ב' זה ביופסיה: מה מוזר בילדה שגדלה במכון הפתולוגי?
על חיים בפורמלין, פרוזן דחוף וילדות מוזרה בצל רקמה רירית ושאר גועל נפש
המכון הפתולוגי, מאז עמדתי על דעתי, היה מקום העבודה של אמא שלי. בגיל כלום ידעתי להרגיע ולומר שלא מדובר במיתות משונות כי זה לא המכון לרפואה משפטית. בגיל כלום וקצת ידעתי לספר שהמכון הפתולוגי אינו מוציא ממנו רק מתים, אלא בעיקר בשורות לחיים. ובגיל כלום פלוס פלוס, כלומר ארבע וחצי, למדתי קרוא וכתוב בזכות מקום העבודה של אמא.
אסביר: השנה היא 873 לפני הספירה בערך, ימי שלטונו של אחאב מלך ישראל. הימים הם ימי הקיץ החמים, אם כי החור באוזון עודנו קטן הוא. רק החופש הגדול, שמאז ומעולם היה לכל הדעות ארוך מדי, גדול היה. משעמם. תמו ימי הקייטנות, והחלו ימי קייטנת העבודה של אמא.
אחרי שלמדתי את כל השמות של כל הנוזלים במעבדה הצפופה, האטרקציה שנותרה הייתה הטלוויזיה בחדרו של הפרופסור חמור הסבר שניהל את המכון, והיא, ביום טוב ואחרי כוונון מדוקדק של האנטנה, קלטה את תוכנית הדת הפופולרית "מועדון ה-700" בשידורי הטלוויזיה הלבנונית. השידוך הזה, ביני ובין המיסיון הנוצרי, לא החזיק זמן רב.
ברגע דרמטי ומכונן אחד הודיעה לי מזכירת המכון שאל"ף, אני ניג'ס; בי"ת, אני מתבקשת להפסיק להסתובב לה בין הרגליים; וגימ"ל, אני נראית כמו ילדה שאין לה כוונות להפסיק להסתובב לה בין הרגליים, וכדאי שאעשה משהו מועיל כמו לתייק את כל הכרטיסיות של הבדיקות.
אז תייקתי. בעידן שלפני המחשב למדתי את אותיות האל"ף-בי"ת ותייקתי. אל"ף - אפיתל; בי"ת - ביופסיה; גימ"ל - גרידה; דל"ת - דם. לא רק את אותיות האל"ף-בי"ת למדתי, כי אם גם את מרבית סוגי הרקמות: רקמת חיבור, רקמת שריר, רקמת עצב, רקמת עצם, רקמה רירית גועל נפש וכן הלאה.
הפעם הראשונה שהבנתי שמקום העבודה של אמא שלי הוא לא מקום עבודה סטנדרטי, הייתה בגיל מופלג יחסית, 16. הגעתי עם חברה טובה למכון כדי למסור לאמי משהו. "מה זה?" שאלה החברה בפנים חיוורות. "זה", תחבתי את אפי אל הצנצנת המונחת בין מבחנות וסליידים, "זה כבד בפורמלין. הנה, תראי, כתוב", פסקתי בידענות ומשכתי בשרוולה, "וזה מעי גס, וזה..."
"אני חייבת לצאת מפה", אמרה החברה בכוחותיה האחרונים ונמלטה בצעקות מהמקום.
מעבר לכך המוזרות הזו מקבלת פנים נוספות: רק ילדה של עובדת מסורה במכון הפתולוגי יודעת לזהות את המוזיקה של המיקרוטום; רק ילדה של עובדת מסורה במכון הפתולוגי יודעת מה זה שאמא אומרת באמצע הקידוש של יום שישי: "אני חייבת לרוץ, יש פרוזן דחוף"; רק ילדה של עובדת מסורה במכון הפתולוגי יודעת למה זה מצחיק, כשהיא מכינה לאמא שלט לדלת המעבדה שבו נכתב הצירוף "פינת החי".
המוזרות הזו, אם תרצו, היא שהובילה אותי להתחתן במוזאון, בין מוצגים ארכיאולוגיים. גם ההינומה החגיגית לא הצליחה לטשטש את המראה של אחד האורחים, שהגיע טרוד מאוד דקות אחדות לפני החופה. "עזוב נימוסים, אתה נראה לא טוב. מה קרה?" התעניינתי בכנות. "תשמעי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה", השיב מהוסס, "אבל בכניסה למוזאון, כששואלים את השומרת איפה החתונה, היא עונה: 'תרד במדרגות ותפנה במומיה שמאלה'. לא נעים".
שעטתי במדרגות אל השומרת. עמדתי מולה מתנשפת, הסטתי את ההינומה מהפנים וביקשתי: "תעשי טובה. בפעם הבאה ששואלים אותך איך מגיעים לחופה, אל תזכירי את המומיה".
"אבל זה באמת ליד המומיה", ענתה במבט משועמם, "מה את רוצה שאני אגיד?"
ואז זה הבריק לי. "תגידי שהחופה נערכת ליד הקטקומבה", אמרתי. "המומיה זה תיאור חי מדי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם