בזמן שחגגתם, גיא מרוז הובהל באמבולנס לבי"ח
התעוררתי מהשינה לשמע רעש מוזר: השיניים שלי נקשו כאילו כולנו על קרחון בקוטב. אשתי הסתכלה בי והודיעה - אתה חולה. בגלל איזו חתיכת מיונז אני מגיע לערש דווי, ואני כל כך צעיר
והנה, למרות מחלתי, חידה: איך ייראה פה הכול בעוד 65 שנה אם בכלל? התשובה בסוף הטור.
אני יודע שיש עניינים בוערים יותר - הקטיושות באילת, ההודעה של הרמטכ"ל שהוא יכול לתקוף לבד באיראן (מה קרה לו? היה כזה מקסים כשמונה לתפקיד) והתוכנית הכלכלית המתגבשת - אבל כל זה יחכה כי אני לא מרגיש טוב והעם חייב להיות שותף.
הייתי בשני אירועים ביום העצמאות, דווקא מקסימים לגמרי. וכן, באחד מהם טעמתי ממשהו עמוס במיונז. מנגד, גם אצלי בבית היה למחרת אירוע, שבו, למיטב זיכרוני, פירקתי עוגת פרג שלמה ולא בלתי חשודה. זה לא משמח להיכנס בכל חמש דקות לשירותים כשממש בסלון הצמוד 60 איש שרים וטוחנים טחינה, אבל החלטתי להתעלם ממצבי הנוזלי, ולא להפקיר את הפסטה המעולה שהכנתי לחסדי אחרים. אני הכנתי אותה ואני אוכל אותה - לא חשוב כמה פעמים ארוץ לשירותים.
כשהאורחים הלכו ותרועת הפסטיבל שכחה (לא הפסטיבל הפרטי שהיה אצלי בבטן, הוא דווקא נתן את קולו בזמר ובשיר), נכנסתי למיטה כדי להתחיל להיפרד מהחג באופן תנומתי. כעבור שעה קלה התעוררתי לשמע רעש מוזר. אלה היו השיניים שלי שנקשו זו בזו כאילו כולנו על קרחון בקוטב. אשתי שתחיה (כי באותם רגעים ממש לא היה ברור לי אם גם אני אשרוד) הסתכלה בי והודיעה באופן רשמי - אתה חולה.
לא, אנחנו לא טובים בזה, אין ספק. השבוע בדיוק התפרסם מחקר על כך שגברים פחות רגישים מנשים. זו לא סתם קלישאה (במחקר לא השתתפו מירי רגב ודליה איציק), אבל מה שצריך לחקור זה מה קורה לנו כשאנחנו, הגברים, חולים. למה זה נראה כמו סוף העולם, ולמה העולם שותק כשאנחנו מרגישים כל כך לא טוב?
בשבע השנים שאני עם אורלי הייתי חולה שלוש פעמים בערך. בשאר הזמן היינו על הכביש איכילוב-בית (מכל הסיבות שעליהן שמעתם כבר אלף פעם ולא נרחיב), אבל אני חושב שבקלקול קיבה הזה שלי הרגשתי הרבה יותר רע מאיך שהיא הרגישה בזמן התקף הלב שלה.
נכון, היא כמעט מתה. נכון, אירוע לב הוא כמו משאית על החזה, פחד מוות והמון צינורות מחוברים לגוף. אבל מה כל זה מול התחושות הקשות שהיו לי בכל פעם שהייתי צריך ללכת לשירותים? וזה עוד כלום, אתם יודעים מה קורה לגבר ששיניו נוקשות, קר לו מאוד באמצע אפריל והוא גם מתחיל להקיא? הוא מרגיש מאוד לא טוב!
ומה שהכי עצוב, זה שבגלל איזו חתיכת מיונז אני מגיע לערש דווי, ואני כל כך צעיר...
המצב התחיל להידרדר. כלומר, הרגשתי עוד קצת לא טוב. השיניים נקשו, הבטן ייללה וסימני החיים החלו להיחלש. אני מניח שלא היו עורכים סמינר רפואה עם מומחים מכל העולם על מצבי (וחבל), אבל החיים נראו לא משהו. אורלי שאלה בעדינות אם להזמין אמבולנס. מצד אחד היה לי ברור שצריך, ללא דיחוי, להקים בית חולים שדה בחצר לכל מקרה; מצד שני, אמבולנס, שבסופו יש בית חולים מלא חיידקים שלא שייכים לי אבל בטח ירצו להשתכן - כל המחשבה הזו היא לא מענגת.
כן, החלטנו להזמין.
שלא תהיה טעות, אני מאוד מחבב את מד". הם גם הגיעו נורא מהר וישר שאלו דברים שהעידו באופן ברור שהם מכירים את עולם הרפואה היטב. מדדו לי חום וקבעו שאני כנראה חולה. הם היו שניים: בחור מבוגר ומנוסה בן 22 ופרמדיקית בת 15, מתנדבת נחושה לעזור.
אני מאוד אוהב מתנדבים. זה כל כך חשוב שבני נוער עושים משהו חוץ מלהיות בני נוער מחוצ'קנים ובלתי מרתקים, וזה ראוי לכל הערכה. אני רק חושב, שאם יש איש בן 51 עם סימנים לא טובים של אובדן נוזלים ופרכוסי חום - אפשר היה לשלוח גם מישהו שממש למד רפואה. הם היו מקסימים והציעו שאתפנה לאיכילוב. פה התחילה דילמה: מאז סיפור דורון נשר, אני לא חושב אפילו על התנגדות לפינוי, הם גם טרחו והביאו אמבולנס לכבודי...
פה חשתי אכזבה גדולה ותסכול עז. אני מכיר אמבולנסים, הייתי עם אורלי על לא מעט כאלה, אבל אליה תמיד הגיע אמבולנס אמיתי עם כל החידושים האחרונים, ובזה ששלחו אליי הייתה בקושי מנורת לילה. אורלי הסבירה לי שאצלה זה היה טיפול נמרץ, התקף לב וכל זה וגם ניסתה להזכיר לי בעדינות שיש לי שלשול... כלומר , כל איבוד הנוזלים הזה, כל הפרכוסים של הגוף... אתה לא מפרכס, ניסתה גברת וילנאי להסביר לי בעדינות, יש לך חום ואתה קצת רועד. טוב, שיעשו מה שהם מבינים, רק אחר כך בלוויה שלי, שאף אחד לא ישאל ויגלגל עיניים: איך לא ידענו, איך לא התרענו בזמן?
מיד כשנכנסתי על האלונקה (כן, מישהו בכל זאת הבין שיש כאן בן אדם גוסס והעניקו לי אלונקה. תודה), ניגשה אליי אישה מאוד נחמדה, ושאלה איך אני מרגיש. מצוין, עניתי, בגלל זה באתי הנה, כי אני מרגיש כל כך טוב. איך אני מרגיש... היא לא רואה שבן אדם חצי מת מוטל לפניה, אולי אלה הן שעותיי האחרונות והיא - איך אתה מרגיש??? לא חשוב, העיקר שהגעתי למקום מלא רופאים שמיד יחזירו את חיי למסלולם.
שלושה רופאים הסתערו עליי, אולי זה היה בעצם אח ושני מנקים, אבל הייתה הסתערות. כל הבדיקות נערכו, תפקודי כבד, כליות וכל מה שאתמול היה מונח על המנגל שלכם בחג. גם התוצאות הגיעו בתוך דקות: קלקול קיבה, אתה יכול ללכת הביתה.
היו לי הרבה רגעים משפילים בחיי, אני חושב שזה היה השיא. בית החולים פשוט ויתר עליי ושלח אותי, מצויד באקמול, הביתה. כן, זה קלקול קיבה קשה, אבל קלקול קיבה. לך לשלום, האקמול בפנים.
הגענו הביתה. עברתי לילה מסויט של הקאות וכל מה שפירטתי קודם. אפילו לא הלכתי בבוקר להנחות את התוכנית מרוב שהייתי פגר. אבל כן, מדובר בקלקול קיבה מסיבי, אפשר לצאת מהמקלטים. מה יקרה כשאני באמת אהיה חולה?
בסוף נשארתי בחיים.
מתנצל, בסוף נשארתי בחיים, קחו את זה בקלות.
התשובה: לא זאת השאלה. השאלה היא רק אם נהיה כאן, זה הכל.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם