"קינאנו באלפים שהוכנסו למשרפות": הרב ששרד את אושוויץ משחזר
הניתוק מהמשפחה, שמירת המצוות באושוויץ, הפיג'מה שלבש בקור של מינוס 20 מעלות, הרעב, ההבטחה לא לחזור עוד לעיירת הולדתו והתחושה שהמוות אורב לו כל העת. הרב יוסף יהושע טויב, היום בן 89, מספק עדות נדירה לחיים כחרדי במחנות ההשמדה בתקופת השואה
ניסיונות לראיין את הרב עד כה עלו בתוהו. הוא נהג להשיב תמיד בשלילה ולומר שאין בכך צורך. באוכלוסייה החרדית נושא השואה נותר בגדר טאבו, והניצולים לא מוכנים להיחשף. זאת בניגוד לניצולי שואה חילונים, שרובם חשים רצון עז לספר על השואה ולספק עדויות לחוויות הנוראיות שעברו במחנות הריכוז, ההשמדה והעבודה.
הרב יוסף יהושע טויב נולד לפני 89 שנה במוז'ויב שבצ'כיה, עיירה קטנה בת כ-120 משפחות יהודיות שבה אביו, הרב שמואל דוד טויב, היה הרב הראשי. אילן היוחסין של משפחת טויב מגיע עד לפרשן התנ"ך והמקרא רש"י (רבי שלמה יצחקי), שהיה מצאצאי רבי יוחנן הסנדלר - מי שבעצמו היה מצאצאי דוד המלך.
טויב וששת אחיו למדו בחדר ובישיבה והתכוננו להמשיך בדרכו של האב כרבנים. אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה, ויהושע טויב, רק בן 15, יחד עם כל יהודי העיירה רוכזו בגטו וחיו בו כמעט שלוש שנים.
ביום בהיר אחד בשנת 1942 נקרא האב לבניין העיירה. "הוא היה בשנות ה-50 לחייו עם זקן שחור ארוך. אבי היה שם כמחצית השעה, וכששב הביתה זקנו הפך לבן. הנאצים אמרו לו שיכנס את כל היהודים בכיכר העיר ושאם מישהו ינסה לברוח, הם יהרגו את כולם", מספר טויב.
כך אכן היה, וגם אם אדם רצה לברוח, הדבר היה בלתי אפשרי. "הצבא הגרמני נפרס סביב. כל ארבעה מטרים עמד חייל. אז הגיעה רכבת של קרונות בקר ואמרו לנו להיכנס פנימה בצרחות ובאיומים. ידענו לאן לוקחים אותנו וידענו שהולכים להרוג אותנו". כשההמולה סביב הקרונות החלה, טויב איבד את הוריו ולא ראה אותם מאז.
טויב זוכר שכבר בגטו אביו הוריש להם את צוואתו בכמה משפטים: "אתם צעירים, יש אפשרות שתחזרו משם. אני אולי לא אחזור. אבל אפילו אם זה מה שיקרה - אל תשכחו שאתם יהודים. תמשיכו בדרכי. אתם הולכים ללמוד לשרוד. אבל גם בהישרדות אדם צריך לשמור על צלם אלוהים. לשרוד, אבל לא על חשבון השני. בג'ונגל החיות טורפות האחת את השנייה. אלה הם חוקי ההישרדות. אם אנחנו בני האדם צריכים לשרוד, אז לא על חשבון אחרים".
20 ק"מ לפני אושוויץ אפשר היה להריח את ריח המשרפות. "השמיים היו אדומים, ריח העשן מילא את האוויר. הגענו לאושוויץ", תיאר טויב. "ירדנו מהרכבת והחל מאותו רגע הייתי לבד. אמנם עם אלפים לידי, אבל לא עם משפחתי. אני חושב שזה היה המזל שלי, כי לו הייתי רואה מה הם עשו להורים או לאחים שלי - הייתי מת במקום".
את פני הנוכחים קיבל ד"ר יוזף מנגלה. "הוא עמד מאחורי שולחן גדול והצביע עם האצבע ימינה ושמאלה כדי להורות לאנשים לאן ללכת. הוא לא דיבר, רק ידיו קיפצו מצד לצד".
על אכזריות האיש סיפר טויב: "אם הגיע תינוק או ילד קטן, הוא היה לוקח אותו בידיו, כביכול כדי לבדוק את משקלו. אם הוא נראה לו נמוך מדי, מנגלה היה מטיח אותו ברצפה כאילו היה סמרטוט שאין בו עוד צורך. גם כך נהרגו תינוקות באושוויץ לנגד עיניהן ההמומות של האמהות".
כבחור בריא בן 18 נלקח טויב לעבודה. בתחילה עסק בייצור תחמושת עבור הנאצים ולאחר מכן בבניית בונקרים לטנקים וללוחמים הגרמנים. "עבדנו בידיים חשופות. בתחילה היה עלינו לפנות את ערמות השלג ואחר כך לחפור באדמה. עבודה פיזית קשה בקור, רק עם פיג'מה על הגוף. היינו יוצאים 100 איש לעבודה מדי בוקר וחוזרים 80. השאר התמוטטו או נורו".
שלוש שנים מחייו העביר טויב במחנה המוות, ובהן חווה שלושה קשיים עיקריים: אחד מהם היה הכינים. "כל הגוף היה מלא. על הראש, בחזה, אפילו על הגבות. הם התמקמו כל כך טוב בגוף עד שלקח שנה וחצי להיפטר מהן". הרעב היה קושי נוסף. "אכלנו צרות", הוא מספר.
"האוכל היה מורכב מכוס קפה בבוקר ושתי פרוסות לחם בערב, שהיה מעורב עם שבבי עץ. אפילו קמח לא רצו לתת לנו. לפעמים נתנו לנו מרק מזוהם עם חתיכות של דברים שאיש לא ידע מה הם". הקושי השלישי היה הקור. "ללכת עם פיג'מה בקור של מינוס 20 מעלות זה לא אנושי. מי שהיה לו מזל נעל כפכפים בדמות חתיכות עץ עם איזו פיסת בד שקשרה אותן לרגל".
כמובן שהיתה גם הידיעה שהם בגיהינום ושהמוות שולט בכל. שבכל רגע יכולים לירות בהם או שיתעלפו. והיו גם המשרפות - תזכורת של מוות אינסופי. "בכל יום ראינו איך נכנסים לשם אנשים ויוצאות גופות. 15-10 אלף איש ביום. אבל אנחנו קינאנו בהם.
"הם לא סבלו רעב, קור או מכות. לא התעללו בהם. פשוט נכנסים וגומרים עם זה. לנו, החיים, היה הרבה יותר קשה. מי שהתקשה בעבודה - היו מכים אותו במקל עץ שאליו היתה קשורה רצועת גומי. התעכבת? הגומי פצע את הגוף שלך. נפלת? הגומי כבר ינסה להרים אותך".
טויב מספר כאן לראשונה על דרך הריגה חדשה שבה השתמשו הנאצים: חביות המוות. "הם היו ממלאים חביות יין ישנות במים ומכניסים לתוכן את הקורבנות. כדי שהאדם ינפח את נשמתו מהר יותר, היו ממסמרים את המכסה לחבית.
"אחרי שיהודי היה נכנס פנימה היו מצווים על חבריו לסגור את החבית ולשבת על המכסה כדי שהמסכן לא יוכל להיחלץ. המסמרים היו לוחצים לו על הראש ופוצעים אותו למוות. זה לא לקח הרבה זמן, ובתוך דקות האיש היה מוצא מהחבית ללא רוח חיים. כדי לוודא הריגה הנאצים היו יורים כמה יריות לתוך החבית".
"ובכל זאת", ממשיך טויב, "אנחנו, אלה שהיו עדים לצורת המוות האכזרית הזו, קינאנו בו. ידענו שהוא לא יסבול יותר". טויב מספק עדות קשה נוספת לאכזריות הגרמנים אחרי שראה במו עיניו איך הם מכים למוות יהודי עד שעשה את צרכיו מרוב כאב. "הם התפוצצו מצחוק והכריחו אותו לאכול את הצואה שלו. הוא לא הסכים, והם בתגובה ירו בו.
"כל יום ראינו אנשים רצים לגדרות החשמל סביב המחנה כדי להתחשמל. לגמור עם זה. הדתיים כמעט לא עשו את זה כי אסור להתאבד על פי ההלכה. אף שראיתי גם אנשים חרדים שנפשם קצה בחייהם, והם רצו לגדר. רבים אחרים פשוט התעלפו מרעב ומחולשה".
הרב טויב מפריך את המיתוס על חברויות ועזרה הדדית במחנות ההשמדה. "כל אחד דאג לעצמו. כולנו היינו שייכים לשטן. למי היה כוח לחשוב על האחר או על משהו אחר פרט לקיום של עצמו? חיינו רק כדי לעבור עוד יום ועוד יום".
מיתוס נוסף שהוא מפריך קשור באפשרות לקיים מצוות במחנות ההשמדה. "מי שמספר שאפשר היה להכין מצות או להדליק נרות בשבת או בחנוכה, אין לכך אחיזה במציאות. לא היה ולא נברא. השומרים הגרמנים היו מאחורינו כל הזמן. גם לא היה כוח רצון לכלום. אפילו לא לחיות. אז לקיים מצוות במצב כזה?"
בכל אותה העת ידעו אנשי המחנה שהרוסים נמצאים בדרך אליהם. "אפילו היו לנו סימנים שהם כבר מקיפים את אושוויץ. כולם שואלים למה האמריקאים לא הפציצו את המחנה או את פסי הרכבת. אני שאלתי את עצמי לא פעם למה הרוסים לא משחררים אותנו, הרי הם היו סביב המחנה. משלוחים של יהודים מגיעים מבודפשט למשרפות, והרוסים לא עושים דבר. למה? אבי נהג לומר עוד בגטו: 'הלוואי שהרוסים יבלעו את הגרמנים וייחנקו איתם. האחד יותר גרוע מהשני'".
אז הגיע רגע השחרור, לפני פסח, כשעוד היה שלג סביב. "פתאום כבר לא היו שומרים", נזכר טויב. "יכולנו לצאת. ראינו את הגרמנים בורחים. לקחנו בגדים מערמות שהורידו מיהודים שנשלחו למשרפות ויצאנו. בלי כל ההרואיות. בלי ליווי של בעלות הברית או משחרר אחר, אבל עם הרגשה כאילו המשיח הגיע. השערים פשוט נפתחו ויצאנו. כל אחד הלך ברגל למקום שאליו היה שייך. בדרך היו גויים שנתנו לנו אוכל. או שעשו את זה מטוב לב או שפחדו שיתנקמו בהם".
אבל זה לא היה הסוף. חמישה ימים אחרי השחרור תפסו אותו חיילים רוסים ולקחו אותו בשבי. "הרוסים לא הבדילו בין יהודים ללא יהודים. כל מי שבא תחת ידם העלו על משאית או הכריחו ללכת ברגל והובילו אותנו מערבה. כך הגעתי לצ'כיה, שם שחררו אותנו ".
המקום הראשון שאליו חזר היה עיירת הולדתו, שבה כבר לא נותרו יהודים. טויב מצא את הבית שבו נולד וגדל, הסתכל בחלון וראה פרצופים מוכרים בין הקירות. אלה היו שכניה של המשפחה. גויים.
"הם השתלטו על הבית. פחדתי שהם יהרגו אותי כפי שנעשה ליהודים אחרים שחזרו לבתיהם, ולכן שמרתי על עצמי. לא אמרתי דבר. נכנסתי לחצר, שם התגוללו כתבי הקודש של אבי. את כלי הכסף הם לקחו לעצמם. מצאתי ספר שבו היתה הקדשה של אבא שלי בכתב ידו ולקחתי אותו. כתבי הקודש האחרים היו כבדים מדי.
"אחר כך ראיתי שהם משתמשים בדפי הגמרא והמשנה לעטיפת ירקות, פירות ודגים בשוק. השתמשו בדפים האלה אפילו כנייר טואלט. משם הלכתי לבית הכנסת. התפללתי מנחה. בכיתי כמו שצריך ועזבתי את העיירה לתמיד. מאז ולעולם לא היה לי רצון וצורך לחזור לשם. אני יודע על ניצולים שחזרו לעיירת ילדותם. קשה לי להבין את זה. אני לא רוצה לחזור למקום שממנו זרקו אותי".
משם המשיך טויב לבודפשט כי "שם היו יהודים". שם הוא גם פגש בארבעה מאחיו ובאחותו שלא הכירו אותו תחילה כי חלה בטיפוס, ועורו הפך שחור. אחיו הבכור עמרם טויב, לימים רבה של בולטימור, הציג בפניו שאלות כדי לברר אם אכן זה אחיהם. טויב ענה עליהן באופן מושלם, אך מראהו המשיך להרתיע. רק לאחר שהחלים הם זיהו אותו.
"הם עברו פחות או יותר מה שאני עברתי", סיפר, "ואולי אף יותר מכך: אחי עמרם טויב איבד את אשתו ותינוקת בת יומיים שילדה באושוויץ, ועוד חמישה ילדים פעוטים. כולם נרצחו במשרפות".
בבודפשט פגש טויב את אשתו פינק פרל, ילידת הונגריה, גם היא משורדי אושוויץ שאיבדה את כל משפחתה. השניים התחתנו שם. "איזה סבל היא עברה. היא לא האמינה שיש מישהו שרוצה אותה", אומר טויב.
לפני ארבעה חודשים נפטרה רעייתו בגיל 88, ולרב טויב קשה להתנחם. "היא היתה צדיקה. פשוט מלאך. אהבתי אותה כל כך". הרב והרבנית טויב יצאו מהונגריה לארה"ב במימונם של נדבנים יהודים, שם הם חיו עד שנת 1960. "כל הזמן רציתי לעלות לארץ. אפילו אחרי המלחמה חלמתי על כך, אבל זה לא התאפשר". ב-1960 עלו בני הזוג לישראל עם שבעה ילדים. שלושה נוספים נולדו בארץ. "לא רציתי לחיות שם. איך אפשר לחיות עם גויים? אני רציתי לחיות כאן. בין יהודים".
בתחילה כיהן טויב כרב שכונתי בכפר סבא ואחר כך נבחר לרבה של בנימינה, תפקיד שמילא במשך קרוב ל-40 שנה . לאחר הפנסיה עבר להתגורר בירושלים, שם הוא מקבל את חסידיו כבר 25 שנה.
"התאהבתי בירושלים. כל הזמן חלמתי לגור בה. בירושלים טוב לי. לא יכול להיות יותר טוב". על חסידיו הוא מספר: "אני עוזר תמיד. כל יהודי רצוי אצלי. אני מקבל גם דתיים וגם לא דתיים. כל אחד שזקוק לעצה או לברכה מתקבל אצלי ברצון". ביתו בשכונת גאולה )ליד מאה שערים( מלא בספרי קודש.
על המצב בארץ כיום הוא אומר: "אנחנו צריכים אחדות. המחלוקות הורסות את העם. כתוב'ואהבת לרעך כמוך' וגם'ואהבתם את הגר'. מה פירוש: את האחרים - לא יהודים. ערבים גם כן". וכך , למרות הזוועות שעבר בשואה, הוא דוגל באהבת אדם וחמלה כלפי כולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם