סיפורו של הפנתר השחור שידליק משואה ביום העצמאות
פרופ' מאיר בוזגלו מהלך על הקו הדק שבין כור ההיתוך לקשת הדמוקרטית המזרחית, בין האמונה למדע ובין גבעת רם להר הצופים. המשואה שידליק ביום העצמאות מסמלת בעבורו את המאחד בין הקטבים של חייו
"'האתיקה של שפינוזה' היא אחת מיצירות היסוד של הפילוסופיה המודרנית", כותב ירמיהו יובל בהקדמה לתרגום העברי החדש של הספר, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". זה הספר שאיתו החל בוזגלו, בנו של גדול פייטני מרוקו רבי דוד בוזגלו, ללמוד פילוסופיה.
"אח אחד הכניס אותי לכל העניין של הפילוסופיה", מספר בוזגלו (54), "ואח אחר, שנפטר בינתיים, הכניס אותי לקטע של המתמטיקה". בית ילדותו היה "עני מבחינה כלכלית, אך עשיר מאוד אינטלקטואלית", כדבריו, ומסביבו השפעות רבות ומגוונות. מאביו וחבריו, "אליטה תורנית כזאת, אבל שקשורה באמנות, בפיוט", קיבל תרבות ומסורת יהודית עשירה. מאחיו קיבל את אהבת המדע והצמא לידע, ומכיוונים אחרים ספג השפעות דתיות.
"מורים יפים וטובים", מתאר בוזגלו את הרבנים שסבבו אותו. "הרב פיזם, חב"דניק חשוב, שהוא עד היום בקריית ים, השפיע עליי מאוד. רב אחר מהציונות הדתית, הרב ד"ר עוזיאל מלי, השפיע עליי גם כן. גם הוא רב חשוב מאוד. כל אחד מהם שלח אותי לסוף שבוע בישיבה אחרת".
מכיוון אחר, תנועת "הפנתרים השחורים" זכתה לאהדה גדולה בשכונה שגר בה, וגם הוא נשבה בקסמם של המזרחים הצעירים, שדרשו את הפסקת ההתעלמות והאפליה הממסדית. "היה אינטנסיבי", הוא מסכם את ימי נעוריו.
"אני מסתכל סביבי היום ולא רואה משהו אינטנסיבי ברמות האלה. תמיד תמצאי איזה חנון שלומד בנוער שוחר מדע, אבל בילדות שלי היה גם זה וגם זה, וגם לא הייתי חנון, כי כל השכונה ממילא הייתה של חצי עבריינים, אז הכול קיים", אומר בוזגלו, ומסייג מיד: "עבריינות לייט, עוד לא הייתה עבריינות קשה. וגם היו הולכים מכות כל הזמן. אז אני משהו שקשה למצוא, מן תערובת כזאת".
בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות הקרוב יזכה בוזגלו להיות אחד מ-14 מדליקי 12 המשואות, הודות לפעילותו בתחום התחדשות התרבות היהודית ויצירתה. במבט ראשון, בוזגלו נראה כמו חידה. יליד מרוקו המזדהה עם השמאל הפוליטי; אינטלקטואל שהעדפתו המוזיקלית היא פיוטים מבית אבא; פילוסוף בפקולטה למדעי הרוח בקמפוס הר הצופים, וגם מתמטיקאי המעביר קורס בקמפוס גבעת רם.
נדמה שהמפתח ליישוב הסתירות הרבות בדמותו של בוזגלו מצוי בפרויקט העיקרי שהוא עובד עליו כיום, תנועת "תיקון", שמטרתה, על פי בוזגלו, המשמש כיושב ראש התנועה, היא "לעדכן את המרחב היהודי לאור הבעיות של החברה הישראלית".
לפי בוזגלו, ישראל נמצאת בפתחו של "השלב השני של הציונות", שבו עלינו ליצור את התרבות היהודית-ישראלית מחדש, אחרי שבשנים הראשונות לאחר קום המדינה רווחה בה שלילת הגלות, שמחקה את התרבויות והזהויות השונות של העולים.
"אם השלב הראשון היה לבנות את המדינה בלי לשים דגש על תוכן וכשהיהדות רק מפריעה, אז עכשיו אני לוקח את היהדות ורואה בה כוח לשינוי - מבחינת סדר היום, מהבחינה של לבוא בטענות לדתיים: איפה אתה ואיפה החברה? איפה הממד האוניברסלי של היהדות? הרי את הכול הם הזניחו. היום יש קבוצה שמבינה שצריך לעדכן את האתוס".
בוזגלו נראה כמו חידה, כי הוא לא נכנס לאף אחת מהקטגוריות המקובלות של התרבות הישראלית. אז הוא החליט ליצור קטגוריות חדשות, שאליהן יוכלו להתאים הישראלים היום. "יותר מ-40 אחוז מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם מסורתיים", הוא טוען, "ואין להם פה, אין מי שידבר ויביע עמדה.
"בדרך כלל, או שרוצים להחזיר אותם בתשובה, או שרוצים להחזיר אותם בשאלה. אז אמרתי לעצמי, בוא נכתוב. בדרך כלל, כשאתה כותב ספר, אתה מחפש חסידים. פה כבר יש 45 אחוז חסידים, אז למה לא לכתוב להם את הספר?".
התוצאה הייתה הספר "שפה לנאמנים", העוסק בפילוסופיה של האמונה, ומגדיר את המסורתיות לא כשלילה של הדתיות או של החילוניות, אלא כדרך חיים העומדת בפני עצמה. "בדרך כלל יהודי ארצות האסלאם מגדירים את עצמם מסורתיים, ולא מתייחסים אליהם ברצינות", מסביר בוזגלו, "אומרים שהם עושים מה שבא להם. אחרי כל הלבטים, הפילוסופיה, הדת וחב"ד, התחלתי הקשיב לזהות הזאת יותר ולכתוב כתב הגנה למסורתיות".
בעבור בוזגלו, גילוי המסורתיות היה ציון הדרך המשמעותי הראשון לקראת ההכרה הממלכתית בתרומתו לתרבות הישראלית, הכרה בדמותה של הדלקת משואה בטקס המבדיל בין יום הזיכרון ליום העצמאות.
ציון הדרך השני הוא החיבור שלו עם קרן אבי חי, שמבחינתו היה "טרנספורמציה מהסרטים". כשהפילוסוף, איש הרעיונות, חבר לקרן בעלת משאבים וכוח אדם מיומן – דברים גדולים החלו להתרחש. לפני כן היה פעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, אולם שם "חש בחסרונו של הממד היהודי כל כך", חיסרון שאותו הוא מסביר בעובדה ש"לא הייתה שם בדיקה של כל הישראליות".
הקשת הדמוקרטית המזרחית היוותה, מבחינתו, המשך ישיר לפעילות "הפנתרים השחורים", שאת רעיונותיהם אהד עוד מקריית ים, אולם היא עסקה בעיקר בזהות המזרחית החדשה. "בכור ההיתוך ערבבו-ערבבו, אבל יצאו שני סוגים, מזרחי ולא מזרחי. מזרחי זה זהות ישראלית, זה תוצר של כור ההיתוך. אלה יוצאי ארצות האסלאם שעברו כור היתוך.
"תראי באוניברסיטה, באנציקלופדיה, בטלוויזיה, בכלכלה, בפוליטיקה היום – כמעט שאין מזרחים. אבל אני עזבתי, כי נראה היה לי שהשפה היהודית יותר חשובה, יותר עמוקה, יותר מבטיחה. עזבתי, ואז הוזמנתי לקרן אבי חי. אחד הדברים החשובים שעשינו בקרן היה הפיוט. זה היה הפואנטה, הפיוט. מה היה הפיוט? הוא היה קהילות לומדות, חזרה לארון הספרים".
וכאן מתחברת השירה הישנה לצורך בממד היהודי החדש. "בגלל פרויקט שלילת הגלות הפיוט די נדחק הצידה, ומדובר בגדולי המשוררים, החל מרבי יהודה הלוי ואבן גבירול ועד אבא המנוח, עולם שלם של מנגינות ושל מסורות מוזיקליות.
"ואני חשבתי שאם אנשים יישבו ויעבדו את המוזיקה, את המילים ואת השירה, זה יהיה משהו שיכול לחבר יהודים חילונים, דתיים, מזרחים, אשכנזים, עיראקים ומרוקאים, וזה באמת תפס. כשהתחלנו כבר היו כמה פרויקטים בתחום, היה שלמה בר והייתה התזמורת האנדלוסית, אבל זה לא היה כמו שזה היום".
"התחלנו באוניברסיטה, במשהו שנקרא 'סעודה שלישית', שהתקיים בקמפוס הר הצופים. הייתי מביא אינטלקטואל ופייטן, והיינו יושבים עם הסטודנטים שנשארו שבת, קצת לומדים שירים, קצת שרים, קצת דנים בפרשת השבוע, קצת מדברים על אקטואליה.
"היו אצלנו אדם ברוך המנוח, פרופ' שלום רוזנברג שיהיה בריא, אהוד בנאי. כולם באו. אני הייתי מן ירון לונדון כזה, מנחה. היה קצת ארק, היו קצת זיתים, הייתה קצת פוליטיקה. אנשים היו מגיעים מפסגת זאב, ממרכז העיר, והייתה אמירה חזקה, אמירה סטודנטיאלית הכי מתקדמת.
"משם התפצלו שלוש קולות: קול אחד זה 'קהילות שרות'. נערכו חוגי פיוט במתנ"סים, וזאת הצלחה פנומנאלית. מי שהוביל את זה הוא יוסי אוחנה. אני הבאתי את החיבורים, קצת יוקרה אקדמית, הרי צריך להפוך כל מיני התנגדויות, לתת לזה גושפנקה. הקול השני הכניס את הפיוט לבתי הלל באוניברסיטאות, וזה תפס בכל בתי הלל בארץ.
"כאן התחיל אלי ברקת, אבל מי שהמשיכה היא חלי טביבי-ברקת, בחורה מוכשרת מאוד. היא עשתה את זה בגדול באוניברסיטה העברית, ואחר כך פיזרה את זה בכל הקמפוסים בארץ - באר שבע, חיפה והרצליה, כולם. וזה תפס. אחר כך עשינו עוד פרויקט: חלי לקחה את הזמרים המובילים בארץ, ברי סחרוף, אתי אנקרי, שלמה בר, דין-דין אביב, כל החבר'ה המובילים, ולימדנו אותם פיוט.
"חשפנו אותם לעולם הפיוט. עם הזמן פתחנו גם את אתר האינטרנט 'הזמנה לפיוט', שאותו מוביל יאיר הראל, וגם הם קבוצה חזקה. האתר זוכה למאה אלף כניסות בחודש מכל רחבי העולם היהודי. כל אחד מהם כבר היה חם, אני רק הדלקתי אותם, והיו סוף-סוף משאבים, כי המדינה לא נתנה שקל. המשאבים והידע יצרו איזו מאסה קריטית, והיא פרצה".
אחרי שנים שבוזגלו היה מאזין יחיד לרב חיים לוק שר פיוטים, החלה תנועה רחבה של חזרה למשוררים היהודים הגדולים. היום, "אף אחד כבר לא יכול לעקוב אחרי כל מה שקורה", הוא אומר.
בעבור בוזגלו לא מדובר בשינוי זניח, אלא במהפכה של ממש. "זאת מהפכה חשובה בתרבות הישראלית", הוא אומר בלהט.
"יש לה הרבה שכבות, והיא גם מדברת עם הישראליות. יש משפט שאני תמיד אומר – זה לא רק בידור, אלא ממש שינויים באופי של המדינה. אפלטון אמר, 'מי שרוצה לשנות את החוקים, שישנה את המוזיקה'. זה גם עיצוב. זה לא משהו א-פוליטי. זה נוגע בעניינים פוליטיים, אבל לא בצורה הפשוטה, אלה בקפיצה של שני צעדים".
ציון הדרך השלישי בדרך להדלקת המשואה הוא החזרה אל הרמב"ם. "אני חושב שיש לו הרבה מה להגיד לחברה הישראלית במאה העשרים ואחת, ממש ככה", הוא אומר. הרמב"ם, מבחינתו, משחק תפקיד מכריע בהבנה של המצב הנוכחי במזרח התיכון.
"בדרך כלל מצטטים את היחס שלו ללומדי תורה שמתפרנסים מתלמוד תורה, שעושים חילול השם. למשל, הרב חיים אמסלם יצא בהכרזה, 'הרמב"ם לא היה מצביע ש"ס'. אבל מדובר בהרבה מעבר לכך: היום, אנחנו עדים לתופעה שהיא לא רק ישראלית או יהודית, תופעה חזקה של חזרה של אלוהים להיסטוריה ולפוליטיקה.
"את מסתכלת ימינה-שמאלה: האביב הערבי, ההתחזקות של האסלאם; יש התחזקות דומה בנצרות; וכמובן, גם בארץ אנחנו רואים את זה. יש חזרה של השיח הדתי האמוני לפוליטיקה העולמית. זה התחיל מזמן, במהפכה באירן, אבל זה ממשיך להיות שם המשחק במזרח התיכון. אחת הבעיות הגדולות היא הבעיה של הקנאות, והאם יכול להיות שיח אמוני וחילוני משותף ומכבד. זאת הופכת להיות שאלה קריטית.
"למשל, זאת השאלה היום במצרים. על פיה יקום וייפול דבר. הרמב"ם מייצג מונותיאיזם נאור מאוד, או לפחות יש אצלו גרעינים של זה - בכל זאת, מדובר בלפני 800 שנה - אבל אלה גרעינים חשובים מאוד. למשל, הדיאלוג המתמיד עם המוסלמים. הרמב"ם תמיד דיבר עם המוסלמים".
הקשר של הרמב"ם למוסלמים לא היה רק אינטלקטואלי – הוא הושפע מהאינטלקטואלים הערבים ואלה הושפעו ממנו - אלא "קודם כול הוא כתב ערבית, והוא חי בעולם הערבי. בסופו של דבר הוא עמוד התווך של העולם היהודי. אין יהדות של היום בלי הרמב"ם, כל ה'שולחן ערוך', הכול נסמך עליו". מבחינת בוזגלו, הרמב"ם מייצג קשר אדוק בין העולם היהודי לעולם המוסלמי, אשר מהווה, לדבריו, אחד מעמודי התווך של היהדות.
תפיסותיו של הרמב"ם חשובות גם למסורתיות של בוזגלו. "יש מושג שאני קורא לו 'מונותיאיזם נאור', שמפתח תפיסות טולרנטיות כלפי הכפירה. יש תפיסות של הכפירה שהן אלימות; אך אצל הרמב"ם כפירה היא טעות, היא לא פשע, ועם טעות אני יכול לדבר.
"מתחילה פה איזושהי תרבות אחרת, המונותיאיזם הנאור, מונותיאיזם לא קנאי, שמצד אחד כוללת ברית עם דתות מונותיאיסטיות אחרות - האסלאם והנצרות - ומצד שני אוהדת לחילוני ומכבדת אותו. עד היום עולם האמונה לא הצליח להגיב לחילונים, הוא לא ידע לאכול אותם. כמה שנים יגידו 'תינוק שנשבה'? זה לא רציני". בעבור בוזגלו, "כל המורכבות במסורתיות, כל הרקע הפילוסופי" מגיעים מהרמב"ם.
תשובות נוספות שהרמב"ם יכול לספק לשאלות עכשוויות בחברה הישראלית נוגעות ללומדי התורה ולמחלוקת סביב לימודי הליבה. "הרמב"ם יגיד לך שרוב התורה היא לא התלמוד, אלא דווקא מדע, מטאפיזיקה, זה תלמוד תורה", אומר בוזגלו.
"ללמוד פיזיקה מודרנית, זה תלמוד תורה. זה מרכיב. יהודי טוב לא יכול בלי מדע. אין דבר כזה. אם לוקחים את זה לימינו, אז רואים שכולם נגד. החילונים נוטים לחשוב שהמדע הוא אתיאיסטי ומפריך את האמונה, החרדים רואים את המדע כביטול תורה, זה רק 'לא רוצים ליבה'. בקיצור, אף אחד לא בקטע הזה. הרמב"ם מביא את המדע לפרונט. הרמב"ם אומר שבלי מתמטיקה, בלי לוגיקה, בלי פיזיקה, בלי מטאפיזיקה, אתה לא יכול להיות מאמין".
כל אלה הובילו את בוזגלו להקמת תנועת "תיקון", המהווה מעין שיא של פעילותו הציבורית והאזרחית. התנועה קמה לפני שנתיים, וחברים בה כ-120 דמויות מהחברה הישראלית, החל מאנשי תרבות כמו קובי אוז, עבור בעיתונאים ופעילים חברתיים כמו במבי שלג, יהודה מימרן ואלי ברקת וכלה בחוקרים כפרופ' משה הלברטל.
"הזהות היהודית היא לא תחביב או משהו שאני נושא עליי, אלא זה כוח שאני רוצה להשתמש בו לתיקון החברה הישראלית", אומר בוזגלו. את פעילות התנועה הוא מגדיר כפוסט סוציאל-דמוקרטיה. "אם הסוציאל-דמוקרטיה לא מדברת בשפה של זהות, משאירה אותה בצד או משאירה את הדת לדתיים, אז אנחנו לוקחים את הערכים החשובים, ערכים חברתיים רבים ונשכחים של היהדות, ומביאים אותם לפרונט", הוא מסביר.
בתנועה מבקשים להחדיר את הערכים היהודיים האוניברסליים הנשכחים אל השיח העכשווי בתרבות הישראלית. בוזגלו מסביר, למשל, כיצד השיח היהודי של "תיקון" יכול לסייע למאבק בהקשר של המחאה החברתית והפערים החברתיים, באמצעות העלאתם על נס של ערכים יהודיים אוניברסליים.
"חברות כוח אדם, חברות קבלן ובכלל אנשים שמעסיקים אנשים בשבת, עושים משהו נגד החוק, לוקחים לעובדים את יום המנוחה. בכל מקום בעולם, בברלין, בפריז, כולם יודעים שצריך לשמור על יום המנוחה של העובד. פה לוקחים לך את הזמן, ולא רק ביום המנוחה; לוקחים את הפנסיה, אפילו יום העבודה מתארך, פולשים לך יותר לזמן. אם המחאה הדגישה בעיקר את הדיור, את הדברים החלליים, אנחנו מדגישים את הממד של הזמן, שהוא ערך יהודי משמעותי מאוד".
"תיקון" היא תנועה יהודית-ישראלית. בוזגלו ביקש לא להתייחס במסגרתה אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך בסופו של דבר הוא חש כי יש צורך גדול בשינוי של השיח הנוגע לסכסוך, ולכן התנועה החלה לפעול גם בתחום הזה. "בכנס ההשקה היה לי חשוב שדווקא הנואם המרכזי יהיה מוסלמי, ובעקבות זאת הגיעו לכנס כמה מוסלמים, אחד מאוניברסיטת אל-אזהר, דרך ייל, ואחר מירדן. אין לי קשר מי יודע מה עמוק איתם, אבל היה לי חשוב שהם יבואו וידברו איתנו. יש בכך צורך גדול".
התנועה גם דואגת להגיב לאירועים אקטואליים ולתופעות של גזענות, מתוך רצון לחנך את הדור הצעיר בראי הערכים היהודיים שהיא חרטה על דגלה. אחרי תקיפת הצעיר הערבי במרכז העיר, תנועת "תיקון" ערכה כנס בנושא "ויעשו כולם אגודה אחת". בוזגלו מפרש את האמרה ומסביר: "שכל האנושות תשב ותהלל את ה', האדם נברא בצלם. עשינו כנס בבית הכנסת, באו כל תלמידי הישבה של מעלה גלבוע, וגם הרב יהודה גלעד. המטרה הייתה לקחת את ראש השנה ולתת לו את המשמעות האוניברסלית שלו".
ביחס לשורשיו במרוקו, שממנה עלה כילד, הוא אומר כי "יש קרבה עמוקה, אבל בלי לטייח קונפליקטים", ומסביר: "עד כמה שמדובר בי, אני בונה את הקשר העמוק בין עברית לערבית בכלל. יש הרבה קשרים, גם במבטא, שכתבתי עליו מאמר ארוך, על החי"ת והעי"ן; המוזיקה שאתה שומע; תיבת התהודה שלך. אמא ערבית קרובה לאמא שלי. זה מהלך מחבר. אין לי חלילה ריחוק, ניכור או גזענות;
"יש לי רק קרבה טבעית, וצריך לבנות את זה. גם בבית, לא ספגנו אף פעם עוינות. 60 שנה לא נכתב שיר ידידות אחד יהודי-ערבי. השיר היחיד שנכתב הוא שיר שאבא שלי כתב על המימונה. יש לי חיבה גדולה וא~פריורית לערבים. חלק גדול מהמורשת היהודית כולל תרבות יהודית-ערבית. אבא שלי לבש גלבייה".
בשיר הידידות שכתב אביו, "אתם יוצאי מערב", הוא מעביר מסר של שלום באמצעות תיאור חג המימונה: "...דגים, נענע וחמאה, עם פרחי בר וגינה/ שׁמה עברים וערבים, יחדיו כולם מסובים/ ואת לבם מיטיבים עם כלי שיר ונגינה/ ולבשה העברייה תלבושת ערבייה/ וגבר עם אדרעיא, וקטורת מור ולבונה/
ולא ניכר העברי לפני אחיו ההגרי/ אם עירוני או כפרי, רוח כולם נכונה/ שם טושטשו התחומים בין ישראל לעמים/ אלמלא אנשי דמים אשר על המדינה/ המה המגוגים, מוסרים עמם להורגים/ כי לכתרם דואגים, לא לנפש נענה/ עזבו ריבות ומרורים, לעד ולדורי דורים/ ועל שלום ודרורים, קריאות הוי תחדלנה".
האב משתמש במועד מתוך המסורת היהודית כדי לפנות לבעיה כואבת של החברה הישראלית, כשם שבנו מנסה להחיות ערכים יהודיים ולפנות לבנייתה של החברה הישראלית באמצעות תנועת "תיקון". במילותיו, "הרעיון הוא לייצר תרבות יהודית רלוונטית מתוך תיבת התהודה של כל התרבות היהודית בת אלפי השנים".
לא בכדי, אביו הוא דמות חשובה בחייו של בוזגלו. בהיותו בן הזקונים, הוטל עליו בנעוריו ללוות את אביו, לאחר שאיבד את מאור עיניו, לסיורים שערך בכל רחבי מדינת ישראל ובמסגרתם לימד ועודד קהילות יהודיות רבות בפריפריה. נדמה שבמובנים רבים, בוזגלו ממשיך את דרכו.
את ההחלטה לעבור לירושלים קיבל בוזגלו כבר בתיכון, אחרי שבילה ערב אחד בעיר במסגרת תנועת "גשר" של הרב דניאל טרופר, המפגישה בין דתיים לחילוניים. היותה של העיר מקום מושבו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' חיזקה את החלטתו, "והמזל, לא ידעתי את זה אז, הוא שהחוג למתמטיקה כאן היה מדהים", הוא מפרגן למוסד האקדמי שבו התחנך ובו, כיום, הוא עובד.
הדלקת המשואה היא אירוע מרגש ואות של כבוד גדול בעבור רבים, וכך גם בעבור בוזגלו. "זה מכבד מאוד", הוא אומר. "גם אנשים בעם מתרגשים מאוד. כמו שאמרה בלהה בן אליהו, אחת מהחברות, הטקס הזה לא איבד את הכוח שלו. זה האזרח המעורב, הפשוט, הטוב, בלי דאווינים.
"זה עממי וישראלי מאוד, של האנשים שפעילים ועושים בדרכם, ובזכותם כל הסיפור הזה פה. עם פוליטיקאים וטייקונים בלבד לא תעשה כלום. העם הוא זה שמחזיק, ולכן זה מכבד מאוד. גם הרגע עצמו מכבד מאוד. אני עצמי המלצתי על מישהו אחר, אבל בחרו בי".
בעבור בוזגלו, זהו לחלוטין לא שיא שמעיד על הסוף. "אני מניח שאני אתרגש, ואז זה יעבור, ואחר כך יבוא הדבר הבא. ככה זה, עסוקים כל הזמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם