האיש שלנו בסינדיקט: סודותיו של הגנגסטר מאיר לנסקי
הכספים שהעביר בימי המנדט, הסיוע בתחמושת ובאוניות, המיראז'ים שמימן לפני מלחמת ששת הימים וחלקו בהקמת מתקן עלום בסביבות דימונה. הסיפור המלא והלא ייאמן על המאפיונר האגדי מאיר לנסקי ועל תרומתו האדירה למדינה. לתפארת מדינת ישראל
או בעצם: מאיר לנסקי נולד בגרודנו למשפחה יהודית שהיגרה לארצות הברית. הוא לחם באומץ נגד עצרות תמיכה בנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה וסייע לאמריקאים לכבוש את סיציליה; הוא גייס מיליוני דולרים למען הקמת מדינת ישראל, אך כשרצה לעלות ארצה ולקבל אזרחות בראשית שנות השבעים הוא גורש מהארץ בבושת פנים.
כך או כך, מאיר לנסקי לא ישב בכלא אפילו יום אחד, ומת בשיבה טובה בביתו במיאמי. אילו היה חי, סביר להניח שלא היה זוכה להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל - ולא בטוח שבצדק. "בספרים על יהדות אמריקה, שנכתבו מתחילת המאה העשרים עד ימינו, כמעט שלא מזכירים את לנסקי", אומר השבוע עודד אברמסקי, קרוב-רחוק של לנסקי ומומחה לתולדות חייו ולקשריו עם ישראל.
"ראו בזה פרשה שצריך להדחיק אותה. ומכיוון שהדחיקו את הפרשה הזאת של הגנגסטרים היהודים שם, וגם כאן, בארץ, לא רצו לדבר על זה, אז לא יכלו לדבר על התרומה שלהם למדינת ישראל. כותבים על האמנים היהודים, על התרומה של היהודים לתרבות – אבל שום מילה על הפושעים היהודים.
"אני לא הכרתי את לנסקי באופן אישי, ואני לא מעריץ גנגסטרים באופן מיוחד. אבל אני יודע להפריד, ויש לי הערכה גדולה מאוד כלפיו על העזרה שלו בהקמת מדינת היהודים. הלב היהודי והציוני, בייחוד אחרי השואה, עלה אצלו על גדותיו. שני הדברים שעומדים ברקע של ההיסטוריה של יהודי ארצות הברית הם השואה ומדינת ישראל; ואצל לנסקי אפשר לראות היטב איך משתקפים שני הדברים האלה. אלה שהיו בארץ וידעו להפריד בין לנסקי הגנגסר ללנסקי הציוני, העריכו אותו מאוד, ואפשר היה לראות את זה בדיונים שהתקיימו בכנסת כשביקש לעלות לארץ. רבים אמרו שמגיע לו להישאר, כינו אותו 'הרב מאיר מקהילת קודש גרודנו', והדגישו את המוצא שלו ואת הפן היהודי שלו".
בריאיון מיוחד, שנערך בתווך שבין יום השואה ליום העצמאות, שופך אברמסקי אור חדש על תרומתו הרבה והשנויה במחלוקת של לנסקי למדינת ישראל.
הנוירולוג פרופ' עודד אברמסקי (72) הוא בעל עניין מיוחד בלנסקי. אברמסקי כיהן כראש המחלקה הנוירולוגית בהדסה עין כרם כ-18 שנה, היה דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית וכיהן כמדען הראשי של משרד הבריאות ויו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח. בשיחה עמו לפני כמה ימים הוא סיפר כיצד נוצר הקשר שלו ללנסקי. "כשלנסקי ביקר בארץ ב-1971, אני בדיוק סיימתי את לימודי הרפואה", הוא פותח את דבריו. "זאת הייתה פרשה מרתקת, ולכן התחלתי להיפגש עם אנשים שהכירו את לנסקי ולקרוא דברים שנכתבו עליו.
"כשהתחלתי להעמיק בדברים, וקראתי על המלחמה שהייתה בכנסת אם להשאיר אותו או לא להשאיר אותו, והבנתי שהוא מגרודנו, עלתה האפשרות שהוא בכלל קרוב שלי. לנסקי נולד בגרודנו ב-1902. אביו נסע לאמריקה, והמשפחה באה בעקבותיו ב-1911. שם המשפחה המקורי שלו היה סוחובלנסקי, והם קיצרו אותו ללנסקי.
"כשאמא שלי באה לארץ מפולין ב-1938, חיכו לה בארץ שלוש בנות דוד ששמן היה לנסקי. שתיים נפטרו, ועם השלישית, שכבר הייתה חולה, נפגשתי בקיבוץ שלה. שאלתי אותה: בלומה, תגידי, אנחנו לנסקי או סוחובלנסקי? והיא אמרה: 'ודאי שאנחנו סוחובלנסקי. אנחנו קיצרנו, ואנחנו יודעים שיש משפחה באמריקה שגם היא קיצרה, ואנחנו אותה משפחה'.
"סבתא שלי מאשה, אמא של אמא, היא מצד אחד מירובסקי ומצד שני סוחובלנסקי. משפחת מירובסקי עלו גם הם לארץ והתיישבו בחיפה, ואנחנו ידענו כל השנים שהם יודעים דברים על הצד השני של סבתא ולא כל כך רוצים לדבר עליו. אז נפגשתי עם בן דוד של אמא שלי, והוא ידע לספר לי שבאמריקה המשפחה הזאת קשורה לכל מיני עסקים, למאפיה ולדברים האלה. הוא ידע, אבל פשוט לא רצה לדבר על זה. בסופו של דבר התברר שסבתא שלי פשוט הייתה בת דודה של מאיר לנסקי. זה סגר לי סופית את המעגל: הלכתי, ראיתי, מצאתי, וזה באמת נכון".
לנסקי נולד כאמור בגרודנו, בימים שבהם הייתה חלק מהאימפריה הרוסית. בגרודנו, שהייתה חלק מפולין בין מלחמות העולם, התקיימה קהילה יהודית מפוארת. "מסוף המאה התשע עשרה ועד שנות העשרים של המאה העשרים, יותר משני מיליון יהודים עשו את דרכם ממזרח אירופה למערב", מסביר אברמסקי. "כמעט כולם הגיעו לאמריקה. מי הגיע לפלסטינה? נאיבים, ציונים, חולמנים, כמו הוריי. זה מקרה מוחלט שאני נולדתי כאן ולא בבולטימור, בפילדלפיה או בניו יורק. רוב היהודים הגיעו לשם".
כבר אז סימן את עצמו לנסקי כמוח של הארגון וכמי שלא מתעסק באלימות, בזמן ש"באגסי" היה הכוח – גנגסטר טיפוסי וחמום מוח, שממהר לשלוף את האקדח. "תמיד עדיף לא לירות, אם זה אפשרי", אמר פעם לנסקי. "עדיף להשתמש בשכל, ואם זה לא עובד, אז לעבור לאיומים. אלימות היא תחליף גרוע להיגיון" (מתוך הספר "הגנגסטר היהודי בארצות הברית" של פרופ' רוברט רוקאווי, מראשוני החוקרים שכתבו על המאפיונר היהודי בארצות הברית).
"הגנגסטרים היהודים באמריקה התפתחו משתי סיבות", מסביר אברמסקי. "הראשונה, כדי לגונן על היהודים. אישה יהודייה בלואר איסט סייד לא הייתה יכולה ללכת לבד ברחוב, כי היו איטלקים ואירים, שהיו תוקפים ואונסים. הקבוצות שהוקמו גוננו על היהודים באותן ערים ושכונות. הסיבה השנייה הייתה שהיהודים חיו באמריקה בעוני רב. הגנגסטריות הייתה דרך חיים באמריקה באותה תקופה - היו אלפים כאלה, בקרב היהודים ובקרב הלא יהודים - והיהודים נכנסו לזה כדי לעשות כסף ולשלוח את הילדים לאוניברסיטה.
בניגוד למשפחות הפשע האיטלקיות, שהרבה מהן נשארו פעילות עד היום, אצל היהודים כל הפרשה נגמרה בדור אחד, וחלק גדול מהילדים של אותו דור בכלל לא ידעו במה ההורים שלהם עוסקים. חלק מהגנגסטרים היו אנשי משפחה, שגידלו ילדים ושלחו אותם לבתי ספר ולאוניברסיטאות. חלק ממקבלי פרסי נובל היהודים היום הם בנים של אנשים שהיו קשורים בצורה כזאת או אחרת למאפיה".
בסוף שנות העשרים, השותפות באגסי את מאיר כבר גבתה דמי חסות ממועדוני לילה, סיפקה שירותי אבטחה לראשי המאפיה האיטלקית, התערבה בפעילותם של ארגוני עובדים בניו יורק ופה ושם גם עסקה בפריצות ובסחר בסמים, תוך שהיא משאירה אחריה שובל הולך וגדל של גופות. באותה תקופה גם התחזקו הקשרים בין השניים לחבר ילדות נוסף של לנסקי, צ'ארלי "לאקי" לוצ'יאנו. לנסקי וסיגל סייעו ללוצ'יאנו לסלול את דרכו לתואר "קאפו די טוטי קאפי" – הבוס של כל הבוסים – באמצעות חיסולם של בכירי המאפיה האיטלקית.
לאחר מכן הקימו לוצ'יאנו ולנסקי את מה שזה לכינוי "סינדיקט הפשע הלאומי" – מועצה לאומית של גנגסטרים, שבה התקבלו החלטות אסטרטגיות, יושבו סכסוכים בין משפחות פשע ושורטטו אזורי שליטה. בסינדיקט ישבו זה לצד זה ראשי משפחות הפשע האיטלקיות האיריות והיהודיות. "לנסקי היה בעצם המוח של הסינדיקט, שבו תיאמו את הפעולות הרבות שהתרחשו ברחבי ארצות הברית ואת איסוף הכספים", מציין אברמסקי. "היהודים שהיו שם היו אבנר זווילמן, מי שכונה 'אל קפונה של ניו ג'רזי'; סיגל, חברו האישי של לנסקי; ולואי "לפקה" בוכהלטר. לנסקי לא היה רוצח, הוא עסק בתיאום. לא ידוע שהוא הרג אי פעם מישהו, והוא גם לא ישב בבית סוהר. הוא היה המוח, האיטלקים היו חמי המזג".
כדי להוציא אל הפועל את מעשי הרצח הרבים, החליט הסינדיקט להקים לעצמו זרוע מבצעת. הכוח שהוקם התבסס על חבורה של בריונים יהודים ואיטלקים, ובראשם בוכהלטר ואלברט "הכובען המטורף" אנסטסיה. בין חבריה היה גם סם "האדום" לוויין - שהיה יהודי אדוק, ואמנם לא היה רוצח בשבת, אך כפיצוי פיתח את שיטת הרצח באמצעות דוקרן קרח ברקה. הקבוצה נהגה להיפגש בחלקה האחורי של חנות ממתקים בשכונת ברונסוויל בברוקלין, שהייתה פתוחה 24 שעות ביממה, ולדון בעיקר בבייסבול ובתכנון מעשי רצח. בעשר שנות קיומה ביצעה החבורה כ-700 מעשי רצח, זכתה לכינוי האלמותי "רצח בע"מ" (Murder Inc.) בידי העיתונאים שסיקרו אותה ונכנסה לפנתיאון הפשע בארצות הברית כחבורת המחסלים הקטלנית ביותר בתולדות המאפיה.
הקמת ארגון הגג של משפחות הפשע סימנה גם שינוי אסטרטגי בעולם הפשע האמריקאי: בראשית שנות השלושים כבר היה ברור ללנסקי ולחבריו שתקופת היובש עומדת להסתיים, שהסחר הלא חוקי במשקאות אלכוהוליים הוא נחלת העבר ושהעתיד נמצא בסמים ובהימורים. לנסקי ניצל את קשריו עם מנהיג קובה, הגנרל באטיסטה, וב-1936 התחיל להקים רשת של בתי הימורים באי השכן. באותה שנה גם נכנס חברו הטוב לאקי לוצ'יאנו לכלא, לתקופה של 20 שנה. היו אלה השנים שלפני מלחמת העולם השנייה, ובארצות הברית ניתן היה לחוש את המתח ההולך וגובר ואת שנאת היהודים.
פרלמן הטיל רק וטו אחד: בלי הרוגים. לנסקי שלח למשימה כמה מחבריו ב"רצח בע"מ", שיחד עם יהודים אחרים שאומנו למשימה הטילו טרור בתומכי המפלגה הנאצית ברחבי ניו יורק. דגלים נקרעו, גולגלות נסדקו, אך לא נרשמו הרוגים.
עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה התייצב לנסקי, במה שנראה כאקט לא טבעי של פטריוטיות, בלשכת הגיוס. זה לא היה מקרי. "בתחילת 1943, כשלוצ'יאנו ישב בכלא, התובע הכללי תומאס דיואי ומפקד הצי באו ללנסקי ואמרו לו שכוחות הברית עומדים לכבוש את סיציליה, מקום מוצאו של לוצ'יאנו", מספר אברמסקי.
"הם אמרו לו לבקש מלוצ'יאנו שהסיציליאנים לא יקשו על הכוחות הכובשים. לנסקי ביקר את לוצ'יאנו בכלא, וביקש ממנו שהמאפיה בסיציליה תשתף פעולה עם האמריקאים. היו שתי ארמיות שפלשו לסיציליה - הראשונה בריטית, בראשות הגנרל מונטגומרי, והשנייה אמריקאית, בפיקודו של הגנרל פטון. הסיציליאנים לא רק שאפשרו את הפלישה, אלא שהם גם קצת עצרו את מונטגומרי, כדי שפטון יהיה זה שהכיבוש יירשם לזכותו. בתמורה, כמובן, לוצ'יאנו שוחרר מהכלא".
ב-1946 התעוררו יהודי ארצות הברית לזוועה. שישה מיליון יהודים נהרגו באירופה, ולנסקי חש צורך לעזור לאחיו היהודים. "בעשר השנים שחלפו היו אמנם פעולות של יהודים נגד תומכי נאצים בארצות הברית", מתאר אברמסקי. "אך לנסקי, שהיו לו קשרים בממשל, לא הרים קול צעקה לנוכח מה שקרה במזרח אירופה. צריך לזכור שבהתחלה גם לא ידעו הרבה על מה שקרה שם. ואז, ב-1946, לנסקי קיבל החלטה אסטרטגית: שהוא וחבריו ברחבי ארצות הברית מוכרחים לעזור להביא את שארית הפליטה מאירופה לפלשתינה, ולעזור להקים את מדינת היהודים. לנסקי נתן את ההוראה.
"המטרה הייתה לעזור להקים את מדינת היהודים. זה אומר לקנות את האוניות, לעזור באיסוף היהודים מכל אירופה, להביא אותם לארץ, להעביר כספים לארץ, לחמש את הצבא. אם קונים מטוסים בצ'כיה ומאמנים צנחנים, אז צריך בשביל זה כסף – ולנסקי אסף את כל הכסף. זאת הייתה המתנה של לנסקי. הוא היה אדם בעל כוח והשפעה, והייתה לו היכולת לעזור להקים את מדינת היהודים. הוא עמד בקשר עם הרבה אנשים ועזר באיסוף הכספים. זאת הייתה תעשייה אדירה, ואידיאולוגית שאין כמוה, שהוא בעצם היה במרכזה. חשוב להדגיש שהמון יהודים שלא קשורים למאפיה נתנו כסף; אבל אלה ששלטו בזה, אלה היו אנשים שהיו מקורבים למנהיגות של הסינדיקט.
"בן גוריון שלח לאמריקה את טדי קולק, במסגרת משלחת של 'ההגנה'. קולק ישב בניו יורק, ואנשים מטעמו הסתובבו ברחבי ארצות הברית. אחד מהם היה ראובן דפני, שהיה מהצנחנים העבריים במלחמת העולם השנייה, ולימים איש שירותי הביטחון; 'חירות', הרוויזיוניסטים, שלחו לאמריקה את הלל קוק; והדתיים, אגודת ישראל, שלחו את מנחם פרוש. נתמזל מזלי שכרופא, קולק היה פציינט שלי לאורך שנים, וכך גם דפני ופרוש, ומהם שמעתי את הכול. קולק ישב במטה ההגנה בניו יורק, ברחוב 60 פינת השדרה החמישית. משם יצאו השליחים, ולשם באו האמריקאים. לגבי קוק אני לא יודע מה היה, אבל אני יודע על החברות הגדולה שנרקמה בין טדי קולק ובין לנסקי, ועל החברות המופלאה שנרקמה בין מנחם פרוש ובין לנסקי, ברמה האישית".
"אחרי שלנסקי קיבל את ההחלטה האסטרטגית הזאת הוא הפיץ אותה, ובעצם ציווה שזה ירד לכל הדרגות. דפני ישב בחוף המערבי, בלוס אנג'לס. יום אחד הוא מקבל טלפון מאדם בשם 'מיסטר סמיילי', וסמיילי אומר לו: הבוס שלי, מיסטר בנג'מין סיגל, רוצה להיפגש איתך. סידרו שלמחרת תהיה פגישה באיזה דיינר. באו שניים, בדקו שהכול בסדר, ואחריהם נכנס סיגל. סיגל היה באותה תקופה עסוק בבניית מלון פלמינגו בלאס וגאס, ולא התעניין כל כך ביהדות.
בניגוד ללנסקי, סיגל כן היה רוצח פה ושם, כשהיה צריך לעזור לראשי המאפיות האיטלקיות. הוא אמר לדפני: זה נכון שבפלשתינה יהודים נלחמים ויודעים להחזיק נשק? דפני אומר לו שכן, ומוסיף: אני יודע למה באת לכאן, בגלל ההוראה של לנסקי. ואז באגסי שואל אותו: ואם הם צריכים להרוג, יש להם במה להרוג? ודפני עונה שכן. אז באגסי אומר: אני איתכם. דפני סיפר לי שהשיחה שכנעה אותו, אבל שהוא בכל מקרה קיבל פקודה מהחבר שלו לנסקי. למחרת הגיעו עשרות אלפי הדולרים הראשונים, ונמסרו ביד לדפני. אגב, תיאור הפגישה הופיע בספרו של רוקאווי, אלא ששם, לא הופיעו שמות כוכבי הרנדוו.
"ראש הסוורים בנמל של ניו יורק היה אלברט אנסטסיה, שהיה אחד מחמשת האיטלקים בסינדיקט. אנסטסיה היה חבר של לנסקי, הם היו הרי באותה חבורה. באותו זמן היה אמברגו שהנשיא טרומן הטיל על משלוחי נשק למזרח התיכון. באמריקה נאספו אז נשק ותחמושת, היו יהודים שרצו לעלות ארצה, היה הכסף שלנסקי ארגן, והיה צריך להעביר את כל זה לפלשתינה; אז אנסטסיה דאג להעמיס את הדברים בחשאי על אוניות שנסעו לפלשתינה, ובמקביל הטביע אוניות אחרות, שהיו חשודות שהן עלולות להעביר נשק לערבים.
"במקביל, דפני התחבר עם ראש הסוורים בחוף המערבי, שלא היה יהודי, אבל אשתו הייתה יהודייה. וכך, חלק גדול מהנשק הוברח באותה צורה מהחוף המערבי, בזכות הקשר שיצר שם דפני עם אשתו של ראש הסוורים".
קולק והאחרים ידעו מאין מגיע הכסף של לנסקי?
"הם ידעו מי זה לנסקי, אבל הם ידעו גם שמלנסקי זה ירד למטה, ושבהשפעתו נתנו כסף גם אין-ספור יהודים שלא היו קשורים לגנגסטרים. לנסקי דאג לאסוף כסף מאנשי העסקים היהודים בכל רחבי ארצות הברית".
אברמסקי ממשיך לתאר את מעלליהם של שליחי היישוב באמריקה, כפי ששמע אותם ממטופליו. "קולק היה מדבר, אבל הוא לא סיפר לי כל דבר. גם עם דפני הייתי נפגש המון, והוא שטף אותי עם כל הדברים, במשך ימים ושבועות. אבל מעל כולם עמד מנחם פרוש. כי פרוש היה חבר אישי של לנסקי, הם היו מבלים ביחד כל הזמן בלאס וגאס. במשך שנים פרוש לא דיבר על זה; אבל כשהוא היה פציינט שלי הוא כבר היה מבוגר יותר, והוא סיפר לי הכול, את כל מה שרציתי לדעת.
"יש כמובן דברים שהוא סיפר לי שאני לא יכול לספר. הוא גם נתן לי אוגדן שלם של כתבות שהוא אסף בקשר ללנסקי, שבחלק מהן הוא מוזכר. זה הגיע אליי מפרוש עצמו, ובכתב ידו הוא תיעד את המקורות ואת התאריכים. מפרוש למדתי את כל הפרטים האלה, ואין מישהו שיודע יותר ממנו, כי הוא היה ממש חלק מהמשפחה.
"קולק ידע אבל לא הרבה לספר, ודפני ידע לספר על מה שקרה בערים אחרות. למשל, הוא סיפר לי ששבועיים אחרי שהוא פגש את באגסי סיגל בלוס אנג'לס הוא נסע למיאמי, ושם נפגש עם ראש הסינדיקט המקומי. כשדפני בא אליו, אז ראש המאפיה אומר לו: אני יודע למה באת, לפני שאתה מדבר, תן לי לעשות משהו. הוא הרים טלפון לנשיא פנמה, חבר שלו, וביקש ממנו שהאוניות שנוסעות לפלשתינה יישאו את דגל פנמה. וכך, עד היום, יש אוניות ישראליות ששטות תחת דגל פנמה. הוא סידר את זה בנוכחות דפני.
"לנסקי היה חבר אישי קרוב כל כך של פרוש, שהיה לוקח אותו איתו ללאס וגאס. חיים חפר כתב על זה באותה תקופה: ו'ייצא הרב פרוש את ירושלים, ויבוא ללאס וגאס שבמדינת נבאדה'. פרוש מספר לי את זה, ואז מראה לי מכתב שהוא קיבל כשהיה בלאס וגאס. במכתב, שנשלח מאלמונית בעלת שם איטלקי, כותבים לפרוש שמה שהופיע בעיתון אתמול מפיו הכעיס אותם מאוד, והם לא חושבים שהוא היה צריך להגיד את הדברים האלה. פרוש מיד צלצל ללנסקי, שהסביר לו שזה חוזה על ראשו. עוד באותו לילה הבריח אותו לנסקי לניו יורק".
בשנות החמישים כבר היה לנסקי מלך ההימורים של ארצות הברית. הוא ניהל רשת מסועפת של בתי הימורים מניו יורק ועד פלורידה, מקובה ועד לאס וגאס, והונו הלך וגדל. ב-1946 הצליח להציל פעמיים את חברו מילדות באגסי סיגל ולהניא את ראשי המאפיה האיטלקית מכוונתם להוציא עליו חוזה, לאחר שבאגסי הפסיד סכומי כסף אדירים שהופקדו בידיו לבניית מלון פלמינגו. בפעם השלישית, אגב, נמצא באגסי ללא רוח חיים בביתו שבבוורלי הילס. באותו הלילה השתלט לנסקי על הפלמינגו והפך אותו למפקדת ההימורים שלו.
"לפני שלנסקי הגיע לארץ, הגיע לארץ ג'ו 'הקצב' סטאשר, שותפו של לנסקי, שהיה גם הוא חבר של פרוש", מספר אברמסקי. "שניהם (סטאשר ולנסקי – ב"ד) היו במעקב באמריקה. סטאשר עלה לארץ, קיבל אזרחות מתוקף חוק השבות, הוא ופרוש בנו את מלון המרכז בירושלים, ואז בא גם לנסקי, ביולי 1970. פרוש ואנשי 'המזרחי' עשו כל מאמץ בעולם כדי שהוא יישאר פה. 'הוא מקהילת גרודנו, מה אתם זורקים אותו', הם אמרו. 'רב מאיר לנסקי, איש קהילת גרודנו', נכתב בעיתונות של אותם ימים".
הפרשה, שהתגלגלה לעתירה שהגיש לנסקי לבג"ץ בגין הסירוב להעניק לו אזרחות, זכתה להד ציבורי נרחב בארץ ובעולם. "ללנסקי אין עבר פלילי במובנו של מונח זה בחוק השבות הישראלי", נזעק פרקליטו של לנסקי עו"ד יורם אלרואי, ומולו טען בלהט פרקליט המדינה עו"ד גבריאל בך כי "לו אל קפונה היה יהודי, ודאי היה עולה ביום מן הימים ארצה".
לאחר משפט מתוקשר, שבו הוצגו חומרים שאספו בך וצוות עוזריו בארצות הברית, דחה נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט את העתירה בטענה כי "עברו הפלילי של לנסקי מהווה סכנה לשלום הציבור". לנסקי חויב בהוצאות המשפט בסך 2,000 לירות, שבהן ודאי לא התקשה לעמוד, ואחר כך עזב את הארץ וחזר לארצות הברית – שם זוכה מכל העבירות שעמדו נגדו.
"מי שזרקה אותו הייתה גולדה מאיר", קובע אברמסקי נחרצות. "היו לה שתי סיבות: הראשונה היא שגולדה באה ממילווקי, אחת הערים היחידות שלא היו בהן גנגסטרים, והיא לא הבינה שאנשי המאפיה האלה הם גם אנשים שגוננו על היהודים, שעם הכסף שלהם היהודים מילאו אחר כך אוניברסיטאות.
"שנית, התקופה הייתה התקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים. ניקסון היה הנשיא, היו רוחות מלחמה באוויר, וישראל הייתה צריכה לקבל את הפאנטומים מארצות הברית. אבל ניקסון לא אישר לשלוח את הפאנטומים עד שלא ישלחו את לנסקי חזרה לאמריקה, כי היה תלוי נגדו צו הבאה".
בתו של לנסקי, סנדי לנסקי-לומברדו, אישרה את הדברים לאחרונה בריאיון שהעניקה לקראת צאת ספר אוטוביוגרפי חדש שלה. לטענתה, הנשיא ניקסון רצה לנקום בלנסקי מפני שהאחרון תמך במועמדותו של הנשיא קנדי כמה שנים קודם לכן, ומפני שלא אפשר לניקסון ליהנות מרווחי תעשיית ההימורים באיי הבהאמה, שלנסקי שלט בה ביד רמה.
ב-1979 ביקש לנסקי, שבריאותו כבר לא הייתה יציבה, לבקר בארץ. הוא רצה לעלות לקבר הוריו בהר הזיתים, והיה אמור אף לבקר את נכדו בארני שוורץ, שהתנדב בקיבוץ דגניה ב'. לנסקי פנה לעו"ד יורם שפטל, וזה עתר בשמו לבג"ץ בבקשה שיתירו לו לבקר בישראל. שוב רעשה הארץ, אך הפעם לנסקי זכה בעתירה, בתנאי אחד – שיפקיד ערבות כספית בסף מאה אלף דולר, ושביקורו לא יארך יותר מחודש.
"לנסקי לא היה מוכן למלא את התנאי של הפקדת ערבות בת מאה אלף דולר, ואמר לי שהמילה שלו שווה יותר ממאה אלף דולר", שחזר מאוחר יותר שפטל. בסופו של דבר ויתר לנסקי על הביקור, ושנתיים מאוחר יותר, ב-15 בינואר 1983, הלך לעולמו בביתו שבמיאמי, כשהוא מצטרף לרשימה האקסקלוסיבית של מאפיונרים שמסרו את נשמתם לבורא בשנתם. הבולשת האמריקאית, שהאמינה כי הונו של לנסקי נאמד ב-300 מיליון דולר, לא הצליחה למצוא את הכסף עד היום.
"כשמעיינים בספרים הקלאסיים על יהדות אמריקה שיצאו במשך השנים, רואים שברובם, שמם של הגנגסטרים היהודים פשוט נפקד", מסכם אברמסקי. "גם באמריקה התביישו בהם, אף שהם הגנו על היהודים בכל מקום שהם היו בו, וגם בישראל התביישו בהם, למרות התרומה שלהם, פשוט כי הם היו גנגסטרים. אפילו לטדי קולק היה קשה מאוד לספר לי את הדברים, והוא שלח אותי לדפני".
"לנסקי צמצם את עצמו להיות איש כספים. הוא לא התעסק ברציחות; הוא היה אולי האיש החכם ביותר במאפיה, המנהיג הכספי שלה. אין ספק שיש לו תרומה גדולה מאוד להקמת המדינה. מדובר פה בהרבה דברים: האוניות, הבאת פליטי השואה, הכסף – את הכול הוא ארגן. אגב, התרומה האחרונה הידועה של לנסקי ושל חבריו היו המיראז'ים שהגיעו הנה לפני מלחמת ששת הימים. הם שילמו בעבורם. כל אלה דברים שיוצאים רק עכשיו. התביישו בזה; התביישו שיהודים היו גנגסטרים, והתביישו שהם נתנו את הכסף".
"יתרה מזאת, וכאן צריך להיזהר מאוד; האנרגיה האטומית במדינת ישראל היא גם מתנה שלהם. היו כמה אנשים שעסקו בפיתוח אנרגיה נוקליארית בישראל - ראשון היה פרופ' ישראל דוסטרובסקי ומדענים נוספים; שני היה שמעון פרס, שייצג את בן גוריון; שלישי היה ראש ממשלת צרפת היהודי פייר מנדס פראנס; ורביעי, שהיה אחראי על התחום הכלכלי, היה אחד, מאיר לנסקי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם