אחרי שהחרדים התעללו בנו, הגיע הזמן לאפליה מתקנת
לאחר שהחרדים לא הצליחו להתמודד עם השנינות של לפיד, הם חזרו על הטקסטים הקבועים שלהם והודיעו שהוא המן הרשע. וגם: השלכות נוספות לקלקול הקיבה שלי
אני נורא רוצה להגיד בשבוע הזה שלא - אין כאן שנאת אחים, אין כאן זעם על קהילה שלמה - אבל אני לא רוצה לעשות שקר לא בנפשי ולא בנפשיכם: אחרי כל כך הרבה שנים שבהן עשיתם בנו כרצונכם - לקחתם, התעללתם, סגרתם, פתחתם, הפלתם ממשלות, השפלתם אותנו ברבנות, בחתונה, ביום חג וביום חול - יכול להיות שהגיע הזמן לקצת איזון ולאפליה מתקנת.
אני, שלא הצבעתי עבור לפיד, מתפלל לאלוהים הרגיל שלי שהוא יצליח במשימה הזו ולא יתרסק כאביו לפני השלמתה. והנה חידה: ומה יהיה עם השלום, שכל כך יקר ללבי, בתוך כל האג'נדה האזרחית הזו? התשובה בסוף הטור
לפני הכול - התנצלות ענקית וחיבוק עז לפרמדיקים. על שום מה? בשבוע שעבר כתבתי מדור שלרגע לא עסק בענייני היום-יום, בפוליטיקה או בעצבים של מירי רגב. כתבתי על קלקול קיבה קשה שהיה לי, שהביא אותי גם לביקור קצר בבית חולים.
כתבתי שם, כך חשבתי, בחיבה רבה כלפי הפרמדיקים, אבל הם נורא נפגעו ואני מכה על חטא. אני אוהב פרמדיקים, אני נמשך לפרמדיקים, אני רציתי להיות פרמדיקים, ואני מבטיח להיטיב את דרכי. חוץ מזה, חילוף החומרים שלי חזר להיות כשל אחד האדם. תודה ותיזהרו ממיונז.
השבוע קיימתי פגישה באחד מבתי הקפה בעיר, כשלפתע נעמד מולי גבר עצבני, מיוזע, פניו קצת קפצו, אני חושש, מפה לשם, לא בטוח, ואז הוא התחיל לצרוח עליי באמצע הרחוב. וכך אמר הארי השמאי (עליו נשבעתי שלא אכתוב יותר מרוב גועל, אבל אין בררה):
השמאי (בצרחות מטורפות): זוכר שאמרת פעם שתשמח אם אני אמות? אז הנה (מצביע על אישה די מבוגרת) - זאת אימא שלי. בוא תגיד לה את זה.
אני (לאישה איתה נפגשתי): אל תתייחסי, הוא כנראה לא לקח היום את הכדורים.
השמאי: תגיד לה מה כתבת. . . שאתה רוצה שאמות
אני: אתה יודע, גם כשלובשים חליפה, סרסור נשאר סרסור (קראתי לו כך בזמנו בעקבות דאגתו להבאת נשים לתאו של יגאל עמיר).
השמאי (בצרחות אימים): תגיד לה תגיד לה שאתה רוצה שאני אמות כמו שביקשת
אני: אז באמת למה אתה לא. . .
וכו' וכו' וכו'
כשהאיש הנורא הזה ייצג את יגאל עמיר, כתבתי עליו אכן את הדברים הגרועים בעולם. אני מוכן לחזור על כל מילה, אבל אז הוא החל להטריד בטלפון את אימא שלי, זכרונה לברכה, גם אז בצרחות וגם לעתים באמצע הלילה, על הבן הנורא שלה.
אימא שלי מאז כבר לא איתנו, אבל הוא דווקא כן. ואני אכן (כשהוא ביצע את ההטרדה הזו) ייחלתי לו להפסיק להתקיים. אבל אתם יודעים, יש אנשים שמתעקשים. . .
היה מענג מאוד לראות השבוע איך החרדים לא ממש יכולים להתמודד עם הניסיון התקשורתי, או עם השנינות שלו, בעיקר לאור העובדה שהם מדקלמים את אותם טקסטים כבר כמה עשורים.
אחרי זה הם כבר התחילו להודיע שוב שהוא המן הרשע, שהוא האסון הבא. הפשקווילים יצאו ואין ספק שהעדה מצאה את שנוא לבה החדש. אני רק רוצה להרים כאן איזה תמרור אזהרה, ולקוות שאף אחד לא ייקח את זה צעד אחד רחוק מדי.
אנחנו יודעים מה קורה כשאיזה רב מחליט שהאויב החדש מרחיק את הגאולה וכל הבולשיט הזה. אני רק רוצה להציע זהירות מסוימת.
אין ספק שעבר עלינו שבוע חביב במיוחד. הנה, שרת המשפטים ציפי לבני, עוד לא נמצאת יומיים בתפקידה (אם מורידים את החגים, הפגרות והאסרו חג), הודיעה שקצב לא יקבל חנינה. פשוט כך.
בלי משחקי נדמה לי, בלי אולי... פשוט לא. צר לי על חלקים ממשפחתו (לא על כולם, אגב), אבל איש שלא הביע חרטה, שלא עבר התחלה של תהליך שיקום כבר רוצה לצאת בחוץ? ימתין כבודו.
כלב: נשבר לי הלב...
אני: הגיע הזמן.
כלב: לא, באמת. שמעתי שחברת הכנסת לשעבר אנסטסיה מיכאלי מובטלת וחותמת אבטלה ועצוב לי
אני: מה לעשות, ככה זה כשאתה נכשל בתפקידך.
כלב: אולי תיתן לה עבודה בלטייל איתי כשאתה בעבודה האידיוטית שלך?
אני: ואתה תסתדר איתה?
כלב: ברור. כך לעולם לא אהיה צמא יותר. ואפשר גם שדליה איציק תעשה איתי סיבוב? יש לי המון שאלות לשאול אותה על התפקיד החדש שלה כדירקטורית אצל רמי לוי.
אני: מה אתה רוצה לשאול אותה?
כלב: אני רוצה להחליף איתה רשמים על פסטרמה בטעם דבש - בעד או נגד.
אני: בסדר.
כלב: יופי, עכשיו עוף לי מהעיניים. בדיוק גדעון סער מסביר לאלי ישי איך הוא הולך לעשות מנג'טים מכל צווי הגירוש שלו ואלי ישי בוכה. זוז
השביתה של חברות התעופה הישראליות נגמרה די מהר, כמעט ללא נזקים, ואפילו עם פיצוי הולם מאל על.
אל על עדיין לא טסה בשבת, המשכורות שם עדיין משוגעות, לחביתה ולפירה יש אותו טעם, והיא עדיין החברה הכי יקרה בסביבה.
תשובה: את זה הם כנראה לא יעשו. זה נשאר בידיים שלנו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם