ניצולת שואה: "אפשר לסלוח לדור השלישי, הם לא אשמים"
חניתה רודני הייתה רק בת 9 כשמצאה עצמה במרתף חשוך בין שקיות רטובות ותפוחי אדמה רקובים. "הקולות היו של הנוער ההיטלראי", היא משחזרת. "הייתי שם שבועיים ועברתי התעללות מינית, פיזית ונפשית". ולמרות הכל היא מעודדת דיאלוג עם הגרמנים
>> "הועמסנו על משאיות כמו בהמות": עדות ממחנה ריכוז בלוב
רודני, שתקבל בקרוב תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, החלה את חייה כאנליזה שרלוטה לבית לואוי ונולדה כתינוקת פגית בברלין. "האחיות בבית החולים ראו שנולדתי כל כך קטנה והן הניחו אותי עטופה בסדינים בתוך דלי והלכו לטפל באמא שלי, כי חשבו שתינוק כה קטן בוודאי נולד מת. אמא שלי סיפרה לי שכמה דקות לאחר הלידה צרחתי כל כך חזק ואז האחיות שמעו את זה ולא האמינו שאני חיה", היא מספרת. "כשהייתי ילדה אמא אמרה לי: 'אם אי פעם תהיי בצרה תצעקי, זה עזר לך בעבר ויעזור לך בעתיד אם תצטרכי'. המשפט הזה מלווה אותי כל החיים".
באיזו משפחה גדלת?
"אני זוכרת מעט מאוד. כשעזבתי את גרמניה הייתי רק בת תשע. אבא שלי בא ממקלנברג. הוא היה איש ספורטיבי שאהב להיות בחוץ. הייתה לו חנות של בדים בברלין. אמא שלי באה ממשפחה מבוססת משוורין. לסבא שלי הייתה חנות כלבו גדולה של כמה קומות במרכז העיר. אהבתי ללכת איתו ברחוב כי כולם היו מסירים בפניו את הכובע".
מה את זוכרת מהתקופה שלפני הנאצים?
"אני זוכרת שאבא שלי היה מעיר אותנו מוקדם בבוקר בסופי השבוע ושואל 'מה?! אתם עדיין לא מוכנים?', היינו מתלבשים ויוצאים איתו לנסוע באופניים בטבע גם כשהיה קר", היא מספרת. "הספורט היה לו מאוד חשוב. הוא היה לוקח אותנו לרכב על האופניים ביער שליד ברלין ואני ואחי הנס היינו אוכלים אוכמניות ועושים תחרות למי יש לשון יותר סגולה. זה הזיכרון הכי יפה שיש לי מהתקופה ההיא, הזמנים עם אבא על האופניים ביערות שליד ברלין".
הרגשת יהודייה?
"עד ליל הבדולח לא ידעתי בכלל מה זה 'יהודייה'. לא היינו הולכים לבית הכנסת והחג היחיד שאני זוכרת הוא חנוכה. היו לנו בבית גם עץ וגם חנוכייה, אך לא ידעתי מה החנוכייה אומרת".
את פוגרום ליל הבדולח שהתרחש בנובמבר 1938 רודני זוכרת בבירור, והיא זוכרת היטב גם את היום שלאחריו. "ביום שלמחרת הלכנו כרגיל לבית הספר. אמא הזכירה לאחי הנס שלא ייתן לי ללכת לבד ויאחוז בידי כל הזמן. עברנו בדרך ליד הרבה חנויות של יהודים, כולל החנות של אבא שלי. כל השמשות של החנויות היו שבורות ועל אלו שלא נשברו היה כתוב Jude, כדי שיידעו שמדובר בחנות של יהודים", היא מספרת באימה.
"כל הרחוב היה מלא בזכוכיות שבורות ואי אפשר היה שלא לדרוך עליהן. עד היום אני רגישה לרעש שנוצר כשדורכים על זכוכית שבורה עם נעל. בדרך לבית הספר היו גרמנים שהכירו אותנו והם דחפו אותנו מהרחוב לזכוכית. חשבנו שכשנגיע לבית הספר הכל יהיה בסדר, אך כשהגענו דחפו אותנו החוצה כי אנחנו יהודים, חשבנו שהמורה יעזור לנו אך זה התברר כלא נכון והוא בעצמו אמר לנו להסתלק. פשוט חזרנו הביתה".
איך היו החיים בבית אחרי ליל הבדולח?
"בתקופה הזאת לא היה הרבה אוכל בבית. לפני כן לא חסר לנו שום דבר כמובן. המזל שלנו היה שהייתה אישה גרמניה שעבדה עם אבא. יותר מאוחר הבנתי שכנראה שהיה לה רומן איתו. היא המשיכה לעבוד בחנות של אבא עם הנאצי שלקח ממנו את החנות, והיא דאגה להביא לנו בכל ערב לבית אוכל וכסף. בזכותה יכולנו לאכול ולהתקיים במצב קצת יותר טוב משאר היהודים בברלין באותה תקופה. היא הייתה בשבילי כמו סוג של דודה".
רודני אמנם עזבה את גרמניה מעט לפני המלחמה, אך אימת השואה לא פסחה עליה. "פעם אחת יצאתי מהבית כשאמא לא הסתכלה והנס לא היה. ירדתי למטה למרות שההורים שלי אסרו עליי. לפני שהספקתי לחשוב איפה אח שלי כבר שמעתי את הרעש של 'החולצות החומות' של הנוער ההיטלראי. ניסיתי לטפס על העץ כדי לברוח, אבל לא הספקתי והרגשתי מכה על הראש עם ברזל", היא מספרת.
"אחר כך מצאתי את עצמי במרתף חשוך בלי טיפת אור ועל הרצפה היו שקיות רטובות ותפוחי אדמה רקובים. הקולות היו של החברים הגרמנים של הנס שכבר היו בנוער ההיטלראי, הכרתי אותם. הייתי שם שבועיים ועברתי התעללות מינית, פיזית ונפשית. הייתי בת תשע, אולי פחות. עד היום אני לא יודעת איפה בדיוק הייתי".
למה הם עשו לך את זה?
"הם רצו להוכיח להיטלר כמה הם נאמנים לאידיאולוגיה הנאצית ולהתעלל בי כיהודייה היה הדבר הכי קל בעבורם", היא אומרת. "אני לא יודעת איך הגעתי לשם, אבל בכל יום הייתה יורדת לשם 'מלאכית' גרמניה שהייתה רוחצת אותי עם מים חמים ומגבת והייתה נותנת לי מרק ומחליפה לי חולצה. היא אמרה לי לא להגיד לבנים שמישהו בא לעזור לי כי אחרת הם יהרגו גם אותה ואף אחד לא יוכל לעזור לי. אני חושבת שבלעדיה לא הייתי שורדת".
באחת הפעמים אמרה לה "המלאכית" שעוד מעט הדלת תיפתח ואח של חניתה יבוא לקחת אותה. "היא אמרה שאני אצטרך לבוא אליו כי הוא לא יוכל לראות אותי בחושך, לא ידעתי איך אני אלך עד הסולם. זו הפעם השנייה שבה קיבלתי את החיים במתנה. עד היום אני לא יודעת איפה אח שלי היה, ולמה לקח לו שבועיים למצוא אותי".
מה היה כשחזרתם הביתה?
"חזרנו בלי להחליף מילה. לא סיפרתי לאמא ואבא כי הם היו כבויים לגמרי. אבא ישב שבור על הכיסא, אני לא יודעת מה עשו לו בשבועיים האלו, ואמא עמדה ליד החלון כמו פסל, כנראה שהייתה בהלם עצום. לא קיבלתי אפילו חיבוק ולא שאלו אותי איפה הייתי. האמת היא שאני לא זוכרת יותר מדי מעבר לזה, אולי בגלל הטראומה".
ההורים לא חשבו לעזוב את גרמניה?
"אבא סיפר לנו שהוא סידר שישלחו אותי ואת אחי להולנד. חיכינו, אך לא קרה כלום. הדוד שלי רצה לקחת את אמא שלי ואותי איתו לדרום אמריקה. אבא שלי סירב. הוא אמר 'אני גרמני טוב, המצב עוד ישתפר'".
יום אחד אביה אמר לה ללבוש שמלה חדשה ונתן לה מזוודה. "שאלתי 'לאן?'. הוא אמר: 'הולכים'. לא רציתי ללכת בלי הנס. ההורים נעלו אותו בשירותים כי הם ידעו שלא אלך בלעדיו. עד היום אני שומעת את הצעקות שלו: 'אני רוצה ללכת עם ליז'. אבא לקח אותי לרציף של הרכבת. לא נתן לי אפילו חיבוק. משם לקחה רכבת אותי וילדים אחרים שענדו שרשרת עם הכתובת העתידית שלהם אל הנמל לספינה שלקחה אותנו לליברפול. בדיעבד הסתבר שזו הייתה הספינה האחרונה שלקחה ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה לפני המלחמה".
רודני הגיעה לאנגליה, אל זוג יהודים חשוכי ילדים שבחרו לאמץ אותה ללא אחיה הנס. "כשהגעתי לאנגליה 'נסגרה הדלת' על מה שהיה בגרמניה. אמרו לי לא לדבר על זה. הזוג שאימץ אותי לא ידע גרמנית והייתי צריכה ללמוד אנגלית מאפס", היא מספרת. "היה להם בית מדהים עם שטיחים ושתי קומות. בחדר השינה שלי היו שתי מיטות שאחת מהן ריקה. המיטה הריקה תמיד גרמה לי לחשוב על אח שלי הנס, בכיתי בכל לילה וחשבתי למה הם לא לקחו אותו אם יש להם מקום.
"יותר מאוחר מישהי שהכירה אותם סיפרה לי שאמא דולי (האמא המאמצת - ר"פ) הייתה אחראית על ארגון המשלוח ואמרו לה 'למה את לא לוקחת ילד גם?'. היא מאוד חששה וכשהיא הביטה בתמונה שלי ושל הנס היא אמרה שהיא תיקח את הילדה עם התלתלים הזהובים. עם הזמן השתלבתי בחיים האנגליים והגעתי להישגים רבים בלימודים".
רודני, שלא סיפרה לאיש על שעבר עליה בגרמניה, הכירה את בעלה בוב בהכשרה והוא היה הראשון ששמע על החוויה שעברה. "הוא סיפר לי שהוא נוסע בעוד כמה ימים לישראל ושהוא חייב לדעת מה הסיפור שלי ולמה אני מרוחקת. כשהיינו בססקס ליד האגם סיפרתי לו מה קרה לי בגרמניה. הוא אמר לי שהוא נוסע לישראל ושהוא רוצה להתחתן איתי, אבל זה ייקח עוד קצת זמן. הוא היה שולח לי מכתבים על הנוף בארץ. באחד המכתבים הוא הציע שנתארס. עשיתי מסיבת אירוסין בהכשרה בלעדיו כי הוא היה כבר בארץ ואני עדיין באנגליה. לאחר מכן עליתי לארץ ובסוף גם התחתנו".
בשנות ה-70 לקתה בתה של רודני בסכיזופרניה. ההתמודדות עם מחלת בתה גרמה לרודני להקים את עמותת "אנוש" שמסייעת למשפחות של חולי נפש בישראל.
"תמיד אמרתי שאסור לחיות בחשכה, כולם רצו שאסתיר את המצב של הבת שלי, אבל כמו שאמא שלי אמרה לי, שכשאני בצרה אז צריך לצעוק. כבר הייתי פעם במרתף והחלטתי לא לחיות בחושך ובהסתרה. רק בגלל מחלה של הבת שלי אני אחיה במסתור? מה פתאום".
לקראת סיום הראיון הבחנתי במגנט על המקרר ועליו הכיתוב I love Berlin . לא יכולתי שלא לתהות לגבי דעתה על גרמניה של היום. "את זה הנכדים הביאו לי, למרות שכבר הייתי בברלין כמה פעמים מאז המלחמה", היא אומרת. "הייתי בשלב שחשבתי שגרמנית זו שפה של נאצים, ואני מבינה גם את מי שעדיין חושב כך, אבל עם הזמן הבנתי שזו גם השפה שאבא ואמא שלי דיברו.
"אני מוכנה לסלוח לדור השלישי, הם לא אשמים במה שהסבים שלהם עשו ונתקלתי במשלחות רבות של גרמנים צעירים לארץ שרק רוצים לנסות ככל האפשר ולכפר על מה שהיה. אני חושבת שצריך לבנות גשר בין התרבויות הגרמנית והישראלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם