מי יציל את פרויקט החיים של אספן העצמות?
כבר 66 שנים שהפלמ"חניק אמנון אסף מתחזק לבדו את מפעל החיים שייסד: מוזיאון האדם הקדמון שבקיבוץ מעיין ברוך. עכשיו, כשהוא בן 84, הוא נלחם על המשך קיומו של המקום ומבקש: "אל תתנו לנס הקטן שלי להיעלם"
כחבר פלמ"ח נשלח בשנת 1946 לסקל שטחים בכפר גלעדי. מתחת לבזלת גילה שטחי צור בעלי צורה שכמותה טרם ראה. סקרנותו הטבעית התעוררה נוכח הממצאים והוא החל להתעניין באבנים מוזרות המראה. "שאלתי וניסיתי לברר עם מביני עניין במה מדובר, עד שבסופו של דבר הפנו אותי לשני חבר'ה בגרעין שאמרו לי שמדובר בכלים עתיקים בני 400 אלף שנים", הוא מספר.
"באותו יום הפסקתי לאסוף בולים והתחלתי לאסוף אבני יד (כלי אבן מסותתים מתקופת האבן הקדומה). כל יום אחרי העבודה, כל שבת וכל חג, הייתי יוצא לשטח, בייחוד אחרי שחורשים את האדמה ומעלים אבנים חדשות וגם לאחר שיורד גשם, שוטף את האבנים, חושף ממצאים מעניינים ואוסף את מה שמצאתי. אספתי מאות אבנים. הן היו יפות ומיוחדות וזה סקרן אותי, אז התחלתי לשאול והגעתי למשה שטקליס, פרופסור לארכיאולוגיה, היחיד דאז.
"כשהוא ראה את האוסף שצברתי הוא צעק עליי איך אני אוסף ומה עשיתי. רק אחר כך הוא התחיל ללמד אותי איך לאסוף, מה ובאיזו צורה לשמור אותן".
איך זה שאף אחד לא גילה את הכלים האלה לפניך?
"אז לא היתה מודעות גדולה לעניין. אני לא אגיד שלא גילו את זה לפניי. היו גם אנשים של חיל הספר של ירדן שאספו אבנים וכלים, והיו גם כאלה שהשתייכו למחלקת העתיקות של המנדט. חוץ ממני ומהם, אף אחד לא אסף והתעניין".
כיום, כמעט 70 שנה מיום מציאת אבני היד הראשונות, חוגג מוזיאונו היחיד והמיוחד של אסף, מוזיאון האדם הקדמון שבקיבוץ מעיין ברוך ובו כ-140 אלף ממצאים ארכיאולוגיים חשובים, 66 שנים להיווסדו. אך כדי להבין איך הפך צריפון בן שני חדרים לאחד מבתי השימור החשובים בעולם לממצאים פרהיסטוריים צריך לחזור להתחלה.
השנה היא 1946, ואסף מפתח חיבה גדולה לאיסוף עתיקות. כמעט כל יום לאחר עבודתו במספוא הוא מגיע לשטח, מסמן סימונים, בודק מסביב למעיינות ולוואדיות שזרמו בהם מים מפעם לפעם, חופר, אוסף אינפורמציה ומוצא כמויות גדולות של כלי צור עתיקים. אנשים שמכירים אותו ושמעו על תחביבו החדש מעדכנים על שטחים חדשים שנתגלו ומספקים לו מידע רב בנושא. כך הוא מעמיק את הבנתו והופך למאגר ידע אנושי עם זיכרון יוצא מן הכלל.
על אף העניין הגדול שפיתח והאהבה הגדולה לאיסוף ושימור אסף מעולם לא ניגש ללמוד את הנושא בצורה פורמלית. כמי שמעיד על עצמו כ"כזה שעושה רק מה שבא לי" גם בעבר וגם בהווה הצליח אסף שופע הצ'ארם והחוצפה הארצישראלית הבריאה להפוך את תחביבו למפעל של איש אחד, המחזיק בין יתר הממצאים באוצר נדיר ומיוחד: שלד הכלב העתיק בעולם.
"גרנו אז באוהלים בכפר גלעדי, וכאשר האוסף הלך וגדל שמתי את הכלים בארגזים של תפוזים והמשכתי לצבור ידע. לאט לאט אנשים מהתחום החלו להגיע אליי, ללמד אותי וללמוד ממני. כך הלך העסק וגדל. בהמשך השנה לקחתי חלק בהקמת קיבוץ מעיין ברוך במרחק ארבעה ק"מ מכפר גלעדי, והתחלתי לחפש מקום ראוי בקיבוץ לאוסף שלי. כל הזמן הרגשתי שזה דבר חשוב, כי כשאומרים לך שאלו כלים בני 400 אלף שנים זה כבר אומר שזה משהו יוצא מן הכלל. מרגע שלא היה לי איפה לאחסן את האוסף שלי החלטתי שצריך למצוא לו משכן ראוי ולסדר את הכלים בצורה רצינית יותר.
"קיבלתי מההסתדרות צריף של שני חדרים, אספתי עצים וביקשתי מהנגר במשק לבנות ויטרינות. כך הפכתי בעזרת כל מי שסייע את הצריפון הקטן למוזיאון, וחלק מהאוסף הצגתי על כר הדשא הקטן שסבב את הצריף. זה היה המוזיאון שלי".
איך זה שהמדינה לא הציעה למצוא משכן ראוי יותר לכלים בעלי כזו חשיבות היסטורית?
"אז כמעט לא היו ארכיאולוגים בארץ וגם לא פרהיסטוריונים, ולא היה כל כך עם מי לדבר. בהתחלה לא היו לי קשרים עם כל אנשי המדע והארכיאולוגים. חלק היו באים ומכריזים 'את זה ואת זה אנחנו לוקחים', אז הפסקתי להודיע להם מה יש לי. הם לא הכירו אותי ואני לא הכרתי אף אחד, והיתה מגמה של לבוא לקחת. בהמשך, כשראו שאני מבין בתחום ושיש לי ידע בנושא, אנשים הבינו שכדאי להם להיות איתי ביחסים מאשר לקחת כל דבר".
אסף מספר שמסביב לכפר גלעדי ומעיין ברוך מצויות לא מעט מערות קבורה משום שהאדמה התאימה בתכונותיה לחפירת מערות מעין אלה. "בהתחלה לא ידעתי מה אני רוצה לאסוף, אז כל אבן שראיתי וכל חלק של אבן בד, שכל חתיכה כזו שקלה בממוצע חמש טונות, הייתי גורר למשק ושם אצלי בחלק המאורגן של הצריף. לאט לאט התחלתי לחשוב על הקמת מוזיאון ראוי יותר, כי חבל על כל החומר החשוב והמיוחד הזה. בינתיים נגר המשק ואני סגרנו את המרפסת ובנינו חדר נוסף בצריף, ובמקביל החלו להגיע עוד ועוד אנשים לראות את האוסף העתיק שכולם מדברים עליו.
"אלה שהגיעו הופתעו נוכח הכמות שאספתי ומהממצאים, ועוד יותר מכך שמעולם לא למדתי את התחום באופן פורמלי. ככל שצברתי יותר ידע, כך נוגעים בדבר החלו להתייחס אליי יותר ברצינות, והגעתי למצב שבו ארכיאולוגים ופרהיסטוריונים בעלי שם עולמי באו למוזיאון".
בזכות הקשרים שקשר הוסיף אסף לאוסף הכלים הפרהיסטורי שלו פריט יקר ערך ויחיד במינו, שלד של אישה וכלב שנקברו יחדיו. זהו הכלב הקדום ביותר שנמצא בעולם.
"כ-20 ק"מ מהקיבוץ, על הכביש לראש פינה, יש מקום שנקרא עינן ושם יש מעיינות שמהם מקורות שואבים מים לכל האזור שלנו", מספר אסף. "יום אחד התחילו לחפור באזור בארות ופתאום הגיע ביטחוניסט ואמר שצריך לבצר את המשאבות, למקרה שהסורים יפגיזו.
"בסופו של דבר הוחלט לחצוב מערה בהר ולהציב שם את המשאבות, ולצורך כך הגיע מהנדס מסקוטלנד. כשהוא בדק את השטח הוא גילה כל מיני כלי צור. חשוב להסביר שלכל תרבות ובכל תקופה היו זנים שונים של כלי צור, לפי זה קבענו את התאריכים. כשמסרו לי את המידע הזה יצרתי קשר עם פרופ' שטקליס, והוא אמר שהוא לא מעוניין כי אין לו מי שיחפור וזה גם רחוק עבורו, אז יצרתי קשר עם פרהיסטוריון צרפתי, ראש המשלחת הצרפתית לפרהיסטוריה בארץ, ואמרתי לו שכדאי לבדוק את העניין.
"כשהוא שמע במה מדובר הוא הגיע מצרפת, ראה את הממצאים ונדלק. באתר הזה בלבד הוא השקיע 50 שנה, לא פחות. כל שנה בחופש הוא הביא סטודנטים צרפתים והיינו הולכים לחפור ביחד. בהתחלה הם גרו אצלי ואחר כך הם גרו בצימרים הראשונים בגדות. חוץ מהזמן שעבדתי במשק, כל הזמן הייתי איתם. בכל השנים שבהן חפרנו באזור מצאנו כ-200 שלדים בני 12 אלף שנים".
איך הגיע לידיך שלד הכלב העתיק בעולם?
"במהלך תקופת החפירה גילינו שלד. חפרנו בזהירות רבה סביבו, ואחרי שלושה ימים מצאנו בשלמותו שלד נוסף, הפעם של כלב, לצדו. גילינו שמדובר בשלד של אישה ובשלד מושלם של כלב. כל יום היינו יוצאים לשטח, חופרים ומנקים. הממצא הזה היה מרשים ביותר, ונותר לנו רק לנסות להביא אותו למקום מבטחים בלי שהוא יתפרק. בנגרייה במשק בנו עבורו ארגז מיוחד, והבן שלי הגיע עם טרקטור. את השלדים הכנסנו לתוך הארגז ומשם לטרקטור ונסענו הביתה. כל התהליך הזה ארך שבועיים, ובדיוק ביום ההולדת שלי השלדים נחתו אצלי במוזיאון".
עד היום ממשיך אסף לטפח באדיקות את מפעל חייו. כל קבוצה וכל יחיד המגיעים למוזיאון הצנוע שלו, שרק לפני שבועיים התחדש בעמדת מחשב ראשונה, הוא מלווה בסיור מודרך מפיו הכולל את סיפור המקום, הממצאים וגם חוויות וסיפורים מרתקים שנצרבו בזיכרונו. אך כיום, ממרום גילו, הוא נלחם כדי להמשיך לקיים את המוזיאון, שמיום היווסדו מתנהל ללא כוונות רווח וזוכה לתמיכה מינימלית מצד אגפי התרבות והחינוך השונים.
"כל החיים לא קיבלתי מיל עבור המוזיאון. בהתחלה הכנסתי אנשים בלי כסף. חשבתי לעצמי, 'מה זה, בשביל תרבות כזו צריך לשלם?', אז לא נשאר לי כסף להמשיך להחזיק אותו.
"היו כאלה שאמרו שהם נותנים לי כסף כדי לבנות את המוזיאון ולקיים אותו, אבל ברוב המקרים דחו אותי. 66 שנים אני מקיים את המוזיאון הזה בכוחותיי ובעזרת הסביבה שמעוניינת לתמוך. הבן הצעיר שלי, למשל, היה חוזר מהעבודה בשעות מאוחרות, מתעד עבורי ומכין רישומים של הממצאים בצורה ממוחשבת. אני תכף בן 85, וקשה לי קצת להמשיך ולשאת את העסק. אני רוצה לפנות את מקומי למישהו שימשיך את דרכי וישמר את המוזיאון החשוב הזה. חיפשתי וחיפשתי מישהו שייקח אותו, אבל אין לי כסף לזה, אז החלטתי לקחת מישהו וללמד אותו מהיסוד את מלאכת המוזיאולוגיה. נזכרתי שלפני חמש שנים עברה להתגורר בקיבוץ בחורה מקסימה בשם יעל אבוקרט, שמאוד התלהבה מהממצאים שלי.
"עכשיו, כשהוחלט שחייבים למצוא מישהו שייקח על עצמו את המפעל החשוב הזה, ייעצו לי לקחת את יעל, וכך עשיתי. כבר שלושה חודשים אני מלמד אותה כל יום שלוש שעות את מלאכת המוזיאולוגיה".
מה צריך לקרות כדי שהמפעל החשוב הזה לא יירד לטמיון?
"צריך שאנשים יבינו את החשיבות של המקום הזה שנבנה בשתי ידיים ומכיל אוצרות של ממש. למרות החשיבות הגדולה של כל הכלים, האבנים, כלי החרס, כלי הזכוכית והתכשיטים שנאספו במשך שנים רבות, לצערי הרב הוא לא זוכה למספיק הכרה, ולכן המשך קיומו נמצא בסכנה.
"הייתי רוצה שהמוזיאון הזה ייכלל ברשימת המוזיאונים שהביקור בהם בחגים יהיה מסובסד. יש בעיתונים לפני החג לא מעט מבצעים כאלה, ודווקא המוזיאון הכי חשוב מבחינה פרהיסטורית שקיים כאן בארץ מעולם לא נכלל ברשימה הזו. אני איכר פשוט, בחיים לא למדתי בצורה רשמית, אבל כל החיים למדתי את הנושא וגם לימדתי אחרים. לא הייתי רוצה שהעסק הזה, שהתחיל מנס קטן, יאבד מן העולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם