"הועמסנו על משאיות כמו בהמות": עדות ממחנה ריכוז בלוב
רגע לפני יום הזיכרון לשואה, מספר שמעון תשובה (85) ממכמורת על שואת יהודי לוב, על החיים במחנה הריכוז ג'אדו ועל ההחלטה לעלות לישראל: "אחרי המלחמה הבנתי שאין ליהודים מה לחפש בלוב"
שמעון תשובה. "שדדו כל חלקה שהייתה שייכת ליהודים" צילום: אסף פרידמן
הכל התחיל ב-1940. משפחת תשובה שהתה בעיר בנגאזי בלוב. "הוריי היו ראשי קהילה וכולם הכירו את משפחת תשובה", הוא נזכר. בנגאזי, שעברה בין הידיים של האיטלקים, הגרמנים והאנגלים, נכבשה חמש פעמים וסבלה מפרעות רבות.
"בתקופה שבנגאזי עברה משלטון לשלטון נעשו בה מעשי ביזה, פרעות ביהודים, שרפו חניות ושדדו כל חלקה שהייתה שייכת ליהודים", אומר תשובה. "אני זוכר שערב אחד התפרצו לבית שלנו, דפקו בחוזקה על הדלת עד שנפרצה, ופשוט הפכו את כל הבית במטרה למצוא זהב או דברים יקרי ערך", הוא מספר.
"אבא שלי חשב שמוטב שנעבור לפורטו ברדיה - עיירה קטנטנה על גבול מצריים. אני זוכר את מוסוליני בא לבקר אצלנו בעיירה. במקביל התפרסמו גזרות וגילויי האנטישמיות גברו. הכריחו יהודים לפתוח את החנויות בשבת, הכו, שדדו, גרמו נזק גדול לקהילה. אני הייתי אז בכיתה ג'. המורה צעקה עליי 'יהודי חמור' ואילצה אותי ללכת על ארבע. זה היה אירוע מזעזע. מאז לא חזרתי לבית הספר הזה".
להיות ולא להיות
אביו של תשובה עמד על כך ששמעון ימשיך ללמוד ושלח אותו בחזרה לבנגאזי, שם יוכל להשתלב בבית ספר כמו כולם. הוא לא ידע שגם שם האנטישמיות גואה והיהודים נודו מבתי הספר האיטלקיים.
תשובה מספר שבתחילה ניסו לקיים שיעורים בבתים על ידי מורים פרטיים, אבל המהלך לא צלח. המצב הזה, אותו הוא מכנה "להיות ולא להיות", נמשך עד 1942. בינתיים משפחתו נאלצה לחזור לבנגאזי מכיוון שהאיטלקים חששו שמיקומם על הגבול יאפשר להם להעביר הודעות לאויבים וכפו עליהם לברוח. באפריל 1942 יצאה הוראה של מוסוליני לאסוף את כל יהודי קירניקה ולרכז אותם במחנות.
"התפרסמו בבתי הכנסת שמות של משפחות שצריכות להתפנות בנסיעה הזאת ובנסיעה הבאה. פשוט גרשו אותנו, הגלו אותנו מהבתים שלנו למחנות", מספר תשובה.
בניטו מוסוליני. "זוכר את הביקור שלו" צילום: אי-פי
"הרשו לנו לקחת רק כלי מיטה ובגדים. הנסיעה ארכה חמישה ימים", הוא נאנח. "העמיסו אותנו על משאיות כמו בהמות. צפיפות נוראית, חום מדברי לוהט ביום, קור חודר עצמות בלילה ורעב מחריד. הייתי אז בן 12. אני זוכר שעצרו את המשאיות כדי שנראה הוצאה להורג של מי שהואשם בגנבת רכוש. נתנו לנו לראות איך יורים בהם".
הם הגיעו למחנה צבאי בלב מדבר צחיח והרירי. שם אוכלסו 2,700 משפחות בתנאים מחפירים. במחנה הריכוז ג'אדו סבלו בעיקר מעבודות כפייה, השפלות, מחסור במים ורעב כבד. "חילקו את השטח ונתנו לכל משפחה מטר מרובע לחיות עליו", הוא נזכר. "את הגבולות סימנו עם חבל. אני זוכר קרש ארוך עם חורים שהיה משמש שירותים. לא היו מקלחות, לא מים זורמים. הכינים שרצו בבגדים, על כל כפל בחולצה הייתה שורה של כינים שמנות שמצצו לנו את הדם".
רוב תושבי המחנה חלו בטיפוס ובמחלות אחרות. גם תשובה חלה ובדרך לא ברורה הצליח להתגבר על המחלה. "לא היו רופאים בקהילה, יהודים בעיקר עסקו בפקידות וסחר. מי שהצליח לעבור את המחלה הוגדר כנס. אני עד היום מתקשה להבין איך עברתי את הכל", מספר תשובה נרגש.
"המזל היה שהיהודים שמרו זהב וכסף שהבריחו איתם. במדבר חיו בדואים והיה אפשר לעשות סחר חלופי. בזכות זה הצלחנו להתקיים, אימי הבריחה בתוך הבגדים מכונת תפירה קטנה, והייתה תופרת לבדואים כיסויי ראש צבעוניים, הם אהבו את זה מאוד".
אין לאן לברוח
למרות התנאים הקשים במחנה, כמעט לא היו ניסיונות בריחה. "לא היה לאן לברוח", מסביר תשובה. "היינו מוקפים במדבר ענק עם המון חיילים. מי שלא שיתף פעולה הוכה ונאסר".
"זייפתי את הגיל וניסיתי להתקבל לצבא הבריטי" צילום: אסף פרידמן
הייתה אחווה בין היהודים במחנה?
"נגיד שהייתה אחווה, אבל מה אפשר לעשות עם אחווה אם אין מים ואין תנאים?".
תשובה מספר שרוב הזמן היה מסתובב חסר מעש, מטפס להביא מהמכולה מים כשאפשר, ואפילו הצליח יחד עם חבריו לבנות רובה מצינור ועצים אבל לא השתמש בו. כתוצאה מהמחלות שפשטו במחנה, הוא איבד את אביו, את אחיו ועוד חמישה מבני המשפחה המורחבת.
מחנה הריכוז ג'אדו פעל מאפריל 1942 עד מרץ 1943, כאשר הבריטים הצליחו לגרש את הגרמנים וכבשו את המחנה. השיקום אחרי המלחמה לא היה פשוט. "כשחזרנו הביתה ראינו שהכל הרוס, המצב היה קשה מאוד", נזכר תשובה. "הארץ הייתה חורבה. חזרנו רק עם בגדים, יום יום חיינו מהיד לפה. אבא שלי הרי נפטר במחנה ואמא שלי פרנסה אותנו בדוחק בעזרת עבודות תפירה".
תשובה היה אז בן 13 וכבר הבין שאין ליהודים מה לעשות בלוב, אבל הוא נשאר כדי לדאוג למשפחה. "זייפתי את הגיל וניסיתי להתקבל למחנה של הצבא הבריטי, שם שירתו גם יהודים מארץ ישראל", הוא מספר. "אחרי ניסיונות רבים עזר לי חייל אחד ונכנסתי לעבודה".
בשלב הזה התחיל להתעניין בעלייה לארץ. "ביררתי דרך היהודים מארץ ישראל שעבדו איתי במחנה, עד שחייל אחד אימץ אותי ואמר לי 'נבדוק את העניין'. כדי לבדוק את הרצינות של הבקשה שלי הביאו לי זרעים מארץ ישראל והייתי מטפח צד חקלאי בצמוד למחנה. אחרי העבודה הייתי משקה ומטפל, בדקו את התפקוד שלי וככה השתכנעו שאני מוכן לעלות לארץ". ב-1945 הכינו לתשובה ניירת מתאימה, מדים של חייל בריטי והוא יצא לדרך.
העדפת להשאיר את המשפחה ולעלות?
"זאת הנקודה. התלבטתי הרבה מאוד, השארתי אותם בלי עזרה שלי אבל הבנתי בתוכי שאין ליהודים מה לעשות שם. המדריכים שלי אמרו לי להודיע בבית על הנסיעה לארץ במוצאי שבת, רק ערב קודם, ולא רגע לפני. זה היה רגע שלא אשכח אף פעם, אימי נתנה לי את ברכתה ויצאתי לדרך".
"את התקשורת תתעניין, שואת יהודי לוב תגיע לציבור" צילום: אסף פרידמן
בשנה הראשונה בארץ התגורר תשובה בעין ורד, לשם הגיע בעזרתו של החייל מרדכי רוטשילד. לאחר מכן עבר לפנימיית בן שמן. "המצב בפנימייה היה לא פשוט", הוא נזכר. "היינו מוקפים בכפרים ערביים. זרקו אבנים על האוטובוסים שלנו. הגענו למצב של מצור. במשך שלושה חודשים הגיע אלינו אוכל במסוקים קטנים".
עם הקמת המדינה בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח. "לחמתי בכל מלחמות ישראל הראשונות", הוא אומר בגאווה. "הייתי מפקד איזור ואחראי על ענייני הביטחון השותף בתחום שלי". ב-1958 התקבל לבית הספר מבואות ים שבמכמורת, ובהמשך ניהל את הפנימייה במוסד. במכמורת הוא מתגורר עד היום.
למה לדעתך שואת יהודי לוב לא הגיעה לתודעה הישראלית?
"אני חושב שזה בעיקר עניין של התקשורת. אם היא תתעניין זה יגיע לידיעת הציבור".
כשאתה מסתכל אחורה אתה גאה בדרך שעברת?
"בוודאי. אני גאה שלמרות כל מה שעברתי לא הצליחו להשמיד אותי. ישראל זה הבית שלי, אין מקום אחר. אני נזכר בהתרגשות שהייתה ביום ששחררו את המחנה ושמעתי לראשונה שיר עברי 'ציון עומד בדגל'. היום יש לי שלושה ילדים, 11 נכדים ושבעה נינים, אבל אני מתרגש מדי לדבר על המשפחה שלי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם