"הוא היה איש אלים": הרקדנית שסלחה לאביה
היא נולדה וגדלה בבריסל, עלתה לעיר הקודש ונשארה בה. היא למדה מחול ממרתה גרהם ומהסולן שלה, וחושבת שהמחול הישראלי כיום הוא ג'יבריש אבסטרקטי שמקדש את המראה ומעדיף אותו על פני התוכן כדי להיחשב מקורי. 1,949 מילים עם הרקדנית והכוריאוגרפית תמרה מיאלניק (65), נשואה + 1, שלמרות הכול, הסכימה לבסוף להיעתר לבקשת הסליחה של אביה
"ירושלים בשבילי היא מרכז העולם. זאת עיר שיש בה רוחניות גבוהה וקונפליקטים רבים. לצערי רואים בה עיר פרובינציאלית, ומתעלמים מכך שהיא משמשת מרכז המושך אנשים מכל העולם. גדלתי בבלגיה ואני נשואה לפריזאי, אבל אין מקום כמו ירושלים.
"אני ובעלי הגענו לכאן בתור מתנדבים, לאחר שהיינו מעורבים מאוד בתנועות נוער ציוניות באירופה - הוא היה חבר בנוער העובד ואני בשומר הצעיר. כשהגענו לירושלים הבנו שבה נרצה לחיות את חיינו אם נחליט לעלות לארץ.
"ב-1976 הקמתי את מגמת המחול בליד"ה, הראשונה בתיכון בארץ. לאחר מכן את הקמתי את "תיאטרון מחול ירושלים". רוב התלמידים שלי מככבים היום בלהקות ישראליות ובלהקות בחוץ לארץ, ואת כולם חינכתי כשהיו ירושלמים: בשנה שעברה, בעודי פוסעת ברחובות פריז, עברתי ליד 'תיאטר ד-לה ויל' (théâtre de la ville), ופתאום ראיתי פוסטר שנכתב בו 'חופש שכטר ולהקתו מלונדון'. לא האמנתי שראיתי נכון, לימדתי אותו כשהוא היה ילד וטיפחתי אותו מאוד.
"היה לי מזל גדול שבחרתי לגור בירושלים, פגשתי כאן אמנים גדולים מכל העולם, והם עיצבו את הגישה ואת הידע שלי באמנות. לצערי, האמנים האלה כבר לא מגיעים הנה. אנחנו מופיעים בעולם, אבל נאלצים לעשות עבודת הסברה ולספר שהמצב כאן שונה מכפי שנדמה לאנשים. בעוד שכאן צריך לרומם את העיר, וזה מאבק בפני עצמו, בחוץ לארץ צריך להיאבק שוב בתפיסה האירופית".
ניר ברקת וקודמיו
"ניר ברקת פועל רבות להחזיר לירושלים את הצעירים שברחו ממנה, ומנסה שתחזור להיות כפי שהייתה בימיו של טדי קולק. אנחנו מתחרים בתל אביב, שהיא עיר שקיומה סובב סביב התרבות, חיי הלילה והבילויים. עדיין יש בירושלים אנשי רוח רבים, אך הם הולכים ומתמעטים. בשנת 1988 העלינו במסגרת פסטיבל ישראל מופע בהשראת מארק שאגאל. פניתי למחלקה לחילופי תרבות בממשלת צרפת והצעתי להם להשתתף בהוצאות ההפקה.
"בהתחלה קיבלנו את ברכת דרכם, אבל חודש לפני העלאת המופע הם מסרו לנו שהם מתנצלים ושהם לא יוכלו לתרום למופע מפני שמגדל דוד ממוקם מעבר לקו הירוק. אנחנו היינו כמובן בשוק - השקענו כספים רבים במופע, וכשהם משכו את ידם נוצר לנו חוב גדול. החלטתי לפנות לטדי קולק, והוא הגיע למופע בלוויית אישי של שאגאל, אחד הבעלים של קרייזלר.
"חמש דקות לפני המופע, לפני שעליתי לבמה, טדי תפס אותי ביד ושאל אותי: 'מיידעלה, כמה כסף להוציא מהכיס של היהודי ההוא?'. בשבילי זאת ירושלים - הפשטות האנושית, חוסר הרשמיות וההתמסרות לעיר ולאנשים שחיים בה. כשישבנו עם אהוד אולמרט ודיברנו איתו על הקשיים הכלכליים של להקת המחול שניהלתי, הוא אמר לי ישירות: 'את בלגית, אין לך בעיה. פני ליהודי עשיר באנטוורפן'. זה ההבדל בין אולמרט לטדי".
ילדות
"נולדתי להורים ניצולי שואה. הבית שלי בילדותי היה בית מסורתי, ואמי שמרה מצוות. בבית דיברנו רק יידיש. התביישתי להזמין חברות הביתה מפני שמאז ומתמיד הרגשתי שאני זרה ושלא יאהבו אותי בגלל זה. אני זוכרת שאמא הייתה טובלת את הבשר במים כדי להכשיר אותו, ואני זוכרת שבשבת היא הייתה אופה חלה, מכסה את מכונת התפירה בסדין לבן ומקדשת נרות.
"בפסח היינו מחפשים בכל הבית כל גרגר חמץ, ואמא הייתה מגעילה את הכלים בגיגית, שלאחר מכן היה שוחה בה הקרפיון לחג, ואחר כך הייתה משמשת בתור אמבטיה. אלה היו הרגעים המאושרים ביותר בשנות ילדותי. מעט לפני מותה של אמי הזמנתי הביתה חברה נוצרייה שלי, והיא אהבה מאוד את אמי והתחברה לצניעות שלה ולסבל שנשאה איתה תמיד. אמא נהגה לספר לי על טראומות השואה שלה, אבל בתור ילדה בת חמש הדחקתי את הסיפורים, לא יכולתי לשאת את הזוועות האלה.
"אחרי רצח רבין הבנתי שאנחנו חיים בחברה אלימה מאוד והחלטתי להגיע לבתי ספר ולספר על ילדותי בחברה אנטישמית. כשאבי חזר מהמחנות, הוא הדביק אותי בשחפת, וטופלתי במוסדות נוצריים. חייבו אותי ללכת לכנסייה כמו את כל הילדים הנוצרים האחרים במוסד ששהיתי בו, אף שידעתי שאני יהודייה ולא האמנתי בישו. חזרתי הביתה כשהייתי בת 14. הוריי נפטרו כשהייתי צעירה. נותרתי עם אח צעיר שנולד כמעט עיוור ושגם הוא שהה במוסדות נוצריים, אבל את יהדותו כן כיבדו.
"אמי שרדה את פוגרום קיילצה בשנת 1946. היא הייתה נשואה אז, ובעלה נרצח בצעדת המוות. גם שני ילדיה נרצחו. תמיד חשבתי שהם נשלחו איתה לאושוויץ, אבל ברבות הימים ראש קהילת קלייצה בארץ סיפר לי שהם נרצחו בצורה מזעזעת בעת חיסול גטו קלייצה: הנאצים כלאו 45 ילדים בתוך צריף במשך לילה שלם, הוריהם לא יכלו לעזור להם, ובחמש לפנות בוקר לקחו אותם לבית הקברות בקלייצה וירו בהם.
"נסעתי לקלייצה מטעם משרד החינוך במסגרת מצעד החיים וסיפרתי שם מה שהיה ידוע לי. כשחזרתי נודע לי שבתל אביב יש גן שנקרא 'גן ילדי קלייצה', נסעתי לשם וגיליתי את שמותיהם של אחי ואחותי חרוטים על אבן. דרך קרן תל אביב נודע לי מי הקים את הגן. כשהוא הגיע לארץ העליתי לכבודו את המופע שלי 'צעדים', והוא התרגש מאוד. לאחר שהוא נפטר הוא השאיר ירושה, וילדיו תורמים מקופתה ל'תיאטרון מחול ירושלים'.
"לפני שנסעתי למצעד החיים, חיפשתי שארים ממשפחתי שהצליחו להינצל, ונפגשתי עם בן דוד של אמי שגר בארה"ב. הוא שאל אותי: 'את יודעת שבכלל קוראים לך תֶמֶרוֹ, כמו לסבתך? את יודעת מה קרה לסבתא?'. הוא סיפר לי שכשהנאצים חיסלו את קהילת חמלניק, הם נכנסו לבית סבתי ומצאו אותה במיטה אחרי שסירבה לצאת לרכבות לטרבלינקה, וירו בה במיטתה. הראיתי לו תמונות של בעלה הראשון של אמי, והוא אמר לי שהוא יודע ששמו היה ליהושע חמיאלניצקי.
"אמי סיפרה לי בילדותי שאחרי המלחמה אחיו של בעלה הראשון רצה לשאת אותה לאישה, והיא לא נענתה. כל חייה היא הצטערה על כך, משום שאבי היה אדם אלים. ממכתבים ששלח ארצה, גיליתי שהוא קיצר את שמו מחמיאלניצקי למיאלניק - שזה גם שם משפחתו של בעלי. השם הפרטי שלו היה ברל, שזה בעברית דב, ולבעלי קוראים דב. את בעלי פגשתי בלונדון בפסטיבל של תנועות ציוניות באירופה. לימדתי אז בבריסל ריקודי עם ישראליים, הוא היה אקורדיוניסט, ושלחו אותו ללוות אותי באחד משיעורי המחול שהעברתי. כך הכרנו.
"הוריי נחשבו פליטי או"ם, ובתור כאלה הם הגיעו לבריסל. הם הגיעו בלי אגורה, והיינו נתמכי סעד. נהגתי ללכת לקייטנה יהודית שנוהלה בידי מרים לורני~כץ, בונדיסטית מליטה, שהייתה מחנכת מדהימה מהזרם של יאנוש קורצ'אק. אחרי שהיא הגיעה לבריסל, היא ניהלה תיאטרון יידי. כשהייתי בת 8 היא אפשרה לי לעלות לבמה ולשיר ולשחק ביידיש. היא אימצה אותי. ולאחר מכן נשלחתי למשפחה בבלגיה, והם היו אנשים מדהימים.
"הם שאלו אותי: 'מה את רוצה לעשות בחייך?'. אף אחד לפניהם לא שאל אותי את השאלה הזאת. עד גיל 17 החיים הובילו אותי למחוזות של אלימות ושנאה ברחובות, ופתאום יכולתי לבחור והתחלתי לפרוח. התחלתי להסתובב ברחובות אירופה כזמרת יידית, וזה היה מאוד לא מקובל אז - אירופה הייתה פצועה מהזהות היהודית והיידית, לא רצו לשמוע יידיש ולא רצו לדעת מה עלה בגורל היהודים.
"פתאום הגעתי והקמתי קברט, למרבה הפליאה בלוויית כמרים. לקברט הזה קראו 'החתול האדמדם'. לאחר מות אמי, ביליתי בקרב הבוהמה של בריסל, הסתובבתי כזמרת יידית בקהילה הגויית ונחשבתי לדבר הפיקנטי ביותר בבריסל.
"כשהגעתי ארצה לא רציתי עוד קשר עם היידיש שלי, רציתי לבנות זהות של צברית, כמו של מי שחזרה הביתה. כמי שגדלה בילדותה על סיפורי פוגרום קלייצה, הבנתי שאף פעם לא אהיה בבית אלא בארץ שמדברים בה עברית. לימים, כשחגגתי לבני בר מצווה בכותל, ורציתי לראות אותו מעל המחיצה, עמדה שם אישה ששמרה את כל המקום למשפחתה; כשביקשתי ממנה לפנות לי קצת מקום כי אני לא מצליחה לראות את בר המצווה של הבן שלי, היא אמרה שיש לה משפחה גדולה והיא חייבת את המקום; פרצתי בבכי; איך יכולתי להסביר לה שלי אף אחד לא נשאר בחיים? נשברתי".
נשים מוכות
"אבי היה איש אלים מאוד. לפני המלחמה הייתה לו אישה ושתי בנות, והן נספו במחנות. לא היינו משוחחים בבית, ומאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה אלים. בגלל העוני אני ואחי נשלחנו למוסדות. כשהייתי בת ארבע וחצי ראיתי לראשונה את אבא מכה את אמא ואת אמא מוטלת על הרצפה. האלימות שלו לא נפסקה מעולם. יום אחד כשחזרתי מבית הספר עם ציונים גרועים, הוא החל להכות אותי עם החגורה שלו, ואמא לקחה ממנו את החגורה וחתכה אותה לחתיכות.
"ראיתי באמא שלי שותפת גורל. בתת-המודע שלי האפיזודות האלה תמיד צפו ועלו. בתרגיל הראשון שלי בלימודי הריקוד ביקשו מאיתנו להשתמש בחפץ, ואני בחרתי בחגורה. אמי חלתה, וכשהיא אושפזה נשארתי בבית עם אבי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לקרוא לו שקרן, הוא בעט בי וזרק דרך החלון בובה שקיבלתי מאחת השכנות. כשרצתי לבובה, ראיתי שהיא קרועה לחתיכות.
"רציתי לספר את זה לאמא, אבל כשהגעתי לבית החולים היא הייתה מורדמת ולא היה לי למי לספר. בהשראת האירוע הזה עשיתי את עבודתי השנייה. כשנכנסתי לעולם המחול הרגשתי שאני יכולה סוף-סוף לאחות את הבובה שלי ולרפא את פצעי הילדות. הרגשתי שאני חייבת לבנות את עצמי מחדש ולהצטיין בכך. פירוש הדבר היה גם לגשת למבחן בגרות ביום שאמי נפטרה, הלכתי למבחן והייתי הראשונה במחזור שלי.
"אני מבינה שאבי היה יתום ולא היו לו חיים קלים, הוא הגיע עם מטען כבד מאוד על לבו. כשבאתי לבקר אותו לפני שנפטר, הוא ביקש ממני סליחה ואמר שכך הוא חשב שצריך לגדל ילדים. לא קיבלתי אז את הסליחה שלו, כילדה לא הבנתי מה עומד מאחורי בקשת הסליחה שלו. ראיתי לנגד עיניי רק ילדה שלא מוכנה לראות את הבריון הזה נמס מאחורי הסליחה שלו. לרגל יום הולדתי ה-50 בעלי הזמין ארצה חברה טובה שלי, והיא לקחה אותי לכותל. ישבתי איתה שם והתחלתי לבכות.
"הרגשתי את אבא שלי מחבק אותי ומבקש שוב סליחה. היה לי חשוב לשמוע את הסליחה שלו. הבנתי שכפי שאני ציפיתי ממנו שיידע לבקש סליחה, כך גם צריך לדעת לסלוח. באותו רגע קיבלתי את הסליחה שלו. אני לא יודעת אם אמא שלי הייתה סולחת לו. לאחרונה חזרתי לבית הקברות בבריסל שבו הם קבורים.
"עבדתי במקלט לנשים מוכות וגם עבדתי עם ילדים שהוריהם ישבו בכלא. הנשים המוכות שעבדתי איתן לא יכלו להסתכל על עצמן במראה. העברתי להן שיעורים כשהגב שלהן מופנה למראה. אדם מוכה לא מסוגל להסתכל על עצמו ומרגיש שהמכות מגיעות לו.
"כשהוא עובד עם הגב למראה, הוא יכול לבנות את עצמו מחדש. בילדותי חשבתי שהמכות הגיעו לי. עד גיל 17 לא יכולתי להסתכל על עצמי. העבודה עם הנשים ועם הילדים לא הייתה קלה. היא החזירה אותי לילדות שלי. היא חייבה אותי להסתכל בעיניים על מה שעבר עליי ועל אמא, אבל אני חושבת שהעבודה הזאת עשתה לי תיקון".
מחול
"תמיד ידעתי שאני רוצה לעסוק במחול, ומכיוון שהייתי פרפקציוניסטית רציתי תעודה ולמדתי באקדמיה. לאחר מכן חסיה לוי פנתה אליי והציעה לי להקים את מגמת המחול בליד"ה. בכנס ביד ושם שהשתתפתי בו שאלו אותי מה הקשר בין מחול לשואה, ועניתי שהמחול החזיר לי את הילדות שלא הייתה לי. בשנות השבעים לוי הביאה ארצה את מרתה גרהם ואת הסולן שלה ביל לותר. התיידדתי איתו מאוד, במשך כמה זמן הוא גר אצלי בבית. הוא מורה ורקדן נדיר.
"למדתי ממנו המון וכך גם ממרתה גרהם. בשנות השבעים אירופה לא ידעה מי היא מרתה גרהם ומהו מחול מודרני, אלא היתה שקועה בבלט הקלאסי. הישראלים התעוררו ישר למחול המודרני, וכך ישראל נהפכה לאחת מהמדינות המובילות בעולם בתחום המחול המודרני, לצד ארצות הברית. הישראלים פתוחים לדברים חדשים ורוצים ליצור מיד, גם אם למדו רק שלוש תנועות ועוד לא למדו את כללי הבסיס. בגישה האירופית, לעומת זאת, יש סדרי למידה ומשנה תרבותית.
"אמריקה רוויה בגימיקים ובטריקים, והיא ארץ חדשה ופתוחה לכל מה שנוצץ, אין בה עומק והכול בה הוא על פני השטח. ישראל מהבחינה הזאת ממוקמת בין ארצות הברית לאירופה, ולכן היא שואבת את הטוב משני העולמות, אך אין בה סבלנות - האירופים אומרים שראשית יש ללמוד את כל הכללים ורק אז לשבור אותם, וזה מה שחסר אצל הישראלים.
"במחול אני שייכת לזרם הקונספטואלי, המסרים שאני מנסה להביע קשורים לחברה הישראלית. כיום המחול הישראלי עוסק כל הזמן בשאלה איך להיראות, יותר מאשר בשאלה איך להיות. הוא מחפש שפה חדשה שתאפיין אותו, אבל מה שנוצר זה ג'יבריש. אני רוצה שיעבירו לי מסר שנוגע בי, אני לא צריכה עוד ג'יבריש אבסטרקטי מקורי לכאורה".
תמרה מיאלניק
"אמנית ישראלית שחיה בירושלים. היום אני מרגישה שאני נמצאת בבית, ואני לא מרגישה זרה. אנה סוקולוב שאלה אותי: 'למה שלא תבואי לניו יורק? את תהיי שם הצלחה גדולה'. עניתי לה שנמאס לי לנקות בתים של זרים ושאני מעדיפה לנקות את הבית של עצמי. לא הייתי מגיעה למה שהגעתי אליו היום בשום עיר מלבד ירושלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם