בעל הקפה המיתולוגי: "התורה של החרדים כיום זולה וטפשית"
הוא חושב ש"הפנתרים השחורים" הם בדיחה ושהחרדים כיום הם בלי תורה ובלי מצוות. הוא לקח את רבין להתפלל בעיר העתיקה ומכר מיץ לגולדה. 1,298 מילים עם מרדכי קופ (86), הבעלים המיתולוגי של קפה "טעמון" הירושלמי, שפרש לאחרונה מניהול הקפה כדי ללמוד תורה
"האהובה שלי. כאן נולדתי וגדלתי. נולדתי בעיר העתיקה, בבתי מחסה שהגרמנים בנו לעניי העיר. למדתי בילדותי לימודי דת בחצר האשכנזים, ליד בית הכנסת החורבה, עד שכשהייתי בן שש הוריי עברו מהעיר העתיקה לעיר החדשה והתיישבנו בשכונת בית ישראל. כל דבר בירושלים יקר לי, ולו רק מעצם העובדה שהוא שייך לירושלים. אני קשור כל כך לעיר הזאת, עוד מאז שהייתי לומד בחצר בעיר העתיקה, ועד היום אני נוהג ללכת לשם עם משפחתי. למדתי שם בחדר, ולאחר מכן עברתי לישיבה, התגייסתי לאצ"ל ולהגנה, התחתנתי והולדתי ילדים, ואת הכול עשיתי בירושלים. היא יקרה מאוד ללבי".
ניר ברקת
"הוא היה חבר טוב של בני. בני היה מהראשונים שתמכו בו בהתמודדות לראשות העירייה ועשה בעבורו תעמולה גדולה. הוא ראש עירייה יוצא מן הכלל. יום אחד שאלתי את בני, 'למה אתה תומך בו כל כך?', והוא ענה לי שהוא חושב שהוא יביא תועלת גדולה לעיר - וכך היה".
קפה "טעמון"
"פתחתי את קפה 'טעמון' כשהייתי צעיר, והוא הפך למקום בוהמי לאנשים שרצו לעשות קצת רעש בעיר. זה היה מקום מקסים: אנשים יכלו לשבת שם, להתווכח ולדבר או סתם לשבת ולבלות. אנשים אהבו מאוד את המקום. פתיחת בית הקפה הזה הייתה כעונש בעבורי - לא התכוונתי שדבר כזה יקרה לי. כשהייתי צעיר, הייתה למשפחתי מעדנייה במאה שערים. שם אבי, אחותי ואני נהגנו לאפות עוגות ולאחר מכן היינו מפיצים אותן ברחבי ירושלים, רכובים על אופניים. בשלב מסוים חיפשנו מקומות ובתי קפה שיקנו מאיתנו סחורה באופן ישיר.
"יום אחד עברתי בבית הקפה הזה מול הכנסת והצעתי את מאפיי. נכנסתי למקום בלי כוונה כלל לקבל לידיי את בית הקפה ודיברתי עם בעלת המקום הזקנה, שהציעה לי לרכוש את בית הקפה. הסועדים מסביב גם כן לחצו עליי לפתח ולבנות את המקום, והסכמתי. המקום הוא מרכזי מאוד, מול הכנסת ובצלאל, וכך כל הבוהמה הירושלמית הסתובבה סביבי. ארגנתי הרבה צעירים שיפיחו חיים במקום, ואיתם הגיעו גם סופרים ואנשי רוח רבים. אנשים אהבו לבוא אלינו, מפני ש'טעמון' היה כמו בית.
"כל כך התחברתי עם הסועדים הקבועים עד שהם היו נוהגים לבוא אליי הביתה בשבתות ולאכול אצלי מאכלים ירושלמיים שאשתי הייתה מכינה. התקופה הזאת הייתה גן עדן, אנשים היו מחוברים לאווירה החופשית, לאוכל של אשתי ולאווירה המשפחתית מאוד. לא הייתה קפדנות יתרה על כסף - למי שלא היה איך לשלם היו רושמים. הם לא שילמו מעולם, אבל לפחות הספרים עבדו, וזה מה שחשוב".
התחרדות העיר
"חרדים אף פעם לא הפריעו לי. גדלתי עם חרדים, גם בעיר העתיקה וגם במאה שערים. בימים שבהם עמרם בלוי נחשב היה לקיצוני, אני ביקרתי אצלו בבית. ביתו תמיד היה מלא בעניים, והוא היה נותן להם אוכל. מבחינתי הוא היה שייך לדור של ירושלמים יוצא מן הכלל. משפחתי תמיד הייתה ביחסים טובים עם ראשי הישיבות. בזמני הם היו דתיים מאוד, אבל לא חרדים: אני למדתי אצל הרב קנייבסקי. הבן שלו נהג לשחק איתי כדורגל בחצר הישיבה והיינו חברים.
"כיום זה מעט שונה, כיום הם חרדים בלי תורה ובלי מצוות. התורה שלהם זולה וטיפשית, ואני לא מבין אותה. הם חושבים שהם התורה, אך זה לא נכון. הם אפילו לא דומים למה שאני הכרתי בילדותי ולמה שראיתי בישיבות שלמדתי בהן. אני למדתי תורה מהרב קנייבסקי ואהבתי את זה מאוד - חשבתי וחלמתי רק על זה. למדנו בישיבות ביידיש על התורה האמיתית, כמו שאבא שלי חשב שנכון שנלמד. אבי היה תלמיד של הרב קוק וקיבל ממנו הסמכה לרבנות, אף שבחר בסוף לא להיות רב. החרדים כיום הם לא כמו פעם".
אבא ואמא
"אנשים צדיקים. אמי גדלה בחברון ולסבי הייתה ישיבה בקריית ארבע. כשהיה ילד בן 14 עזב אבי את הוריו בהונגריה ועלה ארצה לבד. הם חינכו אותנו על אהבה ואחווה, כולם היו בשבילנו אנשים טובים, כאילו אין אנשים רעים בעולם".
משה קרנצדורף
"יש אין-סוף סיפורים על קרנצדורף. נהגנו לנסוע להתפלל במירון ביחד. פעם אחת עמדנו הוא, אחי ואני מול הקבר של רשב"י, ופתאום הגיע אחד וביקש נדבה. קרנצדורף סירב לתת לו וסימן לו בידו שיסתלק, מבלי להסתכל מי זה. אחי ואני נתנו לו מטבע, והוא שאל, 'מי זה האדם הזה?'. ענינו שזה אדם עני שמבקש נדבה, אז הוא הוציא מטבע בעל ערך רב ונתן לו. הוא תרם כסף על ימין ועל שמאל. ערבים החריבו את בית הכנסת שלנו ולא היה לו גג, היו רק חלונות בתקרה. יום אחד מוכר החזיר הזה הגיע לבית הכנסת שלנו לפגוש אותי. הוא ניגש אליי ואמר שהוא יכול לבנות לנו תקרת זכוכית ממוזאיקה צבעונית אבל זה יעלה לנו 2,400 לירות. אמרתי לו שאלה שטויות, ושאני מוכן לשלם לו.
"יום למחרת הוא הגיע אליי, נתן לי ביד 2,400 לירות ואמר לי ללכת לבנות את התקרה. לקחתי את הכסף ואמרתי לבחורים בישיבה שניתן לבנות את הגג. כולם התנגדו, מפני שזה כסף שניתן בעבור בשר חזיר. אני אמרתי להם שהם לא רבנים ושנלך לשאול את הרב אורבך, שהיה הרב של שערי חסד. הרב אורבך אמר להם, 'נו, יופי. אם הוא רוצה לתרום לבית הכנסת, אז למה לא?'. קרנצדורף היה איש שתרם לעשרות אנשים ועשה חסד גדול. אני לא הייתי אוכל אצלו, והוא אמר לי: 'קשה לי שאני לא יכול להזמין אתכם לאכול אצלי'. אז אשתי אמרה לו: 'אם אנחנו לא יכולים לאכול אצלך, אז תבוא לאכול אצלנו'".
מוטי קירשנבאום
"הוא היה חבר טוב שלי, ואהב מאוד את הירושלמים. הוא היה אוכל אצלנו חמין בשבת: פעם אחת, הוא בא ביום שבת עם דן שילון. שילון הגיע עם האוטו עד לפתח ביתי, בעוד שמוטי השאיר את האוטו רחוק ובא ברגל. מוטי אמר לי שהוא לא רצה להרגיז אותי ואת השכנים, אז השבתי שאותי הוא לא מרגיז. הילדים בשכונה, שהכירו את דן שילון עוד מתקופתו כשדרן כדורגל, שמחו ועלו לראות אותם בביתי".
"הפנתרים השחורים"
"הם היו בדיחה. קבוצות שמאל היו מגיעות ל'טעמון' כדי לעזור ולתמוך בהם. פרנסה לא הייתה מהם, אבל רעש היה מספיק בהחלט. אני תמכתי במאבק שלהם כמובן, הם אהבו מאוד לשבת לשתות אצלי ואנחנו גידלנו אותם, אף שהם תמיד רשמו אצלנו בפנקסים. 'הפנתרים' היו אז עמךָ זולה, והיוצרים ומורי בצלאל שהיו מגיעים היו מחנכים אותם".
יצחק רבין
"אני חשבתי שאין ליצחק רבין שום קשר ליהדות, וטעיתי. יום אחד הוא הפתיע אותי ואמר לי שהוא מוכן לבוא איתי ביום ירושלים לבית הכנסת בעיר העתיקה. קבעתי לפגוש אותו בשער שכם. נפגשנו שם וחיכינו, ולפתע הוא שואל אותי, 'למה אנחנו מחכים?'. עניתי שיכול להיות שתגיע תקשורת, והוא השיב שתקשורת לא מעניינת אותו. אז אמרתי לו שגם הרב גורן צריך להצטרף, ורבין אמר לי: 'אם זה הרב גורן, אז נחכה'. הלכנו יחדיו לבית הכנסת, ורבין עמד שם ונשא דרשה מסורתית-הלכתית שלא הייתה מביישת אף רב. הוא היה איש צדיק ויהודי אמיתי".
גולדה מאיר
"באחד מימי הקיץ החמים היא הגיעה אליי לשתות כוס מיץ, ואז עברה לחנות הירקות ליד וקנתה אבטיח. בחנות הזאת עבד ילד אחד עם סבו. אמרתי לילד שאני אביא צלם ושילך לעזור לה. יום אחרי פרסמו את התמונה שלה בעיתון, הולכת ברחוב קינג ג'ורג' ומחזיקה לילד הזה את היד בזמן שהוא סוחב לה את האבטיח".
יענק'לה שור
"הוא משפחה שלי. הוא גדל בבתי אונגרין במאה שערים. במלחמת ששת הימים הוא היה החייל הראשון שפרץ את המצור על כמה יישובים באזור חברון, שלא נתנו להוביל אליהם אוכל. הייתה צריכה לעבור שם שיירה, ויענק'לה היה הראשון שהתנדב להעביר אותה. הוא עלה על הג'יפ שלו ונפצע בדרך, החיילים שלו באו מיד, חילצו אותו ופרצו את הדרך ליישובים. הוא היה עובד שלנו ב'טעמון' בעיקר בלילות והכניס שיטה שונה לגמרי: קודם כול שותים כמה כוסות של אקסטרה פיין, ורק אחרי זה אוכלים".
חיים יבין
"הוא נהג לבוא לאכול אצלנו ארוחת בוקר וללמד את הבן שלי כדורגל".
יקיר ירושלים
"זה לא באשמתי. אולמרט בחר לתת לי את אות יקיר ירושלים לאחר שמיכה שגריר לחץ עליו מאוד. כשהזמינו אותי לתיאטרון ירושלים ועליתי לבמה לקבל את הפרס, מאיר שלו ומאיר בן מיכאל חיכו עם חצוצרות והתחילו לנגן. אמרו לי, 'כבר הליצנים שלך התחילו להשתולל?'. את כל מי שעבר אצלי אני אהבתי".
סגירת "טעמון"
"לאחר שנפלתי במעלית לפני זמן מה, לא יכולתי להמשיך לעבוד ב'טעמון'. הנכדה ניסתה להמשיך לעבוד עוד חודש אך לא עוד, החלטנו שאנחנו צריכים למכור אותו. אם לומר את האמת, זה לא מעציב אותי במיוחד, אני אוהב ללמוד תורה ואני מוצא שאין לי זמן לזה יותר. הזמן של 'טעמון' עבר, עכשיו הגיע הזמן שאלמד תורה, וזה מספיק לי".
מרדכי קופ
"איש ירושלמי פשוט ובן לאיש ירושלים אמיתי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם