יוצאי ברה"מ לשעבר משתלטים על הרשויות
מס' שנים לאחר שעלתה טלי ממולדובה, נבחרה לראשת עיריית ערד. אלי, שעלה מאוקראינה, התמנה לראש העיר דימונה. כוח עולה בנגב
החום היבש שקיבל אותנו כבר בשעת בוקר של תחילת שבוע הותיר את הרחובות רחבי הידיים כמעט ריקים מאדם. רחבי ידיים, אמרנו, סימן רחוק לאותה עיר מתוכננת בקפידה שקמה מהחול בתחילת שנות ה-60 כדי לשכן בעיקר את עובדי תיירות המרפא שתוכננה באזור ואת אנשי מפעלי ים המלח, קידוחי הנפט והגז הטבעי על פועליהם ומהנדסיהם.
מעל ערד עדיין מרחפת הילת העבר, ורוחבם המרשים של הכבישים, כמו גם מפלסי החניה הנפרדים, מלמדים שהיא מעט שונה מעיירות הנגב האחרות, למרות קשייה.
התכנון הראשוני היה שבערד יגורו כ-10,000 תושבים, אולם בשנותיה הראשונות המספר לא הגיע אפילו לרבע מכך. בניגוד לעיירות שכנות דרומיות אחרות, ששיכנו בעיקר את יוצאי צפון אפריקה, לכאן הגיעו יוצאי אירופה ומדינות אנגלוסקסיות, שניצלו גם את הקמתו של המכון האקדמי ווג'ס בעיר, שבו למדו בעיקר דוברי אנגלית.
העלייה הגדולה ממדינות ברה"מ לפני קצת יותר מעשרים שנה הכפילה את אוכלוסייתה של ערד. ב-1995 הגיע מספר תושביה ל-23 אלף והיא קיבלה מעמד של עיר. ב-1991 עלתה לישראל גם טטיאנה פלוסקוב, היום טלי. היא הגיעה לכאן מבלץ שבמולדובה, בת 27, אחרי שלמדה פסיכולוגיה ועברה קורס אחיות. שום דבר באותם ימים של גל עלייה גדול ומורכב לא יכול היה ללמד על התהליך המדהים שתעבור אותה עולה חדשה, נשואה ואמא לילד בן 7 ולילדה בת שנתיים.
מקום העבודה הראשון שלה היה מלון גלי זוהר בים המלח, בתור חדרנית. "אני זוכרת שהאושר הגדול שלי היה שמצאתי בכלל עבודה. עליתי לארץ כשאני דוברת עברית, בלי אולפן, ומה שרציתי זה לעזור בפרנסת המשפחה שלנו".
כשטלי הגיעה למלון היא פגשה שתי קבוצות אנשים - חדרניות דוברות רוסית ומנהלים דוברי עברית, שלא הצליחו לייצר ביניהם תקשורת. הגעתה הפכה קרש הצלה לשני הצדדים. בתוך שלושה ימים מהגעתה פנה אליה סמנכ"ל המלון והציע לה להיות אחראית משק הבית של המלון. "כשחזרתי באותו יום הביתה, התיישבתי וכתבתי לאבא שלי במולדובה שבקצב הזה אני עוד אהיה כאן ראש ממשלה", היא מספרת.
משפחתה שכרה בערד דירת ארבעה חדרים יחד עם עוד שלוש משפחות עולים, והיא נשארה לעבוד במלון עוד שנתיים עד שעזבה ופנתה ללמוד מזכירות רפואית. במקביל עבדה בחברת הבנייה מובילי ערד. "השתגעתי שם משעמום", נזכרת פלוסקוב, "אבל אחד התפקידים שלי בחברה היה לעשות את ההפקדות בבנק, וכשנכנסתי לשם יום אחד היה לי ברור שאני רוצה לעבוד במקום כזה. יש לי אופי כזה שאני לא עוצרת ועליתי למנהלת הסניף ואמרתי לה שאני מאוד רוצה לעבוד".
המנהלת הציעה לה לשבת, הרימה טלפון ותוך שתי דקות קיבלה העולה החדשה החצופה תאריך למבחן קבלה. היא נשארה בבנק 16 שנה ועזבה כמנהלת מחלקה. לפני עשר שנים הפכה לפעילה פוליטית, שימשה כסגנית ראש עיר ואז פנו אליה בבקשה לרוץ לראשות העיר. אחרי שקיבלה את ברכת בעלה, שעובד כמנהל מחלקה במגבות ערד, ואחרי שקיבלה את ברכת הדרך מפטרונה הפוליטי אביגדור ליברמן, רצה מול שבעה מועמדים וגרפה כמעט 50 אחוז מקולות הבוחרים.
ערד נראית מרחוק מעט כמו עיירה טקסנית מאובקת, אבל פלוסקוב, שמתעקשת לנהוג בעצמה, ללא נהג, לא נחה לרגע. היא בעיצומו של ניסיון להעיר את אותה מהתרדמת, כולל החלפת מדרכות באורך כולל של 35 ק"מ וגני שעשועים ששודרגו אחרי עשרות שנים של קיפאון.
היא אומרת שבשלוש השנים האחרונות הוזרמו 70 מיליון שקל לפרויקטים שונים ואחרי שנים של קיפאון חלה התקדמות גדולה בקבלת האישורים שיהפכו את הדרך מצומת שוקת לערד, כ-30 ק"מ שגבו קורבנות רבים, לכביש איכותי. הפגישה של פלוסקוב והצוות המקצועי עם שר התחבורה ישראל כץ התקיימה בזמנו בחדר הישיבות במשרד החוץ, ללמדכם עד כמה חזק הקשר בינה לבין שר החוץ דאז ליברמן.
אנחנו עומדים על ספו של מצפור נחל קינה עוצר הנשימה. מתחתינו, במרחק 20 דקות נסיעה, פרוש ים המלח, משאב טבע שערד לא מצליחה כבר שנים ליהנות מפירותיו. במעלה הרחוב שניים משלושת המלונות בעיר, מרגוע ונוף ערד, שאחד מהם מארח בעיקר אוכלוסייה חרדית. שניהם מזכירים דינוזאורים ארכטיקטוניים משנות ה-60 הרחוקות, שלא לדבר על מלון מצדה החרב, הנושק ממש לפי המצפור.
המבנים הנטושים, ששימשו בימי הזוהר שלו לנופש, הפכו למעון קליטה שנעזב אף הוא, והיום מחזיק בהם הקבלן יוסי אברהמי, שממתין ליזם בעל מעוף. בחזונה רואה ראשת העיר את המקום הזה חוזר להיות מלון מפואר, משהו בסגנון בראשית במצפה רמון. היא רוצה להפוך את ערד למרכז של ספורט אתגרי, מרוצי ראלי ותיירות מרפא, וחולמת להקים בית מלון שיתמחה בניתוחים פלסטיים, שאחריהם הפציינטים יוכלו לנוח במלון.
פלוסקוב, שמוקפת בצוות נשים מתוגבר (גזברית, מהנדסת עיר, ראשות של מחלקות החינוך, הרווחה, המחשוב, האירועים והרכש), מבקשת להצטלם על רקע שכונת רננים המזמינה והססגונית, הרחק משיכוני הרכבת של חלמיש, שבהם גרים חסידי גור, שרבים מהם עזבו בתחילת העשור ערים יקרות כמו אשדוד, ומילאו את הדירות הריקות והזולות של ערד (3 חדרים ב-150 אלף שקל!).
בשנים האחרונות מחירי הקרקעות דווקא מאמירים, כמו בכל הארץ. חצי דונם, שאפשר היה לקנות ב-80 אלף שקל, עולה היום כבר כמעט 300 אלף. 200 מגרשים כבר אוכלסו ברננים, ועוד 200 יוכשרו. רשימות ההמתנה חורגות מעבר להיצע. היא מתגאה גם בחברת אלביט מכשירי קשר, שהחליטה להקים בערד מפעל שיעסיק 150 עובדים, וכבר הובטחה שם עבודה ב-1.1 מיליארד שקל ל-20 השנים הבאות.
40 אחוז מ-28 אלף התושבים הם עולים, רובם מחבר העמים וכ-500 מהם יוצאי אתיופיה. כמעט 21 אלף הם בעלי זכות בחירה, מה שמלמד על אוכלוסייה מבוגרת, וראש העיר משוועת לאוכלוסיות צעירות: "כשנבחרתי לפני שלוש שנים העיר הייתה בדיכאון. דיברו על האחרון שיבוא ויכבה את האור, והדבר הראשון שרציתי לעשות זה לשנות לתושבים את התחושה הזאת.
"אני פעילה מאוד בפייסבוק, וכשדיברתי עם ילדים, שמעתי מהם שהם נורא רוצים שיהיה בערד סקייט פארק, וזה באמת מה שעשינו בפארק ההרפתקאות שלנו. יש לי המון תוכניות כאן. ב-2018 יחידות מודיעין של צה"ל עוברות לשבת באזור צומת שוקת, ואני רוצה להפוך את ערד לעיר איכותית. אנחנו משקיעים המון בחינוך. אורט ערד היה מצטיין ארצי השנה, וגם הספרייה קיבלה מצטיינת ארצית.
"אחוז הזכאויות לבגרות בערד עלה בשלוש השנים האחרונות מ-44 אחוז לכמעט 70 אחוז, ואנחנו משקיעים מאמץ גדול, ברמה שאני מבקשת לקבל שמות של ילדים שלא הגיעו לבגרות בגלל שחסרים להם מקצוע אחד או שניים".
ערד, למרות ערב רב של עדות ולאומים, פתוחה וסובלנית. גם בשבת תמצאו בה עסקים פתוחים, ובעיקר בגלל העלייה הרוסית ניתן למצוא גם חנויות עם בשר חזיר. באף שכונה, כולל באלו של חסידות גור, הכבישים לא סגורים בשבת.
פלוסקוב רוצה שב-2020 תהיה ערד עיר של זוגות צעירים, ילדים ואיכות שכל ישראלי ירצה לפקוד אותה, ממש כמו 200 אלף הצעירים שנהגו לפקוד אותה למשך שלושה ימים במשך 24 שנה בין 1972 ל-1996, באירועי פסטיבל ערד.
באותם שלושה ימים עשו בעלי העסקים בעיר פדיון של שנה שלמה, והצעירים מילאו כל פינה וחדר, לרבות שינה באצטדיון הכדורגל העירוני ובחדרי מדרגות. רק שבפסטיבל של 1995 התרחש האסון הטראומטי שבו נהרגו שלושה צעירים, העיר לא התאוששה במשך שנים ארוכות, והפסטיבל בוטל.
בשנים האחרונות הוא חזר להיות אירוע מקומי וצנוע שמתמקד בזמר עברי. לפני שנה עלתה ראש העיר לשידור ברדיו דרום יחד עם אביו של אחד הקורבנות, שלמרות כל השנים שעברו מעולם לא שמע מישהו מראשי העיר שביקש סליחה על מה שקרה: "אם הייתי צריכה להיבחר כדי לבקש סליחה בשם העיר ערד, אז אני מבקשת סליחה", אומרת פלוסקוב. "18 שנה עברו, ונעשו טעויות, אבל ערד רוצה לצאת מזה".
אנחנו יוצאים מערד, נוסעים חצי שעה ומגיעים מגיעים לדימונה לפגוש את ראש העיר אלי ברונשטיין. ברונשטיין לא נבחר בבחירות אלא תפס את מקומו של קודמו מאיר כהן, שהצטרף לרשימתו של יאיר לפיד ומונה לשר הרווחה בממשלה החדשה. למרות חיבורו ל"יש עתיד", ראש העיר היוצא היה יו"ר סיעת ישראל ביתנו במועצת העיר דימונה, וגם ניהל עם הרשימה לכנסת מו"מ עוד לפני שחבר בסופו של דבר ללפיד.
ברונשטיין ירוץ בבחירות הקרובות באוקטובר, וסיכוייו להיבחר טובים. הוא חבר מועצה כבר עשר שנים, היה אחראי על שישה אגפים בעיר, ועם פרישתו של כהן לקח על עצמו גם את תיק החינוך, ובסך הכל הוא יו"ר של 8 מתוך 12 ועדות.
הוא נולד באוקראינה וסיים ב-78' את לימודי הרוקחות בפקולטה בירושלים. שירת בצה"ל 19 שנה, מתפקיד חובש עד מפקד בסיס ציוד רפואי, והיום הוא מנהיג את מועצת העיר שבה יש לו קואליציה נוחה של 12 מתוך 15 חברים. בדימונה 41 אלף תושבים, רבע מהם בני נוער. עד סוף שנות ה-80 הייתה דימונה בשקיעה מוחלטת, מדולדלת תושבים.
הרבה בתים נטושים עמדו על סף הריסה. ב-1989 היו בה כ-24 אלף תושבים, אך בתוך שנתיים גדלה אוכלוסייתה ב-50 אחוז בזכות הגעתם לעיר של 12 אלף עולים (לבאר שבע הגיעו 70 אלף).
ברונשטיין מגיש לי חלוקה דמוגרפית מעודכנת: 17 אלף יוצאי מרוקו, 12 אלף יוצאי חבר העמים ובוכרה, 3,600 הודים, 1,000 מתוניסיה, 500 מפולין ורומניה, ובסך הכל יש 85 לאומים שדוברים 25 שפות.
תקציב העיר כ-200 מיליון שקל, והגירעון גדול, 80 מיליון: "הורדנו את הגירעון ל-40 מיליון, אבל אז מענקי האיזון הפכו להלוואות. המועצה האזורית תמר חייבת לנו 40-30 מיליון שקל על השימוש במישור רותם, ככה שהמצב שלנו לא רע יחסית לפיתוח הגדול בעיר".
איך העלייה ממדינות חבר העמים השפיעה על העיר?
"יש בעיר 16 אחוז קשישים, רבים מהם יוצאי רוסיה. דימונה משתנה. העולים החדשים קנו בתים בשכונות הוותיקות, והוותיקים בנו בתים חדשים. בחמש השנים האחרונות בנינו 2,000 יחידות דיור, ואם תלך למכולת בדימונה תראה שגם חלק מהאוכל משתנה. אוכלים יותר קורנפלקס ופחות אורז. יש תיאטראות בדימונה, תיאטרון קהילתי רוסי ותיאטרון דימונה.
"אני רוצה לפתוח את הסינמטק בשעות היום לפעילות של קשישים, במקום שיישבו כל היום על הספסלים ולא יעשו כלום. השקענו 500 מיליון שקל בפינוי אתר פסולת והקמת שכונה חדשה. אנחנו מקימים על 600 דונם קריית חינוך שתתפרש בין שלושת התיכונים. נקים פקולטה לסייבר, שתדרוש גם הנדסת מכונות, חשמל ומכונות, ואני הולך לבנות 3,200 יחידות דיור, מתוכן 1,500 לאנשי קבע ומודיעין, שיגיעו לכאן בשנים הקרובות במסגרת פרישת יחידות המודיעין והתקשוב באזור".
היו דיבורים על זה שהאוכלוסייה הוותיקה, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, טענה שהרוסים גנבו להם את העיר.
"פעם הייתה יד מכוונת של המדינה לשים מרוקאים בדימונה ותימנים ברחובות, אבל היום אי אפשר לכוון אף אחד לשום מקום. יש היום חיבור בין אוכלוסיות. אני דוגמה לכך. אשתי מרוקאית ואנחנו נשואים 32 שנה עם ארבעה ילדים. ילד אחד ד"ר לפילוסופיה, אחד מהנדס מכונות, אחת רואת חשבון. הם לא רוסים ולא מרוקאים, ואין להם שום רגשי נחיתות. חייבים להפסיק את השטות הזאת כי יש אנשים שנוח להם להנציח את זה, וזו ירייה לעצמנו ברגליים".
איך החיבור בין האוכלוסיות בא לידי ביטוי?
"למשל, במועצת העיר 10 מתוך 15 חברים חובשים כיפות, וזו לא עיר שנחשבת דתית, אבל אף חנות או קיוסק לא פתוחים בשבת".
זו נשמעת עיר שלא מכבדת את התושבים שלה.
"אני רואה את זה ממקום שהתושבים מכבדים אלה את אלה. אם תבוא לדימונה בשבת, תראה אולי מכונית אחת שעוברת בכביש פעם בשעה".
בדימונה בונים על כך שהמרחק המתקצר למרכז יביא לעיר אוכלוסייה איכותית יותר. השלמת נתיב מסילת הרכבת השני לתל אביב תקצר ב-2017 את זמן הנסיעה ל-66 דקות במקום 90 דקות והפסקה נוספת של 10 דקות היום. הגעתו של כביש 6 תקצר את המרחק מדימונה לתל אביב מ-128 ק"מ היום, ל-98 ק"מ בסביבות 2016.
ועדיין , בעיני רבים אתם רק תחנת מעבר קצרה בדרך לאילת.
"הפסקנו מזמן להיות רק תחנת מעבר. כביש ראשי כמו 6 צריך להיות עם זיקה ישירה לעיר כמו בחו"ל, ולכן דרשתי שיעבור בעיר ולא מתחתיה. אם אתה מדבר איתי על רעננה, הרצליה פיתוח או רמת גן, אין לי מה להציע, אבל דימונה יכולה לתת שירותים טובים ולפתח מתקנים של נופש ותיירות, למשל ספורט אתגרי. מה יקרה אם יישארו חצי יום בדימונה? הרי לפני השעה שתיים בצהריים אין חדרים מוכנים באילת, אז אני רוצה שיבנו בקניונים צימרים, ואנשים ינוחו ויתקלחו אחרי שיעשו ספורט".
דימונה, כמו ערד, הוקמה באמצע שנות ה-50 כדי לספק שירותים למפעלי ים המלח. היום כמחצית מ-5,000 עובדי ים המלח, פריקלס וכימיקלים לישראל הם דימונאים, אבל ברונשטיין מתגאה היום הרבה יותר בכך שמדרום לגדרה, דימונה היא המקום היחיד שיש בו חדר דיאליזה שנותן טיפול פרטי, עם 10 מיטות שיכולות לשרת 60 חולים. בעיר פועל חדר מיון קדמי שמשרת 120 אלף תושבים עם מרפאת מומחים שבה עובדים 35 רופאים.
כמה מהם גרים בדימונה?
"לצערי אף אחד, אבל יש לנו שאיפות. לפני עשר שנים היו 650 סטודנטים בעיר, היום הכפלנו את המספר ואנחנו שואפים שדימונה תהיה עיר אוניברסיטאית".
והיא תהיה?
"אין לה ברירה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם