ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

הקצין המצטיין נהרג, הוריו רוצים להביא ילדים מזרעו

אירית שחר מכפר סבא משחזרת את הרגע שבו הודיעו לה על מות בנה עמרי ועל ההחלטה להביא ילדים מזרעו. "חשוב לנו שיהיה דור המשך לבן שלנו ונעשה הכל כדי שזה יקרה"

"שבע בבוקר. צלצול טורדני בשע. בעלי אשר ניגש לפתוח את הדלת. אני  שוטפת פנים ובראש עולות מחשבות. קרה משהו, לא יכול להיות שבשבע בבוקר מצלצלים. מכיוון שיש לי אמא חולה ובת דודה חולות בסרטן הייתי בטוחה שבאו להודיע לי על אחת מהן.

"אני מתלבשת ויורדת. מולי שלושה חיילים בכירים שותקים. הגעתי למדרגה השלישית וצעקתי מה קרה. הם ישר קפצו עלי והחזיקו אותי כדי שלא אקרוס ואז הטיחו בי, 'עמרי נהרג בתאונת דרכים'".

המונולוג הזה שייך לאירית שחר, אמו של עמרי ז"ל, שמשחזרת את הרגעים הנוראיים בחייה. "את ה-48 שעות הראשונות אני זוכרת במעורפל. הייתי בטוחה שזו טעות, שזה לא יכול לקרות, שהנה עוד רגע הוא נכנס הביתה.

"אז בא שלב ההכחשה. אני יושבת בסלון, הבנות בוכות, ואני אומרת להן 'מה אתן בוכות? אתן לא רואות שאני לא בוכה?'. אמנם צרחתי, אבל לא בכיתי. זה הרי לא נכון, זה לא הגיוני. ואז בעל המדים אומר לי, 'זה ודאי'. משפט שמהדהד לי עד היום".

זה היה יום שלישי בלילה, קציני הדבורות חגגו ערב יחידה בתל אביב. בדרך חזרה לבסיס על כביש 4 הרכב סטה והתהפך. שני הרוגים ושני פצועים. עמרי שחר, שבחר שלא לנהוג ברכב שבבעלותו, ישב מאחורי הנהג ונהרג במקום.

הוא היה בן 25 במותו, תושב כפר סבא, רב חובל, דור שלישי בחיל הים. עומרי התגייס ב-2006 לקורס חובלים, בהמשך שירת בסטי"לים, היה קצין דבורות בענף שטח. תפקידו האחרון היה מפקד סיירת שלד"גים עליו קיבל גם מצטיין רמטכ"ל ימים ספורים לפני האסון.

"תשעה חודשים עברו מהיום הנורא הזה", אומרת אמו. "מלבד הכאב העצום יש גם כאוס מוחלט. זו קריסה מוחלטת של כל מה שבנית, לילות ללא שינה, אימה ופחד. פחד מהמשך החיים, איך תמשיך לחיות בלי הילד שלך. כל יום אתה קם בבוקר וכל בוקר מחדש מכה בך ההכרה שאין לך ילד. ילד שאתה מתוכנת לדאוג לו, לרצות בשבילו, לשמוע אותו. הכל נקטע".

בין כל ההיסטריה והטירוף ביקשה אירית שיוציאו זרע מבנה המת. "אין לי מושג אין חשבתי על זה", מספרת אירית בחיוך. "לעמרי שחר יהיה ילד", מכריז אשר האב. "אני רוצה לגדל את הילדים שלו. לעומרי יהיה דור המשך. איך, כמה, למה, לא אכפת לי. זה הדבר היחיד שייתן לנו חיים".

כרגע המדינה מתנגדת.
"נכון לעכשיו זה משהו מאוד מורכב. החוק אומר שצריך להיות אמא או אבא, לפחות אחד. אבל אם אתה רוצה להביא ילד ממת זה בעיה. כשמדובר באם פונדקאית כמו במקרה שלנו זה אומר שאין אבא ואין אמא. לקחנו עורך דין ויועץ, ובואי ניתן להם לעשות את העבודה. אחר כך נצטרך למצוא גם ביצית ראויה".

ואם המחוקק לא יאשר?
"כל העניין בעייתי. אני רוצה להכיר ולגדל את הילד של הבן שלי. אם האמא תקום בבוקר ותחליט לגור במקסיקו לא יהיה לי דבר כדי לעצור אותה. יש ארבע נשים בעולם שאני מוכן עם כל הלב לתת להם לגדל את הילד הזה".

אשר ועמרי שחר קיבלנו מצטיין רמטכ"ל יחד, על אותה במה. בפעם הראשונה עלה עמרי מלווה באביו ובפעם השנייה עלה עמרי כמלווה של אביו. "זאת הייתה חוויה מדהימה עבורי", הוא מספר. "הייתי מסתובב כמו טווס בבסיס. כולם ידעו שהוא הבן שלי", מספר אשר שחר, סא"ל במילואים. "אני לובש מדים מגיל 14. הכרתי את אירית בצבא, זה היה כל העולם שלי".


ומה עכשיו?
"היום שום דבר לא מעניין אותי. מצידי, שכל העולם יתפוצץ. שכל העולם הזה כולל כל האנשים שעליו יעלו בלהבות ולא יישאר ממנו כלום. זה נשמע מגוחך, אבל אני מאוד אשמח שזה יקרה".

מה עומד לך מול העיניים עכשיו?
"לא יודע, שיהיה לזה סוף, שהחיים האלה יגמרו. לא נראה לי הגיוני להתאושש מזה. מי שאמר לך שאפשר להתקדם מאבל של בן זה הבל הבלים. אומרים שאפשר לחיות עם הכאב, אני בוחר בחיים. בולשיט. אתה חי כי אתה נושם לא רצוני. אם תשאלי באמת מה מרגיש אב שכול, הוא היה מעדיף לקבל כדור בראש. הכל מסכות כל משפחה שכולה מסתובבת עם מסכות, מנסה להראות בציבור כמשפחה רגילה".

"אני מרגישה את זה כל היום וכל הלילה", מוסיפה אירית. "ימים שאמורים להיות שמחים, שאתה מבין שאתה לא יכול להיות שמח, זה עוד יותר כואב. יום הולדת שאתה לא יכול לחגוג, חגים שאתה לא מסוגל לחגוג. אני כותבת לו כל הזמן, הולכת אליו כל יום. זו השעה שלי איתו, אני מתחברת אליו נותנת לו את תשומת הלב שלו. אני עוזבת את כל העולם ונמצאת רק איתו".

השיחה עם הוריו של עמרי לא קלה, אבל היא מכניסה את כל האירועים בחיים לפרופורציות. "אף בן אדם לא יודע מה מחכה לו מחר", אומר אביו. "אני מסתכל על אנשים, כל אחד יושב בבית שלו, נחמד לו. אני הייתי בדיוק במצב הזה לפני תשעה חודשים. זה שינה לי את המהות של הבן אדם בכלל".

באיזו דרך?
"עד שלא קורה אסון החיים פשוטים. אתה מנסה לחנך את הילדים, אתה כועס עליהם, אתה מנסה להעניק להם השכלה. אני לא יודע כמה אהבה אתה מסוגל לתת כשהמצב שגרתי. לא יודע כמה אבות מגיעים בערב אחרי העבודה, תופסים את הבן הגדול שלהם ומנשקים אותו. היום, כל רגע שהעיניים שלי פתוחות אני רואה את עומרי מולי".

לדבריו, כל שיר שהוא שומע, כל כביש שהוא נוסע בו, כל סרט שהוא רואה, מעלה את זיכרון הבן. "אני רואה את הכאב שלי - אני מסתכל לו בעיניים וזהו בא לי לברוח, לישון".

אתה מאשים מישהו במותו?
"אני לא יכול להאשים אף אחד, רק לשאול למה זה מגיע לי. אני שואל ואין תשובה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...