היהודיה האחרונה בפקיעין חושפת יומנים אבודים
התלמידים שחילקו את ימיהם בין שיעור מולדת לעבודה בשדה, המורה שהציל את היישוב מפורעי "המרד הערבי" והנשיא שניסה להביא גאולה להתיישבות החקלאית: כל אלה נחשפים עכשיו לראשונה ביומני בית הספר היסודי משנות השלושים של המאה שעברה, שמצאה היהודיה האחרונה שנותרה ביישוב הגלילי העתיק
קיימים גם יומנים מהשנים 1933 ו-1934, אבל הם מעניינים פחות. את שלושתם כתב המורה שלמה לוי, ובמבט ראשון הם מעוררים געגוע לחיים שמעולם לא חווית; חיים בכפר גלילי קטן אפוף הרים וחורש, שאנשיו חיים מאדמתם.
דפדוף מעמיק יותר מעלה תחושה שהנוסטלגיה מרמה: השורות מייצרות מתח בין הצורך הנואש בידיים עובדות לשאיפה להביס את הבורות; בין הניסיון העיקש להיאחז בקרקע ללימוד קריאה וכתיבה; ומהו צורך קיומי יותר: שהילד ידע לנווט בין פסוקי פרשת השבוע או שיעזור בפרנסה? עד שלוי בא לכפר התשובה הייתה מובנת.
"במלאות לנער 10 שנים ייקחהו אביו לעזר בעבודת האדמה", כתב חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ. 1936, שנת היומן, הייתה ראשית עונת המאורעות שיימשכו עד 1939. הנוכחות בשדה הייתה חיונית גם מבחינה לאומית. חיטה שננטשה - נקצרה, ולא בידי זורעיה. מטע שנשכח - נקטף, ולא בידי נוטעיו. אלה, כך יתברר, יגרמו לבסוף ללוי לסגור בזעף את יומנו ולעזוב את פקיעין.
היומן יוצא כאן לאור הודות ליהודיה בודדה בפקיעין. היו שבאו והלכו ובאו, אבל מרגלית זינאתי תמיד הייתה כאן. היא גרה בבית קטן עם חללים גדולים ובהם אכסנה את הזמן: פרוכות ארון הקודש, מעילים של ספרי תורה, ספרי קודש, מחברות וכלי עבודה.
יומניו של לוי התחפרו בתוך כל אלה במשך 80 שנה. לדעת זינאתי, היומנים הם עוד אסמכתא לחיים היהודיים שהיו כאן. נותנים תוקף חדש לחיבור העתיק של משפחתה לכפר. "כמה שאני חיה", אמרה לי,
"אני לא עוזבת את המקום הזה".
את לא מפחדת להיות יהודייה בודדה בין מוסלמים, נוצרים, דרוזים?
"מי שמפחד לא יהודי".
היא בת 82 ומתעתעת. אתה עולה לפקיעין חמוש באמפתיה לקשישה חסרת אונים, חלשת דעת, אך מקבל לוחמת קשוחה, קנאית גלילית. מרגלית זינאתי הודפת כל ניסיון לתרגל עליה חמלה מתנשאת.
עיניה מוקפות בשני עיגולים אדומים, תרומת מכחול האיפור של הזקנה. הדיבור שלה לוהט ומסתחרר לגבהים. עוד רגע ייסדקו מיתרי הקול. לפעמים היא מתרככת, רק כדי לאגור כוח ולפצוח שוב במחול החרבות. שני מעגלי איבה יש במחול הזה.
באחד ערביי פקיעין שמתנכלים לה אישית, באחר צרות העין של "קיצונים יהודים" שמנסים להפקיע מידיה את הטיפול בבית הכנסת הנושן. "והם גרועים יותר מהערבים".
כל 82 שנותיה עברו עליה בין ערבים. קהילת יהודי פקיעין נמנתה עם מה שנהוג לכנות "המוסתערבים": יהודים שאינם ערבים, אך קיבלו מהם את תרבותם. קהילות כאלה היו גם בירושלים, בצפת ובעוד כמה כפרים בגליל. המוסתערבים דיברו ערבית, בלבושם דמו לערבים וגם קיימו מנהגים וטקסים דתיים דומים. ראשוני הזינאתים, כך המסורת המשפחתית, היו מזרע כהנים והגיעו בימי בית שני.
רשימה מ-1839 מזכירה את הזקן אברהם זינאתי בן ה-70 ואת אשתו מרים בת ה-55, וגם את ילדיהם - יוסף הכהן זינאתי בן ה-18, נג'מה בת ה-14, שלמה בן ה-8 ורדיא בת ה-5. ברשימה שמתוארכת 15 שנים אחר כך נזכרים יוסף זינאתי בן ה-30, אשתו שרה ובנם האחד.
זינאתי הזה היה המוכתר היהודי של פקיעין, ושילם את מחיר עסקנותו. הוא הזניח את אדמותיו - הטובות שבהן נמכרו, ואלו שנותרו לא היו ראויות לעיבוד. הבית הגדול של המשפחה התכווץ והלך. נכדו יוסף זינאתי נאלץ להסתפק בחדר שינה אחד ובמטבחון. בחדר הזה גרה עתה בתו, מרגלית זינאתי.
אנחנו עולים במדרגות, חוצים שער ברזל כחול עם מגן דוד, מתחככים בשני דגלים שמתנפנפים על המרפסת, מוצאים אותה בכאפייה לבנה מקלפת פולים. באין ארונות, הבגדים נערמים על שתי מיטות ומכוסים בשמיכות משובצות.
לצדה ציור של אליהו הנביא מקבל מזון מעוף השמיים. מולה תמונה של ההורים. אביה יוסף זינאתי נפטר בגיל 83. כשהיה על ערש דווי נלקח ברכבו הנשיאותי של יצחק נבון לנשק בפעם האחרונה את אבני הכותל. אמה, מזל סעדה, נפטרה לפני 17 שנה. בת 105 הייתה. "קשה לי להיפרד מהם", מודה הבת. הלילה הזה שוב שרה להם: "שעה אישן, שעה אחפש אתכם, אנא, אל תשכחוני".
את מדברת איתם הרבה?
"אין יום שלא".
מה את אומרת להם?
"שיבואו לבקר".
עונים?
"לא, אבל בלילה באים לבקר".
באים כל לילה?
"בהתחלה כן, עכשיו קצת הפסיקו, אבל עדיין מגיעים לעתים קרובות".
פעם, פעמיים בשבוע?
"באים. גם אח שלי שאול מגיע, וזה טוב. מרגישה שאני לא לבד".
מה הוא אומר לך?
"אומר: 'שקט, שקט, תני לי להסתכל בשקט על הבית'".
כמה שנים לפני שנולד שאול זינאתי, ביקר בפקיעין יצחק בן צבי. מיד אחר כך, ב-1922, פרסם את ספרו החשוב "היישוב היהודי בכפר פקיעין". אחת המסקנות הייתה שבפקיעין התקיים יישוב יהודי רצוף לאורך כל הדורות. מאז ספרו היה בן צבי לפטרון של קהילת פקיעין, והוא שלמעשה יצר את סיפורה.
הנשיא השני אחראי גם לשיגורו של המורה שלמה לוי לפקיעין. לוי נולד ב-1909 בברוגראד שבפרס. אביו היה רופא טבעוני והשתלם בקבלה. כשהחליט לעלות לארץ "כדי להיגאל" הוסיף לשם משפחתו את המילה "גאולה". ב-1917 יצאה משפחת לוי-גאולה מפרס לבומביי, המשיכה באונייה לעדן ובעוד אחת לקהיר, ומשם ברכבת לירושלים.
שלמה לוי-גאולה למד בסמינר "מזרחי" בירושלים. כשסיים יצר קשר עם יצחק בן צבי ואמר לו: "אני רוצה להגשים את הייעוד שלי - גאולה". בן צבי הציע שיעלה לפקיעין ויהיה שם מורה ומנהל בית הספר. בגליל מצא לוי-גאולה את גאולתו.
"הוא היה איש של טבע", מספר לי בנו אלי בן שלמה, "הקשיב לציפורים, עלה להרים לראות את הפריחות". אבל שלמה לוי-גאולה לא התאהב רק בפריחות. בפקיעין, ליד עין אל-באראנייה (המעיין החיצוני), הכיר את מרים לבית שלמה בכור נקיבלי ונשא אותה לאישה.
את תפקידו בבית הספר לא צמצם רק לגבולות ההוראה. הוא שוחח עם תלמידיו גם לאחר השיעורים. ליווה אותם בבתיהם הקשים. "לו חי כיום היה נקרא 'יועץ פסיכולוגי'", אומר לי בנו. האב הבין שלילדי פקיעין מגיע סיוע מעבר למקובל, מפני שאינם יכולים להיעזר במורים פרטיים.
כמעט בכל שני וחמישי היה מבקש מהסוכנות לחלץ אותו ממצוקתו. הוא לא חיפש מיקרוסקופים ומעבדות לכימיה אלא ספרי לימוד, ספסלים ושולחנות. ותמיד מצא שם את הלב של בן צבי.
את הלב שלו הטמין לוי-גאולה בין דפי יומניו. הוא אמנם "חיפף" בדוקומנטציה - בחלקים שראיתי אין תאריכים לועזיים וגם העבריים אינם מושלמים - אבל מתוך הכתב הקטן, המהודר והכמעט לא קריא עולה חדוות הוראה.
לוי, שביומניו השמיט את שמו השני "גאולה", לימד אותם הכל. מולדת ("תל אביב-יפו"), חשבון ("שאלות ותרגילים", "תרגילים בשטח"), עברית ("סיפור התרנגולת והשועל"), תורה (" תורה בהר סיני", "פרשת המרגלים", "פרשת בלק").
מדי פעם היה משולב במערכת גם שיעור ציור, ויש ימים שנסגרים בתפילת מנחה. בכיתה 20 ילדים, אחד מהם הוא שאול זינאתי. המורה לוי מבקש להנחיל להם את הסקרנות שטבועה בו. הוא פותח במאבק עיקש להפוך אותם מעוזרים בשדות לתלמידי בית ספר.
אלא שלא רק ההורים עומדים ללוי לרועץ, גם ההיסטוריה. ביום קבורת המלך ג' ורג' החמישי (שמת ב-20 בינואר 1936) הוא מצטווה להשבית את ילדיו מתלמודם ויומנו שותק. למחרת אמנם מתחדשים הלימודים, אבל המורה מציין בצער: "דוד חסר, נעמי עובדת אצל אמה... מלכה שומרת את אחיה הקטן לפי מצוות אמה".
ועדיין באותו שבוע: "נעמי עוזרת לאמה בכביסה... נעמי עובדת בבית ואמה חולה". התלמיד אברהם היה עסוק במיוחד, והוא מוזכר בכמה מקומות: "אברהם הלך לטחון חיטה בסוחמטה (כפר ערבי באזור)... אברהם עובד בטבק אצל קמאל אפנדי... אברהם רועה את הפרה בהר... אברהם הלך לקצור בעמק".
קצת לפני חופשת פסח רושם המורה לוי: "נעמי בצפת, רחל בטבריה... מלכה עוזרת לאמה באפיית המצות, (גם) זאב וברוך עובדים באפיית המצות". מיד לאחר צאת החג מספר לנו שלמה לוי: "דוד יושב בבית היות והשכנה אופה לחם אחרי חג הפסח".
ואחרי הפסח מתחילות ההכנות לשבועות. החג מופיע בשיעורי העברית ואחר כך יומיים חופשה, שבעקבותיהם לא כולם שבים ללימודים סדירים. "יעקב כהן בחיפה... אברהם כהן תומה הלך לגולן".
בשלב מסוים הופך המורה את דוד לתלמיד שלא מן המניין. "דוד לומד בבית", הוא כותב, "כל יום ראשון הוא לומד בבית הספר הערבי בשתי השעות הבינוניות (שעות אמצע היום, מ"ח)".
דוד זוכה כנראה למעמדו המיוחד בגלל לחץ ההורים שצריכים אותו בשדה ובבית. לא ידוע אם לוי התלונן בסוכנות על היעדרויות תלמידיו. ייתכן שאת סערתו שמר ליומנו. "מפאת החיסורים הרבים ועקב זה שההורים לוקחים את בניהם המון לעבודה, באה הפרעה קשה לעבודת בית הספר... חיסורי התלמידים קבלו צורה נוראה. ההורים אומרים: 'מה לעשות, הילד מרוויח, כשיגמור את העבודה - יבוא. האשכור פועל בו בזמן שבני כאן לומד? ומי ידוש לי?"
בשנת היומן, 1936, פורצות מהומות "המרד הערבי". יום אחד, כשהמורה משוטט בכפר, פוגשות אותו הכנופיות. "איפה שכונת היהודים?" שואלים אותו. לוי מתעניין למה להם לדעת, והם משיבים: "כי בני מוות הם היהוד".
המורה שולח אותם לכיוון ההפוך ומסתיר את משפחתו בבית המוכתר קמאל אפנדי. שליח של ההגנה מגיע לכפר ומחלץ אותם. המורה מפקיעין עוזב לבלי שוב. רוח הפורענות שנושבת בגליל מערערת גם את חיי משפחת זינאתי.
מרגלית אינה עובדת עם חברותיה הערביות בשדות, מפסיקה לצאת איתן למטע הזיתים ואין הן משחקות עוד "חמש אבנים" כפי שנהגו כמעט בכל יום. אנשי פאוזי אל-קאוקג'י (מנהיג הכנופיות במאורעות וב-1948) מבקשים את ראשו של אביה, יוסף זינאתי.
כשהוא נתפס הם אומרים לו: "כדור עולה שני גרוש, חבל לבזבז אותו עליך". במקום זה מביאים פח נפט. "אם אלוהים יחליט לשרוף אותי, גם כן טוב", מכריז זינאתי. רגע לפני שהוא עולה למוקד מגיע שליח שמצווה: "עזבו את היהודי".
בתמורה לחייו נגזר על זינאתי ועל כל יהודי פקיעין לעזוב את הכפר. הם יוצאים למה שייקרא "גלות חדרה". בחודש הראשון לשהותם בחדרה דואג הוועד הלאומי לכלכלתם. אחר כך הם מסתדרים, אבל כעבור שנתיים לסבא זינאתי נמאס. "אני הולך ברגל לפקיעין כדי למות במקום שבו נולדתי". מכל יהודי הכפר, משפחת זינאתי היא היחידה שחוזרת לאדמתה. השנה היא 1940.
"רק דבר אחד יחסר להם (למשפחת זינאתי): בית הספר עברי", כותב אז ביומנו גרשון פרדקין, מפקד גדוד הנוער ביגור והסביבה, "אין הם צריכים לא כסף ולא זהב, לו רק ניתן חינוך יהודי לבנו (של יוסף זינאתי) שיוכל לומר 'קדיש' בבוא יומו ויוכל להמשיך בשלשלת הדורות הבאים".
פרדקין מעלה את העניין בפני מזכירות יגור, ושאול ומרגלית לומדים שנתיים בקיבוץ. משם הם ממשיכים לירושלים - לבתי ספר לילדים שלא קיבלו חינוך סדיר. כשהוא בן 15 נקרא שאול לכפר לעזור בעבודת האדמה.
ההחלטה לעצור את לימודיו מענה אותו. בסוף אותה שנה הוא עוזב את פקיעין לקיבוץ של "השומר" ליד טבריה. בערב שבת אחת מתפרצת מלחמת השחרור לחיי הזינאתים.
"היינו בבית שלנו", מרגלית זוכרת, "ופתאום האנשים של קאוקג'י בדלת שלנו". מצווים עליהם לעזוב, אך זינאתי מבקש ארכה של יממה. אין הוא רוצה לצאת את ביתו בשבת. "בשום אופן לא הסכימו", היא מספרת. אבל על הגזירה נודע גם לשכן, מוחמד אחמד מחמוד.
הוא רותם את חמורו, יוצא אל מחנה קאוקג'י ומבקש לראות את אחד המפקדים. מתחנן לפניו שיתירו למשפחת חברו להישאר על אדמתה. אבל ההוא טוען: "קיבלנו ידיעות שיוסף זינאתי מעביר ידיעות לאנשי היישוב היהודי".
מחמוד הטוב מתעקש. "הסביר שאבא איש ישר, ששום סכנה לא נשקפת ממנו, שהוא מוכן לערוב לו בראשו", מספרת מרגלית. אבל לא רק שמחמוד מסורב, המפקד גם גוער בו על מסירות הנפש שלו ליהודים. בפקודת המוכתר נשלח רכב של משטרת תרשיחא, ומשפחת זינאתי המגורשת עולה עליו.
רגע לפני כן מייעצים ליוסף זינאתי לחבוש כאפייה ועקאל, כדי שהערבים בדרך לא יחשדו שהוא יהודי. הם מגיעים לנהריה, גבול השלטון היהודי, אבל אנשי ביקורת הגבולות לא מתירים להם לעבור. עם הכאפייה והעקאל יוסף זינאתי נראה להם לגמרי ערבי. רק לאחר שעומדים על זהותם מצמידים לידיהם סרטי משמר אזרחי. שלא ייחשדו שוב כסוכני אויב.
כשמשפחתו ב"גלות נהריה", שאול זינאתי כבר חייל בצה"ל. אבל הוא לא שוכח את משפחות מחמוד מפקיעין. כדי להגן עליהם מפני נקמה יהודית הוא מנסח מכתב: "לכל צבא הגנה לישראל, יש פה בכפר שתי משפחות מוסלמים והם בתחילת המלחמה שמרו על משפחתנו - משפחת יוסף זינאתי מפקיעין. הן, שתי המשפחות, הצילו אותנו מכל פגע רע, ואני מבקש שתשמרו על שתי המשפחות האלה ותחזירו להן טובה תחת טובה. ממני, שאול זינאתי מכפר פקיעין".
"גלות נהריה" טובה למרגלית. היא מוצאת חברות ולא אכפת לה להישאר. אבל כשמסתיימים הקרבות המשפחה חוזרת לכפר ומוצאת בית ריק. "ולי לא הייתה ברירה אלא לשמוח. אין כמו בבית".
מבין סמטאות השרב של פקיעין מגיחה עכשיו פטמה. מוסרת למרגלית קניות שעשתה למענה בכפר. חברות טובות השתיים. 50 שנה יחד - מאז שפטמה הגיעה מערמשה שבלבנון להתחתן עם מוסא, "והיא גם עוזרת לי לנקות את בית הכנסת". אבל היחסים ביניהן, כך מרגלית זינאתי, לא משליכים על הכלל. "קשה מאוד להיות יהודיה בין ערבים".
בסתיו 2007 פרצו בפקיעין מהומות המוניות. העיתונאים דיברו על הפגנות זעם, על אינתיפאדה גלילית. 37 בני אדם נפצעו, 27 מהם שוטרים, שניים קשה. המפגינים הרסו אמבולנס באבנים, באלות "ועם כל מה שהיה להם ביד", כדברי איש מד"א.
המחאה על הקמת האנטנה הסלולרית בפקיעין החדשה, כך נראה, הייתה רק תירוץ. עוד לפניה עברו על פקיעין ימים לא שקטים. כל בוקר חשף את המכוניות שנשרפו בלילה שלפניו.
אבל זינאתי, בשיחתנו, מתלוננת בעיקר על הטרדות - המאסות קטנות של החיים: הביצים שמושלכות על קירותיה, הזגוגיות שמתנפצות על ערוגותיה והאלמונים שדופקים בדלתה, בורחים ודופקים שוב.
לפעמים היא מנסה להתמודד בעצמה. מעמידה פנים כאילו אינה לבד בבית. אומרת בקול רם: "אולי אתם רוצים קפה?" או "תשתו את הקפה, שלא יתקרר". מה שהיא מבקשת עכשיו זאת מצלמה, שתוכל לתעד את הירידה לחייה.
הם רוצים שתלכי מפה?
"אומרים לי את זה בפנים: 'למה את גרה פה?', למה את לא מוכרת את האדמה', ואני עונה: 'תמכרו אתם, אני קונה, אני לא הולכת מפה'".
לא עובר לך לפעמים בראש ללכת?
"שאני אצא מפה? שלא יראו את היום הזה. אני עצם בגרון שלהם, אבל אני פה. אם אני אלך לא יבואו יהודים. כמה שאני חיה אני לא עוזבת את המקום".
ומה יהיה אחרי שכבר לא תהיי?
"מי יודע מה יהיה בעוד שעה? רק אלוהים יודע. אני מקווה שהאחיינים שלי יבואו לחיות ולגדל ילדים פה".
כל חייך גדלת עם ערבים. מה למדת עליהם?
"אני לא יודעת מה התכונות שלהם. השכנים שלי - אני כמעט לא מדברת איתם. שלום-שלום וזהו".
ובכל זאת, מה למדת מהם?
"כלום".
כלום?
"הם לא אוהבים אנשים. אוהבים רק את עצמם. אבא היה אומר לי: 'כבדהו וחשדהו'".
ומה את יותר, מכבדת או חושדת?
"אני אגיד לך, היום יש במדינת ישראל יותר מדי חופשיות. מה שהם עושים והמדינה לא נוגעת בהם. מזמינים משטרה - לא באה. כשבאה - לא עושה כלום".
המדינה רכה איתם?
"יותר מדי. מפנקת אותם. יהודים, אסור להם לעשות רעש. אצלם יש חתונה - כל הלילה יורים. אבל יש אנשים טובים ויש לא טובים. לא כולם אותו הדבר. גם האצבעות לא אותו הדבר. גם אצל היהודים יש טובים ויש רעים".
היה פה לפני כמה שנים איזה יהודי, שכטר...
"תעשה לי טובה, אל תזכיר אותו. הוא קיצוני נגדי".
זינאתי ושכטר, כשהוא כאן, חיים מרפסת מול מרפסת. כמעט יכולים לאחוז זה בגרונה של זו בלי לצאת מהבית. הסכסוך בין השניים מתנהל על רקע השימוש בבית הכנסת של פקיעין; על הזכות להביא קבוצות תיירים בהדרכתם למקום. למעשה זה מאבק על הזיכרון, על ההיסטוריה, על תואר "נושא דברם הקדמוני" של יהודי פקיעין.
שלא כזינאתי הנצחית, אילן חי דוד תומא שכטר (55), הולך ובא בפקיעין. לפני כמה שנים הגיע להמשיך את מורשת סבו חכם יוסף אברהם תומא הכהן, ראש הקהילה האחרון, שנפטר בן 107. לאחר זמן עזב, ואמר לאלי לוי, כתב "מעריב": "אין יותר כוח למלחמות היהודים האלה".
עכשיו , כך לטענתו, הוא שוב גר כאן. ואם אני לא מאמין, הוא יראה לי: הנה המחשב שבדיוק "נפל" ; הנה גזעי הקמין שמחממים את לילותיו; הנה כוס הקולה שהוא מציע לי. נכון שבזמן האחרון לא כל כך רואים אותו, אבל זה כי הוא סועד את הוריו הקשישים. "אבא מאושפז ב' מאיר', ובשיקום בפרדס חנה נמצאת אמא נירה (נזירה), הבת של אברהם תומא הכהן".
מול המיתוס של הזינאתים מנסה שכטר להעמיד מיתוס משלו. "האגדה מספרת", הוא מתחיל, "שביום חורפי וקר הייתה סבתא עסוקה בעבודות הבית. סבא נרדם מול התנור. פתאום התעורר בקפיצה וסבתא שאלה: 'מה קרה לך?' סבא סיפר כי ראה בחלום את אליהו הנביא עטוף הילת זוהר ואור שלא ראה מימיו. 'ואז שאלתי אותו שאלה, הנביא רק הביט בי ולא ענה. רק נגע בי עם המקל שהחזיק בידו, זה שרף לי ולכן התעוררתי'. כאשר סבא הפשיל את מכנסיו, היה סימן טרי של כווייה על רגלו".
הכנופיות שזממו לשרוף את יוסף זינאתי, לטענתו, ביקשו לחסל גם את דודו אברהם כהן, שהיה איש מודיעין. שייח' דרוזי החביא אותם, אך בתוך זמן קצר הפורעים התדפקו על דלתו. השייח' התחנן שיניחו לנמלטים - הרי נתן להם את מילתו שרע לא יאונה להם. כדי לא לשבור את מילת השייח' הרודפים מרפים ומסתלקים. אם איני מכיר את הסיפור, טוען שכטר, זה רק כי מרגלית זינאתי מפארת את משפחתה בלבד, "מנסה בכוח לשכתב את ההיסטוריה".
לפני 17 שנה זכתה ההיסטוריה לתחייה. זה קרה כשאוריאל רוזנבאום, תלמיד ישיבת ההסדר במעלות, טייל לכאן. "מרגלית הייתה צריכה לטפל באמא שלה ונשארתי לעזור". אוריאל (39), אב לשישה, גייס עוד כמה בחורים שנתנו יד בחקלאות. הוא עצמו למד אז טיפול בדרמה. כמו כן השתלם במשחק בתאטרון עכו ובתאטרון "החדר" של אמיר אוריין.
במופע שהציע לזינאתי להריץ, שילב את שיטת "המעגל הפתוח", לפיה הביא כל אחד לבמה את "הכאן והעכשיו" שלו. מרגלית עברה תהליך ואוריאל נקשר לסיפור פקיעין. המחזה "שומרת הגחלת" שהם מעלים לפנינו הוא בעיקר אוסף חוויות: אישה שחיה בכפר של ארבע דתות מספרת את הסיפור שלה. "אבל את לא שחקנית", הוא זורק לה כבר בהתחלה, "אם אין אני - אין הצגה", היא משיבה.
הוא: "אני סנדלר ".
היא: "אני מרגלית הקולפנית. קולפנית הפולים".
מה שמתחיל באימפרוביזציה גולש לשאלות מעולמה של מרגלית: מה תפקידה במקום הזה? האם שוב הייתה מתגייסת לשמור על הגחלת? האם היא נמצאת כאן בשם עם ישראל, או שפשוט נשארה לשמור על אבא ואמא?
הם מעלים את המופע בפני מבקרים כמעט בכל יום. אבל גם בימים ללא הצגות, היא אומרת, בקושי יש לה זמן לכוס תה. די לה בשלוש שעות שינה. היא משכימה בכל בוקר בחמש; "מקשיבה ל'שמע ישראל' בגל ב'" ; אומרת בוקר טוב לחתוליה: "היהודי", "הנוצרי" ו"המוסלמי"; שמה להם אוכל, "ואני מסתכלת שהם באמת אוכלים" ; אחר כך היא הולכת לעבודה בבית הכנסת; מסלקת כל תות שנפל מהעץ שמסוכך על הרחבה, "שלא יכניס לכלוך פנימה".
ב-8:15 בדיוק היא מטיילת לכניסה לכפר, "איפה שסבתא ג'מילה (מייצרת סבונים טבעיים משמן זית טהור, מ"ח)", ותופסת אוטובוס למרכז יום במעלות. לפעמים היא מזמינה מונית, אך התשלום כבד עליה: 60 שקלים על כל צד.
במועדון במעלות היא עוזרת לטפל בקשישים, "שומעת כל היום: 'מרגלית, תביאי להם תה', מרגלית, תביאי להם קפה'. המנהלת אומרת שאני מחממת לה את היום". לא מכבר התחילה שם קורס מחשבים ומתלוננת שהעכבר בורח לה: "אני מנסה לעשות א' ויוצא לי אאאאאא".
מייאש ?
"מהו האדם אם לא ילמד? "
בשעה אחת היא אוכלת צהריים, "מה שמיותר אני מביאה הביתה לחתולים".
אחר הצהרים היא מעבדת את אדמתה: פול, זיתים, חיטה. אחת החלקות ליד בית הכנסת. אני רואה אותה מעמיקה את ערוגת הלימון, שותלת בצל ירוק, עודרת את שורת תפוחי האדמה. היא עובדת טורבו עם מעדר של אבא, משקה רק בתעלות, לא בממטרות, לא בטפטפות.
את החיטה היא זורעת כמו פעם: מסתובבת עם דלי וזורקת את הזרעים. בקציר יגיעו המתנדבים לעזור. הערב מוצא אותה לבד שוב עם הרדיו, "שאיתו אני חברה הכי טובה".
מה את אוהבת במיוחד לשמוע?
"חדשות, שירים".
אילו שירים?
"'עם ישראל חי, עוד אבינו חי', כמו שאמא הייתה שרה לי".
קוראת?
"קוראת, אבל לא למדתי כל כך טוב וכתב קטן קשה לי".
קשה לך שאת לבד, בלי בעל?
"לא רציתי. טיפלתי באבא ואמא ובשמירה על הגחלת היהודית בפקיעין".
וזה יותר טוב מלהקים משפחה?
"כן, יותר טוב".
אוריאל מצטרף לשיחה: "היא נוהגת לומר: 'לא רציתי להיות עז קשורה, רציתי להיות עז משוחררת".
מרגלית : "אתה, אסור להגיד לך כלום. הכל מספר".
אף פעם לא היה לך גבר?
"אף פעם. אם היה אז כמו אחים".
אף פעם לא רצו להתחתן אתך?
אוריאל (פונה אליה): "באו לבקש את ידך מאבא, אבל לא רצית. את ברחת".
לא מסקרן אותך?
"אין כמו אדם חופשי".
אוריאל : "כשאני אומר שאני צריך לחזור הביתה היא אומרת:'נו, נגמר לך הרישיון'".
הרישיון שלנו לדבר נגמר כשמדריך מגיע עם קבוצת פנסיונרים. לא מדריך, בעצם, אלא קלגס תיירות. "אוריאל, אוריאל", הוא מאיץ בקול גדול וגס. הפנסיונרים מתמקמים תחת עץ התות, מריצים דאחקות משומשות על עבר משומש.
"משתבחים עם השנים", כתוב על הטישירט של אחד. אליהם מסתננים שני אברכים - זה מאלעד מארח קולגה מניו יורק. "הוא בא אמנם להילולת רשב"י, אבל לא יזיק לו שיראה קצת 'ארצישרואל'". לידם , בגלימה לבנה ובטורבאן לבן, יושב דן. בתור מדריך סיורים ממעלות אלה בגדי העבודה שלו.
"אני פשוט הולך לבוש כמו פעם". חוץ מזה, דן מאוטנר (54) הוא רב בית הספר באורט שלומי, רכז יהדות במרכזי קליטה של אתיופים, מדריך קבוצות בתחום הטראומה, מורה לגיור, מנגן ג'ז במופע "ג'ז סיפור" שבו הוא משלב רגטיים ובלוז עם סיפורו האישי, והוא גם אוחז בתואר שני בפילוסופיה. לפני שהיה לבעל תשובה- 20 שנה חלפו מאז - עוד הספיק להיות בעל מסעדה.
כשהיה לפני גיוס נסע לשיחת מוטיבציה אצל מאיר הר ציון. בטרמפ שעצר לו בדרך ישב במקרה שעיה סגל, אז כתב וצלם "מעריב". כששמע מה היעד עלה עם מאוטנר ל"הר" באחוזת שושנה. את השיחה שהתפתחה פרסם סגל ב"מעריב" תחת הכותרת: "דברים לאיש צעיר", כפניית הר ציון לאיש הצעיר.
בכתבה הצדיק הר ציון את מסע הנקם שלו נגד הבדואים שרצחו את אחותו שושנה בדרך לפטרה. בעקבותיו פרסם חנוך ברטוב מאמר ששחט את "החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל", כהגדרת משה דיין. מאוטנר, בלי שהבין אז, התניע מהלך של כתיבה ביקורתית גם על סמלים לאומיים.
אבל בפקיעין תחת עץ התות הוא מתניע את מרגלית זינאתי. "זה אחד הקיצונים", היא אומרת לי, ומיד פונה אליו: "בית הכנסת הוא של אף אחד, רק של אלוהים". אבל מאוטנר מתגונן: "מה את רוצה ממני? אני אינדיווידואליסט מטבעי. אני לא קשור לכלום. אני בסך הכל יהודי".
בדרך החוצה אני פוגש את סבתא עפיפי. "אנחנו חברים של משפחת זינאתי כל הזמן", היא אומרת כשעין אחת אליי ואחת אל מרגלית זינאתי שאורבת בצד. "לא אוהבת שאתה מדבר איתי", לוחשת לי עפיפי. "אבל אבא שלי זיכרונו לברכה, מוהאנא שריף, מוזכר בספר של רבקה אלפר 'אנשי פקיעין' שהוא עזר ליהודים, למשפחת זינאתי". המשפט הזה מזניק את זינאתי לבריקדות. "אף אחד לא עזר לנו, אנחנו. . . לא היה אף אחד. לא אתם ולא מישהו אחר".
סבתא עפיפי: "זה לא יפה, מרגלית, רבקה אלפר כתבה בספר על אבא שלי".
מרגלית זינאתי: "מי הציל את אבא שלי, מי? "
סבתא עפיפי: "לא הציל, עזר..."
מרגלית זינאתי: "אף אחד לא עזר. גם אבא שלך לא שמר אותנו. אף אחד לא שמר. אלוהים שמר".
סבתא עפיפי: "אלוהים שמר גם את אבא שלי וגם את אבא שלך. שומר על כולנו האלוהים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם