קפה "טעמון" המיתולוגי נסגר: היינו במסיבת הסיום
בגיל 86 החליט מרדכי קופ לצאת לפנסיה ולמכור את "טעמון", מוסד ירושלמי שאירח בוהמיינים אשכנזים, לצד פנתרים שחורים ואנשי "מצפן" לצד לוחמי לח"י ואצ"ל, על דג מלוח קוג והמון אלכוהול. "זמן ירושלים" הוזמן למסיבת הפרידה
הוא גם היה מקום המפגש של אנשי שמאל קיצוני ופנתרים שחורים דוגמת צ'רלי ביטון, אבי ברדוגו ואחרים. קופ מתקשה בהליכתו ויושב בפינה בשקט. מאזין לעוברים ושבים, כמעט ולא מוציא מילים מפיו.
מאז שנת 1961 הוא עשה עם "טעמון" כברת דרך ארוכה, ועכשיו הוא מרגיש שהגיע הזמן לנוח, לפרוש לגמלאות בגיל 86. הבשילה שעתו של מרדכי קופ למכור את המקום שהוא מזוהה איתו כל כך, וביום רביעי השבוע נערכה מסיבת סיום ל"טעמון", לפני שהמקום יעבור לידיו של יהודה אסלן מה"לינק" ושותפיו.
בניגוד ליריביו העסקיים, יש לקופ היסטוריה מכובדת בתחום הקולינרי: ב-1950 הקים עם אשתו יוכבד את "מגדניית קופ". תקופה קצרה עסק בהנהלת חשבונות ב"סוכנות היהודית", וב-1961 רכש את בית הקפה "טעמון". בשנים האחרונות קופ ממעט לקחת חלק פעיל במקום הוותיק, בשל גילו המתקדם.
הוא משאיר את מלאכת העשייה ליוכבד אשתו ולבנותיו ובניו: שושי, נילי, רענן ורויטל, וממשיך ליהנות מהתואר ''יקיר ירושלים'' כמו מנכדיו ומניניו. "כמו כל דבר בחיים, גם הפרק הזה בחיים היה צריך להסתיים", סיפרה השבוע בתו רויטל והוסיפה, "היום הקהל השתנה, זה לא כמו פעם. 'טעמון' היה מועדון חברים, משפחה, לא כמו 'ארומה' של היום.
"המוכרים ידעו בדיוק מה כל לקוח שותה בגלל היכרות מוקדמת איתו. אפשר להגיד ש'טעמון' היה סוג של פייסבוק בעבור התקשורת והפוליטיקה בארץ. כולם רצו להיות בו, לראות ולהיראות. אם תרצה, זה היה ההייד פארק המקומי. מה לגבי ההמשך? כרגע אנחנו לא יודעים אם נחזור לתחום המסעדנות. בכלל, אף לא אחד מיורשיו של מרדכי קופ עוסק בתחום. שושי הפכה למורה, נילי לרופאה, ורענן ואני לעורכי דין. מצד שני, אי אפשר להתנתק מ'טעמון', כמו שאי אפשר להתנתק ממוסדות תרבות".
בזמן שכולם מתיישבים מסביב למרדכי ומריצים בדיחות מימים עברו, ביניהם דן בירון בלי האקורדיון וחיים ברעם בלי אמצעי הכתיבה, צ'רלי ביטון מעדיף לשבת בצד ולדבר עם העיתונאים ששואלים לשלומו. נראה כי הוא מתרגש לא פחות מבעל הבית עצמו על עצם סגירת הבית המרכזי ביותר שקם בסבנטיז לתנועה שיזם, פיתח והרים מאשפתות.
בתו של מרדכי, מנהלת המקום, מגישה לו קוגל, והוא בתגובה פולט, "תראה מה שהיא מנסה לדחוף לי לפה. אני לא דוחף את המאכלים האשכנזיים האלה ללוע". ולאחר שהוא מתרחק מעט, הוא פוצח בהסברים על "טעמון":
"היו אוכלים פה פעם אוכל אמיתי, של פנתרים אמיתיים. אני זוכר בעיקר את הערבים שהיינו בולעים כוסיות של וודקה ויוצאים על ארבע ומגששים את דרכנו הביתה. אנחנו כבר זקנים, והדור של היום הוא לא דור של אידיאולוגיות. השמאל הרדיקלי של היום הוא ממש לא השמאל שלנו, של פעם.
"אני חושב שהגדולה של 'טעמון' נעוצה בעובדה שהוא היה בית הקפה שבו האשכנזים היו מוכנים לשבת יחד עם 'הפנתרים השחורים' ולגבש רעיונות ביחד. היינו יושבים כאן עם אנשי תנועת 'מצפן' המיתולוגיים, והם עזרו לנו לצאת למאבקים שלנו. קצת מפתיע אותי שלא שרפו להם את המקום בגלל כל הבלגן שעשינו. מאידך, כשהימין קרא לנו 'בוגדים' ואיים לחסל את ההתקוממות שלנו ב'טעמון', יצאנו לשרוף להם את הסניף ברחביה.
"עכשיו הכול פה שקט, פסטורלי, אבל לפני 40 – 50 שנה הרחוב הזה בער בלהבות. אהבנו להתפרע פה, זה היה מקובל ואפילו רצוי. לא התביישתי כשלקחו אותי מפה לזינזאנה. בכלל, אני חושב שלמשטרה היה מוזר לראות את 'הפנתרים השחורים' מעורבבים עם אנשי בוהמה, אז בהתחלה הם לא שברו לנו את העצמות.
"מאוחר יותר, כשהם התחילו להבין מול מה יש להם עסק, זה היה נגמר ביותר מעצמות שבורות. כולם בממשלה פחדו מההתארגנות הזו, ואני זוכר שהיו ימים שבבית ראש הממשלה, כשגולדה הייתה בשלטון, האורות דלקו עד אור הבוקר בגללנו".
ראובן אברג'יל, פנתר שחור נוסף שהגיע למתחם, מצטרף לקלחת: "אתה יודע על מי הכי עצוב לי? על אלה שכבר לא איתנו היום", הוא פותח בהספד. "איפה עורך הדין שלמה שגב, שנפטר לפני חצי שנה והיה שותף לעימותים היום-יומיים?
"עצוב לשמוע שהחברים שהיו איתנו הולכים בזה אחרי זה, הולכים בדרך כל ארץ. אני זוכר שהיו כאלה שבקושי הצליחו לשלם, אז למרדכי היה פנקס כזה, פנקס פתוח, שבו היינו צוברים חוב. מדי פעם היינו מגיעים כדי לפרוע אותו או שהיינו שולחים מישהו מטעמנו שיעביר כסף, בתקופות שהיינו מלווים תחתונים זה לזה", הוא צוחק ונאנח.
"מולנו ניצבה חנות לממכר חזיר, אבל הקשר בין בעליה (משה קרנצדורף – אס"מ), שנפטר לאחרונה בגיל המופלג 107, לבין מרדכי, איש דתי, היה הדוק. כשמרדכי הקים בית כנסת בעיר העתיקה הוא הראשון שתרם לו, ועל זה אני בטוח שהוא נמצא היום בגן עדן".
וביטון מוסיף עדכון: "עצוב לי שהכוכבים הגדולים ביותר לא נמצאים לחגוג איתנו את הפרידה מ'טעמון'. היינו מקיימים פה ישיבות עם עשרות בני אדם, והיום נשארו מספר מועט של אנשים שמוכנים להיפגש בבתי קפה כדי לדון על המצב הפוליטי והחברתי במדינה.
"היו פה אנשים ששינו את ישראל מקצה לקצה, שלא פחדו ממעצרים. אין דבר כזה שלא היו עוצרים אותנו בצומת שממול למסעדה לבירורים ולתחקורים. אותנו עניינו באותה התקופה ילדים רעבים, ואת ראשי המהפכה של היום מעניינת רשת הפייסבוק וכמה הם יצאו יפים מול מצלמות הטלוויזיה".
מהעבר השני ממשיכים להצטרף חבריו של קופ, מגיעים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לו בהצלחה בהמשך דרכו הלא ידועה. "לא כל מי שישב פה היה נורמלי, לפעמים היו מסתובבים פה אנשים שהמצב הבריאותי שלהם היה מוטל בספק", מספרת רויטל. החברים אומרים לעיתונאים לכסות את אוזניהם כראוי, עכשיו הם עוברים לרכל על חברי ליכוד שהגיעו למקום מבושמים כלוט. שה"תשקורת" לא תשמע.
דודו קופרמן נכנס למקום, והחברים הקרובים חולקים לו מקום. "דודו ראש העיר'" הם קוראים לו. ויש לו גם הסבר לכך שקשור למקום: "יום אחד הסתובבתי ליד המסעדה בשעות הערב המוקדמות וראיתי קבוצת אנשים, בכללם זובין מהטה מתהלך מצד אל צד. מכיוון שהפצתי את הסיפור הלאה, יצר איתי קשר טדי קולק, שהודיע לי שאני אהיה ראש העיר של הלילה, שהוא שם את מפתחות העיר אצלי.
"מאז השם הזה דבק בי. הייתי בן בית בטעמון ב-40 שנה האחרונות. הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי. אפילו הספקתי לשבת עם משה דיין כשהוא היה צריך לסדר את העניינים שלו, בזמן שהוא עצר לקפה לפני ביקור בכנסת. אפשר להגיד שהוא היה מזוהה בעיקר עם השמאל הקיצוני ופחות עם התקשורת, כי ההתפרעויות שהיו כאן מתאימות יותר לאנשי מחאות ותיקים.
"חיים הנגבי, חבר במפלגה הקומוניסטית, היה יושב כאן לא מעט. הוא היה מסגנן לחברי 'הפנתרים השחורים' בתחילת דרכם את אופני הפעולה שעדיף שינקטו מול השלטונות, היה מייעץ להם בכל צעד ושעל. המאבקים פה היו בין שמאל רדיקלי לימין רדיקלי.
"אירוע מכונן אחד שצרוב לי בזיכרון הוא המאבק מול האנשים של הרב כהנא. יום אחד נפגשנו כל פעילי 'הפנתרים השחורים', ומקצה הרחוב ראינו פעילים של הרב מתקדמים לעברנו וקוראים צעקות בגנות צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, כוכבי שמש, סעדיה מרציאנו המנוח ואחרים. הרוחות התלהטו, ואחרי כמה דקות אנשים ניפצו בקבוקים זה על זה, ראשים היו מגואלים בדם.
"פעם לא היו פראיירים, היו הולכים קרבות פוליטיים עד המוות. 'הפנתרים' לא ראו בעיניים, בייחוד לא כשהיה מדובר בחדירה למעוז הפרטי שלהם. כל מי שהתקרב חטף. אגב, לא באתי היום סתם. באתי לשלם את חלק מחובות שלי. כי אם לא עכשיו אז אימתי?".
לקראת סיום התעניינתי מדוע איש 'הפנתרים השחורים' המפורסם, האמרגן ישראל בונדק, עדיין לא הגיע. "הוא הצטרף בשלב מאוחר יותר לארגון שלנו", מספר ביטון. "אם היית מבוגר יותר, היית יודע שהיו כמה ראשים כבדים מעליו. אי אפשר להגיד שהוא לא לקח חלק בפעילות שלנו. מנגד, מי שהתאסף פה מול עינייך, אלה האנשים שגרמו לתנועת 'הפנתרים השחורים' להיות האימה הגדולה ביותר של ממשלות ישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם