שמעבר לה גרה אוכלוסייה ערבית. מהזווית הזאת, הכותל נראה לי כמו גורד השחקים הגבוה בעולם. מראה הכותל ולמרגלותיו המתפללים – גברים ונשים, השאיר בי חותם חזק.
"בשבילי, כל הדרכים מובילות לירושלים. גם לאחר שעזבתי אותה לחיפה בשנות הששים לאחר נישואיי, חזרתי אליה לעתים קרובות, כי כל חיי המעצבים התנהלו שם. כשהייתי עולה עם משפחתי לירושלים, נאלצו כולם לשיר בדרך את כל שירי ירושלים שלימדתי אותם".
התחרדות ירושלים
"גדלתי ברחוב גאולה, בשכונה שהייתה אז חילונית, והיום היא חרדית. קשה לי מאוד עם ההתחרדות של הדת ועם המיסיונריות של החרדים הקיצוניים. אין לי דבר נגד הדת או נגד הדתיים או החרדים. אני בעד חופש דת וחופש מדת. יש לי קושי עם הניסיון של החרדים להכתיב לחילונים את אורח חייהם ועם הניסיון שלהם להשתלט על הציבור החילוני ולחדור לשכונות חילוניות כדי שייהפכו לחרדיות. אני יכולה להבין את רצונם של החרדים, אבל אני לא מצליחה להבין ולקבל שמאפשרים להם לנהוג כך במדינה חילונית ודמוקרטית. ברחוב גאולה של נעוריי הם לא הפריעו לנו, ואנחנו לא הפרענו להם. כל אחד חי לפי אמונתו, ואף אחד לא פלש לתחומו של האחר.
"כשהיינו מגיעים לשכונות שלהם כדי לערוך קניות או מסיבות אחרות, כיבדנו אותם על ידי כך שלא הסתובבנו עם ביגוד מתריס, שעלול לפגוע ברגשותיהם. זהו כבוד המוענק לאחר ולשונה, כפי שכשנכנסים לכנסייה מסירים את הכובע. היום קשה עד בלתי אפשרי לנהוג כך. כשישבתי בדין בבית המשפט העליון, עסקתי בעתירה שהוגשה בעקבות עבודות בנייה של כולל בשטח הנמצא בלב שכונה חילונית מובהקת, לאחר שהעירייה מסרה את המגרש לחרדים. באותו מקרה נפסק כי העירייה לא פעלה כשורה וכי יש להפסיק את פעולות הבנייה, להרוס את הקיים ולמסור את המגרש, לפי כללי המינהל התקין, למטרה שתימצא ראויה ומתאימה לאותה שכונה.
"תופעת הדרת נשים במקומות ציבוריים אינה לרוחי. בזמנו גברים ונשים, חרדים כחילונים, היו עומדים בצוותא ליד הכותל ומתפללים. הרחקת נשים באוטובוסים ציבוריים למושבים האחוריים נוגדת את עקרון השוויון ולמיטב ידיעתי אינה מתחייבת מההלכה. במקומות ציבוריים מוצבים דוכנים, וחרדים המופקדים עליהם מנסים לשכנע גברים עוברים ושבים להניח תפילין ומלבישים עליהם תפילין כמעט בכוח. לא צריך להרשות להעמיד דוכנים כאלה, יש בהם יסוד כפייתי הנוגד את זכויות האדם. עם זאת, איני חושבת שצריך לנסוע בשכונת מאה שערים בשבת, ואפשר לתחום את המרחב שבו ראוי שלא לנסוע בשבת.
"כך גם לא הייתי מאפשרת למצעד הגאווה לעבור בשכונות חרדיות. יש לאזן בין זכויות האדם. כך, למשל, יש זכות לחופש ההפגנה ומנגד יש זכות לפרטיות ולכבוד, לכן יש לאפשר הפגנה נגד ראש הממשלה מול משרד ראש הממשלה ולא מול ביתו. לדעתי, ראוי שתהיה הפרדה בין דת ומדינה. העירוב בין השתיים הוא מתכון להתנגשויות ולחיכוכים, הגורמים לשנאת אחים ולפגיעה בערכים ובזכויות שלא לצורך".
פולין
"נולדתי בפולין. הוריי עלו ארצה מטעמים ציוניים כשהייתי תינוקת, כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. הם לא חזו את שיקרה באירופה, אף שבאותה תקופה החלה התנועה הנאצית בראשות הצורר היטלר להרים ראש. הם חשבו שהתנועה הנאצית היא קיקיונית, ותיפול כפי שקמה. כל משפחתה של אמי וחלק ממשפחת אבי נשארו בפולין ונספו בשואה. הם גרו שם דורות על גבי דורות, לא חשבו על עלייה ארצה ואף ניסו לשכנע את הוריי לא לעלות. בסוף שנת 1938 רצתה אימי לחזור איתי לפולין, גם משום שהתגעגעה מאוד הביתה וגם כדי לשכנע את המשפחה לעלות. הנסיעה לא יצאה אל הפועל משום שרוחות המלחמה התחילו מנשבות באוויר. מכיוון שהורי-הורי לא עודדו את עליית הוריי ארצה, הם הגיעו ללא משאבים כספיים כלשהם והתחילו את חייהם מאפס".
משפטים
"עם סיום לימודיי התיכוניים, התאפשר לי להמשיך בלימודיי האקדמיים במסגרת העתודה האקדמית. נרשמתי ללימודי פילוסופיה וספרות כללית, אולם התברר לי שלא לימדו בהם המורים שרציתי בהם. התייעצתי עם מורה שהערכתי מאוד, והוא המליץ לי ללמוד משפטים, משום שלדבריו מקצוע המשפטים חובק תחומים רבים, כמו כלכלה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה ועוד, ומצריך כישורים ותכונות שלדעתו ניחנתי בהם. עם השנים גיליתי עד כמה הוא צדק. היום אילו הייתי צריכה לבחור שוב תחום לימודיי, הייתי פונה ישר למשפטים. כשיצאתי לגמלאות מכס השיפוט, חשבתי שאלמד פילוסופיה וספרות כללית, אולם עיסוקיי הרבים הבהירו לי שהתכנית האמורה תוכל להתבצע רק בקדנציה הבאה".
שופטת
"תמיד שאפתי להיות שופטת. הייתי עורכת דין שנים רבות לפני שהצגתי את מועמדותי, אבל תמיד ראיתי עצמי שופטת בהמשך הדרך. כשהרגשתי שמיציתי את עצמי כעורכת דין, הגשתי את מועמדותי לשפיטה בעידודם של השופט עציוני, שהיה אז שופט בית המשפט המחוזי ולאחר מכן היה שופט בית המשפט העליון, ושל שופט בית המשפט העליון חיים כהן. לשאלה אם תיקים גרמו לי לנדודי שינה, התשובה היא אכן כן, בכל בתי המשפט שכיהנתי בהם, ובמיוחד בתקופת כהונתי בבית המשפט המחוזי, משום ששם השופט יושב בערכאה ראשונה מול העדים ורואה לפניו את הנאשמים ואת המתדיינים.
"נהגתי להקשיב קשב רב לעדויות ממקור ראשון ולהתרשם מהעדים וממהימנותם. הרגשתי כמי ששם את האצבע על דופק החיים. ההקשבה יוצרת זווית ראייה חשובה. כך גם הקשבתי לטיעוני עורכי הדין וניסיתי להבחין בין הטיעונים הכנים ובין אלה שנובעים מהצורך לייצג את הלקוח. המשפטים שעסקו באימוץ היו קשים במיוחד מבחינה נפשית. השופט עוסק בילדים, והכרעתו עשויה לבנות את חייהם או להרוס אותם. כששופט קובע אם להשאיר ילד בחזקת הוריו הביולוגיים או להעבירו להורים מאמצים, הוא מתפקד כ'חצי אלוהים', ומבחינה רגשית זה מכביד מאוד. היה עליי להשקיע את כל האנרגיה הקיימת בי מעבר לידע המשפטי כדי להכריע בשאלה מהי טובתו של הילד.
"ההכרעה קשורה גם בהשקפת עולם: יש מי שיאמר כי הורים טבעיים הם בדרך כלל טובים לילד יותר מכל הורים מאמצים שהם; ויש מי שיגיד שאין הדבר כך, והורים טבעיים עלולים להיות מרשם בטוח להרס חייו של הילד. קשה ליישם גישה אחת בכל מקרה נתון, לא רק מהבחינה המשפטית, אלא מכובד האחריות המוטלת על כתפי השופט. במשפטים פליליים על עבירת רצח היה צורך לראות גם את הנאשם וגם את הקרבן, ולהגיע להיעדר כל ספק סביר באשמתו של הנאשם, שאם לא כן עלול אדם להישפט למאסר עולם על לא עוול בכפו וחייו ייהרסו. מאחורי כל תיק עומד אדם.
"חייתי ונשמתי את הבעיות האנושיות והמשפטיות שבכל תיק וחיפשתי את הפתרון הנכון, ההוגן והצודק ביותר במסגרת החוק. ראיתי עצמי כפופה לתשתית החוקית והערכית, לפסיקה ולספרות המשפטית ולעקרונות היסוד של השיטה. שופטים אינם צריכים להיות מושפעים מגורמים חיצוניים, אף שהם קוראים עיתון ומאזינים לחדשות ולפרשנויות. כששופט יושב להכריע בדינו של אדם, הוא יושב עם חומר הראיות שבתיק, ורק חומר הראיות צריך להשפיע על הכרעותיו. אולי קשה לאנשים שאינם יושבים על כס השיפוט להבין שהדבר אפשרי, אבל מי שאינו יכול להתנתק מהשפעות חיצוניות אינו יכול להיות שופט.
"בסופו של דבר, השופט חייו להיות כן ושלם עם עצמו, להסתכל במראה ולהיות גאה במה שהוא רואה. בשבתו על כס השיפוט, עליו להיות ניחן ביושרה, ואף שהוא ער לנעשה סביבו מחוץ לבית המשפט, כאשר הוא ניגש להכריע בתיק, עליו להגיע בראש ריק, להתחיל בקריאת החומר בתיק מתחילתו ועד סופו, מתוכו לקבוע את העובדות, ורק לאחר קביעתן הוא יכול להכריע בדין".
נציבת תלונות הציבור על שופטים
"ב-1.10.2003 החלה לפעול, לפי חוק, נציבות תלונות על שופטים, ואני מוניתי לנציבה הראשונה. מדינת ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שהקימו גוף כזה. אין לי קושי לשפוט קולגות שלי, כי אני שופטת בדמי. פעם שופטת – תמיד שופטת. האובייקטיביות, ההקשבה לכל טיעון עד תום והשיפוט לפי ערכיי, שהם ערכי היסוד של השיטה, הם חלק בלתי נפרד מהיכולת לעסוק בתלונות על שופטים ולהכריע בהן. הרעיון להקים גוף המבקר שופטים עורר תחילה התנגדות בקרב שופטים, משום שלא נוח לשופטים שיש מי שנושף בעורפם ואומר להם 'עשה' או 'אל תעשה' בתחום האתיקה.
"בתפקידי כנציבה לא היה לי קושי נפשי או אינטלקטואלי לעסוק בתלונות. עסקתי בתלונות שנגעו לדיינים בבית הדין הרבני, שדבקים באמונתם ומקדשים את ההלכה. הפצרתי בהם לא לחרוג מכללי הצדק הטבעי ולזכור את חוקי הכנסת והמדינה, בהם הכלל שאין לחרוץ דינו של אדם מבלי לשמוע אותו. לפי החוק, אם מתעורר חשד לביצוע עבירה פלילית, חובה על הנציב להעביר את העניין לטיפולו של היועץ המשפטי. בזמני לא היו מקרים כאלה, והתלונות היו רק בתחום האתיקה והמשמעת השיפוטית. אילו היה מתעורר בי חשד, לא הייתי מהססת ומעבירה את התיק, לאחר שהייתי מסבירה לשופט את חששותיי ואת חובתי.
"במהלך כהונתי כנציבה, קיימתי פגישות רבות עם שופטי בתי המשפט השונים והבהרתי בכל הזדמנות שאיני פועלת נגד השופטים, אלא מטרתי לדאוג לתיקון ליקויים שהתגלו באתיקה השיפוטית, ולעשות זאת עם השופט הנוגע בעניין".
הסתה נגד הרשות השופטת
"אין להתכחש לכך שבשנים האחרונות הסלימה ההסתה נגד הרשות השופטת, ובמיוחד נגד בית המשפט העליון. ניסו להכפיש את שמה של הרשות השופטת ולקצץ בסמכויותיה. נושא זה כאוב ביותר, ומאוד לא דמוקרטי. בהפעילו ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת, ולעתים גם על חוקים היוצאים מתחת ידי הרשות המחוקקת, ממלא בית המשפט העליון את תפקידו ואת חובתו. הוא לא רק רשאי לעשות זאת, אלא מחובתו לעשות זאת. הוא אינו חורג בכך מתפקידו. אם המחוקק מחוקק חוק שפוגע בזכויות שהוענקו בחוקי היסוד, בג"ץ חייב להתערב. תפקידו של בג"ץ הוא להיות בלם המונע ועוצר פגיעה בזכויות האדם.
"החלטת רוב יכולה לעמוד בניגוד לחוק יסוד. למשל, הרוב יכול להחליט שממחר ייאסר על שחורי עור לצאת לרחוב בלילה. מי מוסמך לומר שחוק כזה נוגד זכות יסוד שהכנסת עצמה העניקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אם לא בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ? אנחנו נשענים על כתפיהם של שופטים דגולים שיצרו דמוקרטיה יש מאין לפני שנחקקו בישראל חוקי היסוד המעניקים זכויות חוקתיות לתושבים. על בסיס ההלכות שיצאו מתחת ידיהם הכנסת חוקקה חוקי יסוד לתפארת.
"הסתה נגד הרשות השופטת ושופטיה עלולה להפוך את כוח השלטון לשלטון הכוח. הניסיונות לפגוע בבית המשפט העליון בדרכים שונות, בין השאר באמצעות חקיקה, הם ניסיונות להשתיק את קולו האמיץ של בית המשפט העליון. הניסיונות לא צלחו עד עכשיו, ואני מקווה שגם בעתיד הם לא יצלחו. כדי לקיים שוויון, הקימו בזמנו בארצות הברית בתי ספר נפרדים לשחורים וללבנים, שהיו זהים במתכונתם ובתכנית הלימודים. בית המשפט העליון של ארצות הברית החליט כי ההפרדה לא מגשימה את ערכי השוויון, וכי יש ללמד ילדים שחורים ולבנים כאחד באותם בתי ספר. לשם מימוש פסיקת בית המשפט העליון נעזרו במשמר צבאי".
טובה שטרסברג-כהן
"אף פעם לא הגדרתי את עצמי. אני משתדלת להתנהג על פי נורמות גבוהות ועל פי ערכים שעל אדם במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית, לדבוק בהם. אם אני מצליחה בכך – אחרים ישפטו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם