הלוחם האגדי של סיירת מטכ"ל נותר חסר כל ומתגורר בתוך משאית
הוא היה ראשון הלוחמים שגויסו לסיירת מטכ"ל, הקים את "הבית האדום" שחלש על חיי הלילה בירושלים ואיבד הכל בשרשרת הסתבכויות. עכשיו הוא מתגורר במשאית ישנה, מארח את חבריו לסיירת לשקשוקה על כירה מאולתרת ונסמך על תרומות ידידיו. "הם חיים עם זה בשלום", הוא אומר, "הם יודעים מי זה אלי גיל"
את החלק החיצוני יותר בארגז המטען, להלן המבואה, הפך גיל למטבח קטן, עם תנור גז שנקשר בחוטים חשופים לבלונים שהוצבו ליד גלגלי המשאית. למטבח של גיל צמודים שירותים ומקלחון, שעדיין לא חוברו ממש לביוב ממסדי, והתוצאה בהתאם.
לבית המשאית של גיל מובילות מדרגות מעץ, שכמעט הובילו לאסון. בפעם השנייה שביקרתי במקום עלה למטבח יוסי אוחנה, החבר הוותיק של גיל מהסיירת, כדי להכין קפה. המדרגות התמוטטו תחת כובד משקלו הקל, ואוחנה כמעט שבר את המפרקת.
מסביב למשאית של גיל הרס וחורבן. ב-4 בנובמבר 2012 עלו דחפורים של עיריית ירושלים על שורת הבתים והצימרים שהקים במוצא תחתית, ולא השאירו מהם זכר. מה שנותר הן ערימות של בלוקים ישנים, דלתות, חלונות, כיורים, אסלות וחלקי ריהוט שבורים יחד עם עצי זית שנגדעו, דשא מלאכותי שהופקר וטפטפות יקרות.
הפסולת האינסופית הזו הפכה מזמן לסוג של מפגע תברואתי. הבריכה המפורסמת של גיל מלאה היום בזבל. פעם ישבו מסביבה כל ראשי המדינה והממסד הביטחוני, אכלו שיפודי כבש, שתו יין בורדו, שרו שירי ארץ ישראל והעלו חוויות מימי ההגנה והפלמ"ח. גיל סועד היום על שולחן ישן ומתנדנד שהניח מחוץ למשאית. פעמים רבות שותפים לארוחה חתולים עזובים שמסתובבים במקום, ורק מוסיפים למחזה הקשה.
אלי גיל לא רצה למצוא כך את עצמו בגיל 78 ("אני נושק לשמונים", כפי שהוא אוהב לומר). החיים בתנאים הללו קשים לגיל, נהנתן לא קטן, רודף נשים, האחראי על ההווי של סיירת מטכ"ל ומי שכונה "מלך המסיבות של ירושלים". גיל מרבה לחייך, לפזם לעצמו ולספר סיפורים, ואפילו מבטיח שהוא לא כועס ולא ממורמר. אבל מראה העיניים עצוב עד מאוד.
בחצר העזובה מתנהל היום גיל בכבדות עם מקדח ופטיש, קרשים ומסמרים; כאן הוא מחזק את המדרגות, שם הוא תוקע קירות מדיקט, הנה הוא מגיע עם חוטי חשמל שקנה בעיר כדי להציל עוד מנורה מהבהבת. אבל הוא נראה בעיקר אובד עצות.
לגיל, פעם איש אמיד, אין היום שקל על הנשמה. הוא פושט רגל וחדל פירעון וכל הגדרה קשה אחרת בתחום הדמדומים הזה מתאימה לו. בנוסף לכל הוא חסר בית. למזלו, החברים הטובים שאסף לאורך התחנות בחייו, בעיקר בסיירת, מחזיקים אותו, לפי שעה. המיתוסים התייצבו בזה אחר זה, והוא לא מפסיק להתגאות בהם.
"אין לזה אח ורע בשום סיירת בעולם", אומר גיל בהתרגשות. "העדפתי לקחת קצת כסף מכולם ולא הרבה כסף מאיש אחד. אספתי כבר 50 אלף שקל. עוזי דיין נתן לי, אליק רון, רן פקר, מני מיכלסון העביר 5,000 שקל , מרדכי רחמים, שאין לו הרבה כסף, נתן לי 500 שקל. רוני נעמן בא יום אחד והביא שטיחים לחדר שיש לי במשאית".
ואתה חי עם זה בשלום?
"הם חיים עם זה בשלום, כי הם יודעים מי זה אלי גיל ומה זה אלי גיל עבור כולם".
אלי גיל נולד בשכונת נחלאות בירושלים ב-1935. שם המשפחה המקורי היה מזרחי, אבל במשפחה דבק הכינוי גולה (נמוך, בערבית), כי כולם היו שם שמנים וקטני-קומה. כמה מבני המשפחה הפכו לגילה, אחרים קיצרו לגיל.
אב המשפחה, יוסף מזרחי (אבו-סלים), היה קבלן בניין וצינורות, מעשירי העיר. הוא בנה את בתי הקולנוע המיתולוגיים אדיסון ואוריון, שכל אחד מהם הכיל 1,000 מקומות ישיבה. האב גם נחשב לפעיל ציוני, איש ההגנה, שעזר להעלות יהודים מהעיר אורפה בסוריה, שממנה הגיע, וגם מחאלב ומדמשק.
בגלל ממדי גופו הגדולים, מספר גיל, לא נמצאה לאבו-סלים חליפה על פי מידותיו, והוא נהג ללכת בשוק מחנה יהודה עם אומבז', גלביה גדולה. "כולם פינו לו את הדרך, אם רצו או לא רצו", מסכם גיל את סיפור האב.
במשפחת גיל היו עשרה אחים ואחיות. אחד מהם הוא יעקב גיל המנוח, חבר הכנסת העשירית. "אצלנו נהגו להתחתן בתוך המשפחה", מספר גיל בלי עכבות. "תן לי את בת אחיך ואני אתן לך את בן אחותי. אחי הגדול, שלמה, התחתן עם בת הדודה עמליה. אחותי, שמחה, התחתנה עם בן דודי שלמה. המשפחה המורחבת התערבבה, והיו הרבה בעיות בריאות בקרב הדור השני בגלל זה. אמא שלי, רחל דיש, התחתנה עם אבי בגיל 13 בעיר אורפה. כך התנהלו פעם העניינים".
גיל למד בילדותו אצל חכם פתאל, אביה של מרגלית עובדיה, אשתו המנוחה של הרב עובדיה יוסף. "היה בשכונה בית כנסת והוא הפך אותו לבית ספר. חכם פתאל היה המנהל, המורה, השרת המרכזי ובעל המזנון. אוי לך אם היית מכניס לפה מסטיק או סוכריה שקנית במקום אחר".
בגיל 14 עבר גיל ללמוד בבית הספר כי"ח בירושלים, אבל אז החליט לברוח מהבית שהעיק עליו וגם מן הלימודים שהכבידו. גיל הצטרף לחברת הנוער, ועם קום המדינה נסע לחיות בקיבוץ בית אלפא. בגיל 18 הוא עלה להשלמה בקיבוץ זיקים של השומר הצעיר. עד היום הוא זוכר את בכי התמרורים הקולקטיבי של חברי הקיבוץ כשנודע להם על מותו של סטאלין, שמש העמים. "הם ישבו ובכו ואנחנו עמדנו וצחקנו", מספר גיל.
במאי 1953 התגייס גיל לנח"ל, ונחשב ללוחם מצוין. המפקד שלו בקורס מ"כים היה סעדיה אלקיים, הוא סופפו, הלוחם המפורסם מיחידה 101 של אריאל שרון. גיל התגלגל בינתיים בין כמה קיבוצים. פעם אחת ניסה להגיע לקיבוץ יקום, שם התגורר, ועמד שעות לצד הכביש בזמן שאיש לא עצר.
"בשעה אחת בלילה נמאס לי", כך סיפר. "לקחתי אבן גדולה וזרקתי על אחת המכוניות שלא עצרו לי. השמשה התפוצצה. המכונית עצרה וירד ממנה יוסי ידין, שחקן התאטרון המפורסם, אחיו של יגאל ידין. הוא בא להכות אותי, החזרתי לו. בינתיים יצאו הנוסעים האחרים במכונית, גררו אותי פנימה והודיעו שהם לוקחים אותי למשטרה".
נוסעי המכונית, כך התברר, היו שחקנים במחזמר "קזבלן" שרץ באותה תקופה. הם חזרו כנראה מאחת ההופעות. "הסברתי להם שאני מחכה שעות על הכביש, והם לקחו אותי לקיבוץ, ולא למשטרה. למחרת דלף הסיפור לעיתונים ובמעריב נתנו את הכותרת 'קזבלנצ'יק תקף את קזבלן'. משה דיין היה אז הרמטכ"ל. הוא קרא את הקטע בעיתון והורה למפקד הנח"ל להוריד אותי בדרגה.
"המפקד אכן הוריד אותי בדרגה, אבל שלח אותי לקורס קצינים. בקורס פגשתי את פואד בן אליעזר, משה לוי (הרמטכ"ל לעתיד, שכונה משה וחצי, ש"י), אהרון אשל ואחרים. לא השלמתי את הקורס. הדיחו אותי בגלל התפרעויות וחוסר משמעת. פואד ומשה וחצי נשארו שם כנציגי עדות המזרח", מחייך גיל. גיל השתחרר ב-1955.
במבצע סיני, שנה לאחר מכן, גויס שוב והשתתף בקרבות פנים אל פנים בעיר רפיח. כידון מנשק של חייל מצרי פגע בזרוע שמאל שלו. אבל גולת הכותרת של חייו הייתה במהלך 1957. תא "ל אברהם ארנן החליט להקים את סיירת מטכ"ל, וחיפש צעירים עזי נפש, דוברי ערבית רהוטה, שיצטרפו ליחידה.
"הדוד שלי, איש המודיעין שלמה גילה, המליץ עליי. נסעתי לבית קפה בקריה וישבתי לפי ההוראות עם עיתון מעריב הפוך, עד שארנן ניגש אליי. הייתי הלוחם הראשון שגויס לסיירת. לימדו אותי להיטמע בתוך אוכלוסייה ערבית, שלחו אותי למבצעים בערים ערביות, ובהן לטקייה. הרמטכ"ל חיים לסקוב בא לבחון אותי מקרוב". באותם ימים הודבק לגיל שם המסתערב "דהוד", שמלווה אותו עד היום.
גיל נשאר בסיירת מטכ"ל כמה שנים. כשהשתחרר משירות סדיר המשיך ללוות את היחידה בימי המלחמות וברוב המבצעים הגדולים. "שנות ה-60 ביחידה היו תקופה פראית", מספר גיל, ואולי מחפש לגיטימציה להתנהגות הבעייתית שלו גם בימים אלה.
"לא היה לנו תקציב, לא דלק ולא אוכל. נהגנו לגנוב דלק ממכוניות ואוכל מאנשים שיצאו לפיקניקים. אף פעם לא תפסו אותנו. בסוף אחד מאיתנו פנה לרמטכ"ל חיים בר לב וטען: 'אני משרת ביחידה של גנבים'. המפקד דוב תמרי קיבל נזיפה ומאז פסקו הגניבות, אלא אם כן היה מדובר במסיבות או במבצעים".
עיניו של גיל בורקות כאשר הוא מדבר על אברהם ארנן, על אהוד ברק או על המסיבות ביחידה. ארנן שינה את חייו, כאמור. ביום חמישי הקרוב, כמו בכל שנה, יומיים אחרי יום העצמאות, יוביל גיל את יום האזכרה לארנן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
לצדו של גיל יעמדו עוזי דיין, דני יתום, דוב תמרי, אליק רון ואחרים. "אנחנו מספרים על החלום ושברו, על ארץ ישראל של פעם והמדינה של היום. אנחנו מדברים על ארנן, שהקים יחידה קטנה שממנה צמחו שני ראש ממשלה, ארבעה רמטכ"לים, עשרה אלופים, עשרה פרופסורים והמון אנשים איכותיים שעיצבו את פני החברה בישראל".
מבחינתו של גיל אהוד ברק הוא גדול המפקדים, איש אמיץ עד טירוף, שעיצב את דרכה של סיירת מטכ"ל והתווה לה את הדרך. גם האלתורים של ברק הם נושא להערצה עיוורת של גיל, שמוצא בו שותף נסתר לתעלולים מפוקפקים.
"ברק יצא פעם למבצע בסוריה", מספר גיל, "ואני הייתי מפקד החוליה שלו. היה חסר לו בנזין אז הוא גנב מהג' יפ של אברהם יופה, שהיה מפקד פיקוד צפון. הוא נכנס לסוריה, והמבצע התעכב וביקשו שיחזור מיד. אתה יודע מה הוא עשה? ניתק את מכשיר הקשר והשלים את המשימה. בסוף הוא קיבל צל"ש ונשפט על גניבת דלק".
גם ברק, שר הביטחון היוצא, אינו חוסך מחמאות מגיל. "הוא אחד הלוחמים הטובים שלנו, איש יקר וסמל של הסיירת, מי שהכניס לנו הווי וכוחות ברגעים הכי קשים. הוא סיפר לך על 'משימה בלתי אפשרית'?" שואל ברק. "עשינו סרט עם כל מיני מערכונים שנקרא 'משימה בלתי אפשרית'", מספר גיל.
"אחד המערכונים נקרא 'אידבבה', טנק בערבית. ביימנו בנות ערביות שנחטפות בידי חיילים מצרים, ואנחנו חוטפים אותן ומביאים אותן למסיבה של היחידה. זה היה מצחיק, אל תשאל. הקרנו את הסרט הזה בכל אירוע של היחידה".
"המסיבות שלנו היו בלתי רגילות ", מתרפק גיל. "גייסתי את המוזיקאי ובמאי הטלוויזיה דן בירון, שהוביל את כל האירועים. אנחנו היינו להקת הבידור של הבית. היו באים גם מבחוץ: הגששים, שייקה אופיר, מי שאתה רוצה. יהורם גאון בא לשיר את שיר היחידה. בכירים בצבא קיבלו באירועים מיוחדים את תואר אביר היחידה. כל מי שעזר לנו מבחוץ - חיים בר לב, רן פקר, אהרל'ה יריב, הטייס אורי ירום - כולם היו אבירי סיירת מטכ"ל. מי שקיבל הכי הרבה אותות מהיחידה היה הרמטכ"ל דדו, דוד אלעזר".
והיו גם פרשיות אהבה, רומנים וחתונות. "אברהם בן ארצי ודליה רבין, שהייתה פקידה בסיירת, התחתנו במבנה של המוסד, כי לא היה לנו מקום מתאים ביחידה. הבת של דדו, הילה, שירתה ביחידה והתחתנה שם עם דורון כהן, אחיה של נאוה ברק. גם הוא היה ביחידה. אני התחתנתי ב-1965 עם מיכל דאוס, בבית שלי בבית זית. כל החברים בסיירת באו להכין את המקום. ברק היה אז סג"מ צעיר וניקה את כל השטח. היה מה זה שמח".
במלחמת ששת הימים, מודה גיל, לא נמצאה לסיירת תעסוקה. אנחנו קופצים לסוף שנות ה-60, תקופת הטרור האווירי וחטיפות המטוסים, שהחרידו את המדינה. "יצחק ג'יבלי ואני הגענו לראש המוסד, מאיר עמית. אמרנו לו 'תן גם לנו לחטוף מטוסים ערבים. נעשה פעולת תגמול'. הוא אמר לנו, 'אתם יודעים מה? יש לישראל עשרה מטוסי נוסעים. קחו שלושה שבועות של אימונים בנשק קל וקרבות מגע ותגנו על המטוסים שלנו ברחבי העולם'. זה בדיוק מה שעשינו. הפכנו למאבטחים".
גיל זוכר מאותם ימים מקרה מביך במיוחד. "טסתי עם אל על לניו יורק, ישבתי בכיסא המאבטחים ליד הקוקפיט. הדיילים לא אהבו את זה. החזות המזרחית שלי כנראה הבהילה אותם. הם חשבו שאני בא לחטוף את המטוס, וביקשו ממני להחליף מקום ולעבור אחורה.
"רק אחרי שנתתי מילת קוד לקפטן הם הניחו לי. כעבור כמה ימים טסתי שוב. הפעם התנפלו עליי במכס, הפשיטו אותי. הם אמרו, איך יכול להיות שאיש כזה טס כל הזמן. חשבו שאני מבריח. אילו הייתי נראה כמו אשכנזי זה לא היה קורה".
למלחמת יום הכיפורים שוב יצא גיל כמו גנב וחזר כמעט כמו גיבור. כאשר היה נדמה ללוחמי היחידה שהם הולכים לפספס גם את המלחמה הזו הם יצאו לפעולה, שכמעט עלתה בחייהם. "קובי יציב, אבשה אדמוביץ, אנוכי ועוד עשרה לוחמים גנבנו 11 זחל"מים ועלינו להשתתף בקרבות ברמת הגולן תחת פיקודם של יוני נתניהו, מוקי בצר ואליק רון. הקמנו יחידת חי"ר לכל דבר. באמצע אחת ההפגזות עפתי מהזחל"מ ונחתתי על אבן בזלת בכול הכוח. אני שומע את החבר'ה צועקים 'דהוד מת, דהוד מת', אבל לא קרה לי כלום. בסוף הקרב הזה כבשנו את מזרעת בית ג'אן".
באותן שנים, בין המלחמות ובכלל, עבד גיל לפרנסתו כמקרין סרטים נודד בירושלים והסביבה. הוא הסתובב עם מכונת פילמים של 16 מילימטר בין בתי הספר והמרכזים הקהילתיים, ועשה קצת כסף. החיבה שלו לקולנוע כמעט הפכה אותו לחסר כל כבר אז.
חברו הטוב מיכה שגריר ביים באותם ימים את הסרט "הסיירים", וגיל היה המפיק. "גייסתי 150 אלף דולר, אבל הסרט נחל כישלון חרוץ והתחלתי ליפול. למזלי, שגריר ואני עשינו אחר כך עוד סרט על ארץ המרדפים, שנקרא 'המלחמה שאחרי המלחמה'. הסרט הזה הצליח וכיסה את החובות הכבדים שצברתי בהרפתקה הראשונה".
אבל פרק החיים הידוע יותר של אלי גיל התחיל ב-1982, והוא שדרדר אותו למצבו הקשה היום. גיל שוחר ההווי והנוסטלגיה הקים בביתו בבית זית מועדון שנקרא "כובע גרב". השכנים התנגדו והמועדון נסגר עד מהרה, אך אז הגיעה לגיל הצעה לרכוש או לשכור את בית החרושת לרעפים בכניסה ליישוב מוצא. גיל התלהב מיד. הוא מצא הזדמנות להעביר את מועדון הזמר למקום רחב הרבה יותר.
"התלהבתי, אבל לא היה לי כסף", מספר גיל. "אספתי את בוגרי היחידה ב'כובע גרב', והצעתי להם להקים קואופרטיב, וכולם יהיו שותפים. מנחם דגלי אמר שזה יהיה מתכון לסכסוכים אינסופיים וביקש שכל אחד יתרום לי לפי יכולתו".
"אספתי 150 אלף דולר ופתחתי את שערי המועדון החדש", ממשיך גיל. "קראנו לו 'הבית האדום'. המקום שגשג בצורה לא רגילה. בימי חמישי המקום היה מפוצץ במאות אנשים. סגרנו את הדלתות וחברים היו מתקשרים אליי מבחוץ כדי שאכניס אותם. זה היה מקום של מסיבות, שירה, ריקודים ואירועים. דן בירון היה המנהל האמנותי.
"אין זמר שהוא לא הביא לבית האדום: שלום חנוך, מתי כספי, חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, מי לא? אנשים התחרו ביניהם כדי לעשות שם אירועים. השופט אהרן ברק חיתן שם את הבן שלו. עליזה אולמרט עשתה אצלי תערוכת ציורים. כשבני גאון קיבל את תפקיד מנכ"ל כור עשינו לכבודו אירוע מפואר. הימים היו ימי חג השבועות והבית האדום הפך לאסם גדול. כל שועי הארץ הגיעו. יהורם גאון שר. חיים חפר היה. כולם".
חביב חמאווי ואשתו חביבה הם חברי ילדות של גיל. גם היום, שנים ארוכות אחרי שנסגר הבית האדום, הם מתקשים לשכוח את האירועים הסוערים שהיו במקום. "הגיעו לשם אלפי אנשים", מספרת חביבה, "הם היו אוכלים ושותים בלי חשבון, בלי שגיל ידע מי שילם ומי לא שילם. כולם ישבו, צחקו, שרו והלכו הביתה. אלי היה לארג'. דאג לכולם. בימי חמישי יצאנו בשלוש-ארבע לפנות בוקר. הייתי באה לעבודה ואומרת לאנשים:'מילאתי את המצברים לחודש שלם'".
"אלי עשה את הפטנט עם אבירי הבית האדום", מוסיף חביב על הסצנה הירושלמית של הימים ההם. "כל אחד שילם 5,000 דולר והפך לאביר. גם אני שילמתי. אף פעם לא ביקשתי את הכסף בחזרה, כי הגיע לו הרבה יותר. נכנסת לבית האדום והרגשת שזה הבית שלך. כולם הרגישו כך. אני זוכר שערב אחד התקשר אהוד ברק כמה דקות לפני הסגירה. 'אני עם עוד עשרה אנשים', הוא אמר. אלי אמר לו, 'תפדאל, תבואו', ופתח להם שולחן גדול".
"אני הייתי מרכז המסיבות", מסכם גיל. "הבאתי לירושלים שמחה גדולה במשך שנים. זה היה אלי גיל במיטבו". גיל מדלג, מסיבות מובנות, על ההסתבכות שלו עם מס הכנסה באותם ימים. החבר הטוב מיכה שגריר הסביר בראיון ל"כל העיר" כי "כאשר אתה עובר את הגבול פעם אחת בפקודה, אז גם במבנה הנפשי שלך אתה מתחיל לחצות גבולות. צריך לכבד את החוק, אבל לאנשים האלה יש בעיה. אחרי שעשו את כל מה שעשו, הם לא יודעים איפה נעצרים".
בשנת 1995, מספר גיל, פנה אליו העיתונאי הכלכלי איתן ליפשיץ. "הוא אמר לי שגם אם הבית האדום יפעל עוד מאה שנה לא ארוויח מיליון דולר. יש לי הזדמנות למכור ולבנות שם בתי דירות. אמרתי יאללה, נלך על זה.
"לקחנו הלוואה של מיליון וחצי דולר יחד עם היזמים דוד סופר והרצל לוי, לצורך הבנייה והרישומים. העניינים הסתבכו. רצינו לבנות 50 דירות, בסוף בנינו 21 דירות בלבד. זה לא החזיר את ההשקעה. קרסתי כלכלית. בום גדול. נשארנו בלי הבית האדום ובלי הדירות שרצינו להתעשר מהן".
גיל נשאר בכל זאת עם שטח אדמה של 40 דונם סביב הבית האדום, שאותו קנה לצורך הכשרת מקומות חנייה למועדון הזמר והמסיבות (" יולי עופר נתן לי 50 אלף דולר לקנות את השטח", מספר גיל. "גם הוא הפסיד הרבה כסף אצלי"). רוב רובו של השטח היה חקלאי, אבל גיל, כבר למדנו, לא מבחין בין חוקי ולא חוקי. הוא חפר מדרון גדול, הכשיר את השטח ובנה בית מידות בלי רישיון, בלי היתרים ובלי בטיח. כאן גם החלו משחקי הפינוי-בינוי בינו ובין השלטונות.
"הבית שבניתי היה אחד היפים בארץ", נזכר גיל בערגה. "כולם התפעלו. 250 מטר מסוגננים, מסביב מדשאות, כמו גן עדן". ומי לא עבר בבית נטול הרישיון? כל מפקדי הצבא, ובעיקר הסיירת.
"כמה מהם הלכו כבר לעולמם. היו שם מנחם דיגלי, דוב תמרי, שי אביטל, עוזי דיין, עומר בר לב, אליק רון, עובדיה סרי וגם דליה רבין, שהייתה כזכור פקידה ביחידה והתחתנה עם אברהם בן-ארצי, שכתב את המנון הסיירת, שגיל מדקלם אותו בעל-פה בכל הזדמנות. בימים הטובים התכנסה בבית מדי חודש חבורת איינדה, על שמו של שליט צ'ילה לשעבר - חברים קרובים של גיל, שתפקידם הוא בעיקר לשתות ולעשות שמח.
ארבע שנים חלפו וגיל קיבל צו הריסה ראשון. "החרבתי הכל לבד. הקמתי אוהל, והתחלתי לבנות שוב. הפעם העמדתי את הבית על גלגלים, כדי שנוכל להזיז אותו בכל זמן שהוא. עד 2011 לא קיבלתי מכתבי אזהרה ולא מכתבי פינוי. חשבתי לעצמי, סבבה, באתי אל המנוחה ואל הנחלה.
"התחלנו להתרחב. בנינו דירות קטנות כאלה, חדרונים. קראנו לזה'בקתה בהר'. זוג חברים שלי ניהלו את העסק על בסיס של השכרת צימרים לשימוש יומי. בעירייה רתחו עליי. הם תבעו אותי על בנייה בלתי חוקית של בתים, לא כולל הבית שעמד על גלגלים".
האנשים שדיברתי איתם מספרים שבשטחו של גיל במדרון מוצא נוהל בית זונות. העירייה השמרנית של ירושלים לא סבלה את זה. גם גיל מודה בכך בחצי פה. למען האמת, אין אדם גלוי לב יותר מגיל. הוא לא מסתיר דבר, לא מחפה על כלום, חושף בקלות את כל מה שהיה מביך מישהו אחר ועושה מה שבא לו, ואולי כאן מונח המפתח לכל צרותיו.
"הוא ילד בן שמונים", כפי שאומרים החברים שבאים לסעוד אותו ולסייע לו מדי יום. יש כאלה שאומרים שגיל נתון בהלם קרב מאז התפוצץ הזחל"מ שלו במלחמת יום הכיפורים, והוא לא מבחין בין טוב ורע. אחרים יגידו שבצבא ובסיירת מטכ"ל טשטשו תמיד את הגבולות, ולימדו את גיל שלא יבחין בין מותר ואסור. האמת מונחת אולי באמצע.
"בשש בבוקר", משחזר גיל, "הגיעו משאיות ובאגרים והתחילו להרוס הכל. הם היו אגרסיביים מדיי. עבדו בגסות. לא מתאים. הם לא הבחינו בין בתים שהיו או לא היו כלולים בצו, עקרו עצים ושברו את כל צינורות ההשקיה. זה לא היה צו הריסה, זה היה צו גריסה. הם עבדו כאן יום שלם, הלכו וחזרו אחר הצהריים עם טרקטורים וציוד כבד. לא קראתי לאיש. עמדתי והסתכלתי. אפילו עשיתי להם קפה. הם השאירו אחריהם חורבן, אדמה חרוכה. הגעתי למצב הכי נורא שהייתי בו אי פעם".
"אומרים בית זונות? נערות ליווי?" מזדעק גיל. "תגיד, יש בית מלון שלא נכנסות בו נערות ליווי? אני לא מבין את השנאה הזו. למה זה מגיע לי? אני מלח הארץ. מלח גס, לא מלח דק".
החברים והאחים של גיל מנסים גם הם להלבין את מעשיו ולהסביר את התנהגותו. כולם מסכימים שהוא פורע חוק, אבל נשבעים שהרשויות לא היו מתנהגות כך אל בוגר סיירת מוכר, בכיר, אשכנזי ובעל עיניים כחולות. "אין לו חברות הייטק, הוא לא הלך לפוליטיקה, אין לו עיתון. אז עלו עליו עם בולדוזרים", אומר החבר ישראל אריאל, דקה לפני שהוא נכנס להכין שקשוקה על הגז בתוך המשאית.
"המדינה לימדה את אלי להיות נון-קונפורמיסט", מסנגרים האחים עזרא ודוד גיל בקול אחד. "בצבא הוא התרגל לזה שקודם כל עושים ואחר כך שואלים. המטרה מקדשת את האמצעים. תוסיף לזה את העובדה שהוא איש קשה, ראש ח'אטב, כמו אומרים. ראש של עץ זית. לא שומע לעצות. הדמיון שלו עובד הרבה לפניו. זה סימן להלם קרב".
גיל נשאר עם בית אחד על גלגלים, ועם המשאית שהפכה לדירתו. לגיל יש בת, שלי (47), שלושה בנים - יוסי (45), דור (40) וטל (22) - ושישה נכדים. הוא חי לבד מאז שהתגרש מאשתו מיכל, למעט תקופה קצרה שהיה נשוי ליעל אדלר. את המשאית קיבל במתנה מחבר טוב, אלי עזרא, תושב הקסטל.
עכשיו, כך הוא מספר, הוא מחכה לרגע שיוכל למצוא לעצמו בת זוג שתסכים לחלוק איתו את החיים בקבינה. האם הוא חושש מהריסה נוספת? "הם לא יצליחו להשאיר אותנו בלי בית", מבטיח גיל. "הם גם לא יכולים להוציא עכשיו צו פינוי למשאית. רוצים? אני קם ונוסע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם