אף אחד כבר לא מחכה לנו בדרכים
מי שראה את משה מעיין (שטיין) משחק כדורסל בחולון (ומכסח את הפושטקים מקומנדו ארמון) לא ישכח אותו לעולם. לפני 46 שנה הוא נהרג. ביום הזיכרון חוזר מנחם כהן לאחד מגיבורי ילדותו
וברך לו חיוך שכמוהו כאורוברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות
שמחה, הסדרן מקולנוע ארמון בחולון, היה מתחיל את יום העבודה בשעה 15:00 אחה"צ, אבל
משה שטיין לא היה מתחיל לקשור את השרוכים בנעליים אם סביב המגרש לא היה מלא, כי בשביל שהוא יקבל את המוזה בידיים, שטיין היה צריך לראות את כל השכונה על הקווים. וזה מה שהיה. מגרש מלא.
ואז שטיין היה בולע כפית שמן דגים, מוחק סנדוויץ' עם נקניק הונגרי שאחיו אבי הביא לו במיוחד מהבית, בודק במדחום שהצלזיוס באוויר לא יעבור את ה-25 מעלות ומתחיל לתפור את היריבים אחד לאחד, כשהוא מתרומם לסל, שוהה באוויר, ומסתלבט על חוקי הגרביטציה. ואנחנו ישבנו בשורה הראשונה, קיללנו את השופט והיינו מאושרים.
בימי שישי בבוקר משה שטיין היה סוגר חשבונות עם הפושטקים מקומנדו ארמון. בשיא האגדות שנרשמו עליו זכור איך ביום שישי סגרירי במיוחד נפל שטיין למארב מתוכנן של 10 פראחים. אחרי שניה אחת של אסטרטגיה והרבה דקות של אנרגיה, נראה שדה הקרב כדלקמן: 2 ערסוואתים שכבו בתוך שיח של סברס, והשאר נראו כמו להקת דגים במנוסה. ורק שטיין נגס להנאתו בעוגת גבינה, הקינוח שהיה אהוב עליו במיוחד.
בכל יום ראשון משה שטיין היה מגיע בבוקר לרכבת צפון ועלה על הקרון שהוביל את החיילים לבסיסיהם בצפון. מול מבואות ים, כמו מתוך הזמנה, הרכבת היתה נוסעת בהילוך נמוך ומשה שטיין היה קופץ מהקרון וממהר לבית הספר הימי כדי לטפס על התורן במגרש המסדרים ולצעוק: "יבשה".
יורדי הים הוותיקים מספרים כי יום אחד שכח נהג הקטר להוריד הילוך, ואז משה שטיין משך את כבל החירום. הרכבת עצרה בחריקת בלמים, שטיין ירד והלך לדרכו. האגדה מספרת כי איטלקי אחד, שהיה במקרה בקרון של המזנון ואכל בורקס, קיבל השראה מהאייטם ועשה ממנו סצנה ללי ואן קליף בסרט "הצלפים".
וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.
מהון להון, הקמנו את אליצור חולון וחטפנו במשחקים הראשונים בראש. שמעון טננבלט הביא את משה שטיין כדי שנראה כמו קבוצה. ביום ראשון אחד, משה שטיין לא חזר למבואות ים אלא הלך למשרדים של הפועל חולון, כדי לקבל טופס שחרור ולעבור לאליצור.
המזכיר של הפועל חולון לא רצה לשמוע על שחרור למשה שטיין ואז ביצע הסנטר את המהלך שנרשם בדברי ימי חולון כ"אלמנט של שטיין" והביא לו
תהילת עולם. הוא התכופף ממרומי ה-1.95 מטר שלו ולחש באזנו של המזכיר את שתי האפשרויות שיש לו, לבחירה חפשית: הראשונה: הוא חותם לו על טופס השחרור. השניה: הוא מקבל טופס 17 לאישפוז במחלקה האורטופדית בבית החולים. המזכיר לא ביקש אפילו חצי דקה למחשבה ובחר באפשרות הראשונה. למחרת, עם כיפה סרוגה על הראש, קרעו משה שטיין ואליצור חולון את בית"ר ת"א ונתנו להם 20 הפרש.
נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר, וחיוך ורגליים לרקוד
ויד מעודנת ולב מרטט,
ומה אברך לך עוד?
לקראת העונה הבאה המגמה היתה לעלות לליגה הארצית בכל מחיר. לנו לא היה אכפת להמשיך בליגה א' בגלל הכבוד שנתנו לנו הקבוצות, כי מורא משה שטיין רדף אחרי שחקני הליגה כמו כלב אחרי חתול. אבל מרכז אליצור הפעיל לחץ. הבעיה הקטנה היתה עם שחקני החיזוק, אז הבאנו את חיים זיידנברג ואהרן נשיא. הבעיה הגדולה היתה עם משה שטיין, ששירת ביחידת הצוללות ודווקא בימים של המשחקים הוא היה צריך להרים את הצוללת כדי שאנשי התחזוקה יוכלו לנקות את הגחון.
לפני כל משחק חוץ היה האוטובוס של אליצור חולון מתעכב כמה דקות וכמעט תמיד שטיין היה מגיע. לפעמים היינו קובעים איתו באיזה צומת על אם הדרך. הנהג היה מאט את הרכב, משה היה עולה, מניח את הקיטבג על המושב ופונה להנהלה: "אפשר לסמוך עליכם?! חצי שעה אני מחכה פה על הכביש". אחר כך היה שטיין קולע 20 נק' בממוצע, חוטף איזה סנדוויץ' עם נקניק הונגרי שאחיו אבי הביא לו מהבית, מאיץ בנהג שיקפיץ אותו לצומת הקרוב וצולל לחשיכה.
ב-22 לינואר 1970 חזרו כוחות צה"ל מפעולה צבאית באי שדואן במצרים. קצין החימוש שכח לפרק את המרעומים מהמוקשים, וכשעלתה משאית התחמושת מהנחתת לחוף, התרחש הפיצוץ. יותר מ-20 חיילים קיפחו את חייהם. משה שטיין היה ביניהם. העיר חולון בכתה במשך שבוע.
למשחק הבא יצא אוטובוס של אליצור חולון בזמן. איש לא ביקש מהנהג להתעכב עוד כמה דקות. כשעברנו בצומת הראשון האט הנהג את הרכב ומתוך הרגל בחן בנסיעה איטית את החיילים בטרמפיאדה. באוטובוס שררה דממה. כשהחל הנהג להאט גם בצומת הבא, ניגש אליו אחד השחקנים, הניח את ידו על כתפו ואמר בקול שקט: "אינך צריך לחפש יותר. אף אחד כבר לא מחכה לנו בדרכים". בסוף אותה עונה ירדה אליצור חולון לליגה ב'.
מאז במשך 45 שנה אנו עולים לקברו. האימא מרגיטה, בינג'ה, יהודה ואבי גם. החזן קורא את התפילה ואנחנו עומדים דוממים, בעינינו עולה התמונה ואינה מרפה, חייל במדים לבנים עולה לאוטובוס, מניח את הקיטבג על המושב ואומר: "אפשר לסמוך עליכם? חצי שעה אני מחכה פה על הכביש", מתיישב, ונוגס להנאתו בסנדוויץ' עם נקניק הונגרי, שאחיו אבי הביא לו מהבית.
הנער הזה עכשיו הוא מלאך,
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך,
אלוהים, אלוהים, אלוהים,
לו אך ברכת לו - חיים