הקיץ השחור: תיק החטיפה והרצח של אורון ירדן נפתח
החקירות שלא נערכו לפי הכללים, אמצעי המעקב שכשלו, הרוצח שהסתתר מתחת לעיני הבלשים וילד בן 8, אורון ירדן, שיצא לטייל עם הכלב ולא חזר. 33 שנה אחרי החטיפה והרצח שהסעירו מדינה שלמה, מוציא מאיר כרמון, מחוקרי הפרשה, ספר חדש שחושף את שרשרת המחדלים המשטרתית, וגם את הטראומה האישית שלא מרפה
>> משוואה עם נעלמת: 30 שנה לרצח נאוה אלימלך
בדיוק לפני 33 שנים, ב-8 ביוני 198, חטף צבי גור את הילד אורון ירדן בן השמונה ממרכז סביון, רצח אותו, קבר את גופתו בחולות נתניה ודרש מהוריו של אורון, פנינה ועמוס ירדן, כופר של שני מיליון לירות בהבטחה כוזבת להשיב את הילד החטוף למשפחתו. גור הצליח לחמוק עם הכסף, ורק שלושה שבועות אחר כך הוא נלכד כשהפקיד חלק מהכסף בבנק ברחובות. אחרי שהוביל את השוטרים למקום קבורתו של אורון הורשע גור בחטיפה וברצח בכוונה תחילה, ונידון למאסר עולם.
אל בית הקברות בסביון הגיע לפני כשנתיים מאיר כרמון. לפני 33 שנים הוא היה פקד במשטרת מסובים, מהאחראים לחקירת היעלמותו של אורון ירדן. "ראיתי בשנותיי במשטרה גופות ודם ואנשים שחוטים, אבל שום דבר לא השפיע עליי כמו היעלמותו של אורון", הוא אומר. "עמדתי מול קברו. אחר כך נסעתי לבית ברחוב השקמה בסביון, שם גרה משפחתו - הוריו, אחיו רועי ואחותו ליאורה - והכל הציף אותי. אין לי רגשי אשמה, אבל ברור לי שהתגלינו במלוא מערומינו. צבי גור עשה מאיתנו צחוק, וגם אחרי שהילד מת הוא המשיך להתל במשטרה ובמשפחה של הילד. כשהמשטרה לא הצליחה לתפוס אותו הרגשתי הכי מטומטם שבעולם. עשרות שוטרים הסתובבו סביבו. מה, היה להם כל כך קשה להתכופף ולמצוא אותו כשהוא הסתתר מתחת לבית במרחק של חצי קילומטר? קשה להסביר למה ומדוע כל זה קרה", אומר כרמון.
כרמון הוא תושב כפר סבא, נשוי ואב לשלושה. עלה לארץ ממרוקו בגיל תשע, גדל במוסדות עליית הנוער, היה קצין בחיל קשר, התגייס למשטרה אחרי שהשתחרר מהצבא והיה קצין חקירות ברמת גן, מסובים והרצליה. חמש שנים אחרי פרשת אורון ירדן עזב כרמון את המשטרה. "ב-16 שנותיי במשטרה לא הייתה לי חקירה כל כך קשה. חקרתי מקרה רצח של נהג מונית באור יהודה, בתוך יומיים גילינו את הרוצחים. גיליתי את השודדים שגנבו תמונות יקרות ערך מהבית של ארנון מילצ' ן בהרצליה. אלה חקירות כיפיות. תיקים שאתה אומר 'איזה יופי'. אתה מתחיל מאפס ובתוך זמן קצר הכל מגיע. כאן הכל היה קשה".
בראיון ראשון על המקרה מודה כרמון, ד"ר לחינוך ומרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית אשקלון, בטעויות שנעשו במהלך החקירה. "חוקרי הנוער חקרו ברשלנות את חבריו של אורון ירדן, ומחסור באמצעים טכנולוגיים הוביל לתוצאה העגומה. הרגשתי כמו בחורבן בית שלישי. ברחתי מההורים של אורון, לא יכולתי לעמוד מולם", הוא אומר.
מדינה שלמה עקבה אחרי הפרשה. זאת הייתה הפעם הראשונה שילד נחטף במדינת ישראל ונדרש עבורו כופר. "האירוע היה כל כך טראומטי", אומרת ליאורה ירדן, "שהורים לא הרשו לילדים לצאת מהבית ללא ליווי. עד היום חברותיי זוכרות את החרדה שנלוותה לפרשה".
ניצב בדימוס משה טיומקין, שהיה מפקד מחוז תל אביב במשטרה, זוכר את האירוע באופן דומה: "זה היה מקרה כל כך יוצא דופן שהוא עורר הזדהות בכל שכבות האוכלוסייה. מכל הכיוונים הגיעו מתנדבים לסריקות. מותו היה אבל לאומי. להלוויה הגיעו משלחות מכל הארץ".
ראש הממשלה, מנחם בגין, פנה לחוטפים "כאדם וכיהודי", וביקש שיחזירו את הילד "החביב והנחמד" למשפחתו. "קנה עולמך בשעה אחת, החזר את הילד לכל רב שיהיה באפשרותך להגיע אליו", קרא האדמו"ר מקאליב לחוטף. חבר הכנסת יצחק יצחקי ביקש מהחוטפים שיקחו אותו כבן ערובה במקום הילד החטוף; תושבי סביון הציעו פרס כספי נכבד לכל מי שימסור מידע שיוביל להחזרתו של אורון; חיילי צה"ל הצטרפו למחפשים; ראשי העולם התחתון נרתמו לסייע, חלקם הוליכו שולל את המשטרה; אפילו נשיא הקונגרס היהודי העולמי אדגר ברונפמן גילה התעניינות בחטיפה. "אין לי עצות להורים, אך אני חושב עליהם כל הזמן", הוא אמר בביקור בירושלים.
השבוע יצא ספר שכתב כרמון על הפרשה, "השמונה ביוני" (הוצאת מסדה). הרומן משחזר, גם אם לא בדייקנות תיעודית, את חטיפתו ורציחתו של אורון: "ביום ראשון ה-8 ביוני, לפנות ערב, סיימתי את עבודתי בתחנת מסובים ונסעתי לביתי בכפר סבא", נזכר כרמון. "בשעה שמונה בערב התקשרו אליי מהתחנה והודיעו לי שילד מסביון נעדר. משהו נשמע לי לא טוב - ילד, סביון - והבנתי שעדיף שאהיה שם. נסעתי מיד לתחנה. בינתיים התארגנו צוותי חיפוש שהסתובבו בשטח. ביקשתי מאמו של ירדן, פנינה, שתגיע לתחנת המשטרה כדי למלא דו"ח, חוקרים מהתחנה התקשרו למד"א ולבתי חולים בסביבה, ללשכת התנועה, לכל גוף שהיה יכול לטפל בילד, ואחר כך התחלנו להתקשר לחברים של הילד.
"כל הטלפונים לא הולידו תוצאה, אבל עדיין לא היינו מודאגים ולא פתחנו בחקירה. המחשבה הראשונה הייתה שהוא נפל לבור, לביוב, ובגלל החשיכה לא מצליחים למצוא אותו. אמו סיפרה שהוא רכב על האופניים עם הכלב שלו למרכז המסחרי הקטן של סביון בארבע וחצי אחר הצהריים. הכלב חזר הביתה. אביו, עמוס, מצא את האופניים במרכז המסחרי, הייתי בטוח שנמצא אותו. שום דבר פלילי לא עלה לי בראש".
"הגעתי במהירות לבית המשפחה", כתב באותו לילה בדו"ח הפעולה המפקח דן סנובסקי, מהיחידה המרכזית בתל אביב. "התקנתי רשמקול על הטלפון של משפחת ירדן, הודעתי לקב"ט משרד התקשורת על האירוע וביקשתי ממנו לעקוב אחר השיחות הנכנסות לבית משפחת ירדן, דאגתי לאייש את המרכזת באיש משטרה עם מכשיר קשר, הדרכתי את בני הבית כיצד להפעיל את הרשמקול".
כרמון זוכר את הניסיונות הטכניים להתחקות אחרי החוטף. "הותקן בבית טלפון נוסף, והטלפון המקורי נשאר פנוי כל הזמן לשיחות של החוטף. הצמידו לטלפון מכשירי הקלטה. רשות הדואר הציבה טכנאי בכל מרכזת טלפונים, כדי שיעקוב אחרי מקור השיחות היוצאות והנכנסות לסביון ולבית משפחת ירדן. כדי שנוכל לגלות מאין החוטף מתקשר, בני המשפחה היו צריכים למשוך את השיחות איתו ולנסות לדבר כמה שיותר זמן. נאמר לעמוס לנסות להאריך את השיחות אבל החוטף הבין את זה ודווקא קיצר בשיחות. אחת משיחות הטלפון הראשונות הגיעה מראשון לציון. ידענו שהוא נמצא כנראה בראשון, אבל לא ידענו איפה. בסופו של דבר מהתחום הטכנולוגי לא יצא שום דבר".
למרות כישלונם של העזרים הטכניים, כרמון אומר שהוא לא היה מודאג. "היה לי ברור שאנחנו מוצאים אותו, שזה רק עניין של זמן ושבתוך כמה שעות אנחנו מגלים אותו. בינתיים קצין נוער הלך לדבר עם הילדים ששיחקו עם אורון במרכז המסחרי בסביון. הבעיה הייתה שהילדים היו עם המון פנטזיות בראש. כל אחד ראה בעיני רוחו יותר מאשר את האמת, וכל ילד תיאר את החוטף ואת המכונית שלו בצורה אחרת. היו ילדים שדיברו על חייל, על אדם מבוגר, על אישה, גם סוג המכונית היה אצל כל ילד שונה ולא יכולנו לדעת מי מהילדים הוא בעל הפנטזיה".
יש שיטות חקירה שמאפשרות להגיע לאמת למרות הקשיים האלה?
"קצין הנוער חקר כמה ילדים ביחד. כל חוקר מתחיל מבין שאסור לעשות את זה. צריך להפריד בין הילדים מפני שבכל קבוצת ילדים יש ילד אחד דומיננטי, וכולם יתיישרו בחקירה על פי העדות שלו. כשהבנתי את גודל הטעות אי אפשר היה לתקן אותה, מפני שהוא כבר דיבר איתם ואי אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורנית. זה היה מתסכל. מישהו ראה, לעזאזל, את החוטף לוקח את הילד, זה קרה בסביון, במרכז המסחרי, היו שם ילדים, ובכל זאת לא הצלחנו לגלות קצה חוט".
ניסיתם לחפש את המכוניות כפי שהן עלו מתיאורי הילדים?
"הכל היה אז כמו בעולם השלישי. התחילו לחפש במשרד התחבורה מכונית אדומה וטנדר, אבל לא היו מחשבים. ידענו שאנחנו מחפשים אוויר. החיפושים האלה לא נראו לנו רציניים ".
ובכל זאת הרכבתם קלסתרון, שבדיעבד התברר כמוטעה.
"זה היה רק כדי לצאת ידי חובה, כדי להראות שאנחנו פועלים, לא האמנו שזה הכיוון".
למחרת בבוקר, מספר כרמון, החלה החקירה של בני הזוג ירדן. "רציתי להבין למה חטפו להם בן. ישבתי עם הוריו של אורון בנפרד במשך שעות בחדר השינה שלהם. שאלתי את השאלות הכי מגעילות שאפשר להעלות על הדעת, רציתי לדעת אם לפנינה ירדן יש מאהב שניסה להתנקם בה או אם לעמוס יש מאהבת, אם הם עברו עבירה ומישהו מנסה לסחוט אותם. עמוס היה סוכן ביטוח מצליח, ניסיתי לבדוק אם מישהו חייב לו כסף, אם הוא חייב דמי חסות. ביקשתי מהם שלא יסתירו ממני דבר".
לצד החקירה התחדשו החיפושים, והכוחות תוגברו. "כל עם ישראל היה על הדשא. המשטרה הציבה מחסומים אבל אנשים הגיעו, אפילו שמואל פלאטו-שרון, שהיה תושב סביון, ישב על הדשא. הגיעו גם כל מיני ידעונים ובהם קוראת בקפה שאמרה שהיא רואה את אורון פה ושם, והוא קשור ובקושי נושם. הוצאתי צוות בילוש למרתף בכפר סבא, למרות שלא האמנתי בזה. היא אמרה שהיא שומעת גלים ושהוא מוטל בחול. שלחנו צוות לחוף הרצליה. היא שיגעה אותנו, אבל לא יכולנו להתעלם ממנה".
תושבי סביון, אומר כרמון, היו יעילים יותר. "הם התגייסו לעזרה מכל הלב. נשות סביון העליזות, חברות, שכנים, נתנו את הלב. הם אמרו לנו שהם יגייסו כל סכום כסף שיידרש. הם היו מוכנים לתת הכל. אם היינו צריכים עשרה מיליון דולרים הם היו מביאים גם את זה. מעולם לא נחשפתי עד אז לתושבי סביון, אבל התברר שמעבר לדימוי שלהם הם אנשים עם לב ונשמה, לא נובורישים אלא אצולה של כסף".
"זה בדיוק מה שצבי גור רצה. מניעיו היו כספיים", קבע ד"ר ג'ורג' סקלי, פסיכיאטר שבדק את גור מטעם התביעה. "בין שהיה לחוץ בחובות, ובין שרצה פשוט סכום כסף להנאתו".
יום אחרי החטיפה התקשר גור לביתם של פנינה ועמוס ירדן. "הוא ביקש לדבר עם עמוס, הודיע לו שהילד אצלו, השמיע לו את הקול של אורון ואמר שהוא רוצה כופר, ושדרישה מהותית יותר תבוא אחר כך", אומר כרמון. "זה הוריד מכולם את הלחץ. הילד חי וקיים. אבל השיחה הזאת זרקה אותנו לבעיה אחרת של ילד חטוף שנדרש עבורו כופר, מצב שהמשטרה מעולם לא התנסתה בו".
נמתחה עליכם ביקורת, שלמרות חוסר הניסיון שלכם לא התייעצתם עם משטרות בעולם שכבר נתקלו במקרים דומים.
"לא היה זמן. הכל היה כל כך אינטנסיבי, בכל שעה קיווינו לקצה חוט. בכל שעה הייתה שמועה אחרת, טלפון מאזרח. לא היה זמן לשום דבר".
בספרו "נורמלי", העוסק בפרשה, מתעד ברוך לשם את שיחות הטלפון עם צבי גור. כבר בשעות הבוקר ב-9 בחודש גור ביקש כופר. "תכין שני מיליון לירות במזומנים", הוא אמר לאביו של אורון. אחר הצהריים הוא חזר על דרישתו. ברקע נשמע קולו של הילד האומר "היה לי אוגר, הוא מת לי". כשעתיים אחר כך גור הבטיח שהילד בסדר גמור. בהודאתו במשטרה אמר גור שעד ל-10 בחודש אורון היה חי, ורק ביום רביעי בערב גילה שהילד מת. השופט יעקב קדמי לא קיבל את גרסתו של גור, וכתב בפסק הדין שאורון הומת בשלבים מוקדמים, "ככל הנראה בשעות הלילה בין יום א' ליום ב', וסביר להניח כי קבר את גופתו אור ליום ב', 9.6.80".
"ההתנהלות של המשטרה לגבי הכופר הייתה איטית", אומר כרמון. "הרצון היה לתפוס את החוטף בלי לשלם כופר. זה היה משחק מוחות, מי יתכופף ראשון. זאת הייתה פעם הראשונה שילד נחטף בישראל, וחששנו שאם נענה לחוטף ונשלם לו כופר, למחרת יהיו עוד חטיפות".
גור לא הרפה. למרות שאורון כבר לא היה בחיים הוא המשיך לדרוש מעמוס ירדן את הכופר. ביום שלישי בערב הוא התקשר כמה פעמים, ודרש מעמוס ירדן לנסוע במכוניתו: "בלי שום מכשירים עליך, מכשירי האזנה, ציתות, או מכשירי קשר למיניהם ולא משטרה. הילד יותר חשוב, את הכסף אתה שם בשקית ניילון לבנה". אחרי צומת סגולה לכיוון רמתיים, בתוך חבית שעליה הסימן איקס, הוא יניח מכתב, כך אמר, עם הוראות נוספות.
"מפקד המחוז, משה טיומקין, לא היה יכול למשוך יותר את הזמן, ואישר את מתן דמי הכופר", אומר כרמון. "היינו אחרי יומיים בלי שינה. היה קשה לחשוב מה טוב ומה רע. רצינו רק שהילד יחזור".
כשבידיו שקית ניילון ובתוכה שני מיליון לירות בשטרות מסומנים שהתקבלו מבנק ישראל, ועם משדר שיסייע לגלות את מקום המצאו של החוטף, נסע עמוס ירדן לכיוון צומת סגולה. בעדותו במשטרה סיפר שבתוך החבית המסומנת ראה אבן גדולה, הרים את האבן ומצא מתחתיה פתק שהוביל אותו לחבית נוספת. בתוכה היה פתק שהורה לו להשאיר את הכסף בתוך החבית. "אחרי שהכסף יהיה בידי אשלח את הילד במונית בתוך חצי שעה. תמתין לו במקום של הפתק הראשון", נכתב בפתק שהונח בחבית.
עמוס ירדן פעל על פי ההוראות. "הייתי קר כעגבנייה. ניתקתי את רגשותיי", הוא אמר בראיון עיתונאי. הוא הניח את הכסף ונסע אל החבית הראשונה, "כדי להמתין לילד שלי", כך סיפר בחקירתו במשטרה. המתנתי עד שלוש לפנות בוקר, ומשראיתי שהילד לא שב נסעתי הביתה".
רב פקד דן סנובסקי, ששכב במארב באזור לצד רב פקד דוד נבו, תיאר בדו"ח הפעולה איך נבו ראה אדם לבוש בבגדים כהים חוטף את שקית הכסף ורץ מזרחה, לכיוון הבתים של שכונת נווה נאמן. מהמשדר הוא שמע את נשימותיו של החוטף, ואת החיכוך של השיחים בשקית הניילון, אולם לפתע פסק השידור. עשרות השוטרים שהצטרפו לחיפושים לא הצליחו למצוא את גור, למרות שהסתתר בסמוך, מתחת לעמודים בביתם של הורי חברתו, רחל אש, בנווה נאמן.
"אופן פעולת המשטרה בשטח ותוצאותיה מציירים תמונה עגומה מאוד", נכתב ב"העולם הזה". "המשטרה עשתה את כל השגיאות האפשריות", נכתב במעריב. מפקד מחוז תל אביב סירב בראיונות עיתונאיים להתייחס לכישלון התפיסה של גור. "אינני רוצה ואני לא יכול להיכנס לפרטים", אמר טיומקין. "להערכתי זה היה אחד המבצעים הגדולים ביותר של משטרת ישראל. בכל שנות שירותי במשטרה לא זכור לי מקרה כזה". כשנשאל איך הצליח גור לחמוק, השיב שהמשטרה הורתה לאב להקיף את החבית. "אילו נהג כך היה דורך על ראשו של החוטף. הוא לא נהג כך. החוטף קם וברח. אחר כך גור הסתתר במחילה צרה. השוטרים הסתכלו פנימה. היה חושך, הם לא ראו אותו".
"אין ספק שזה היה כישלון", אמר לי השבוע טיומקין, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם סיעת הגמלאים. "אם כי בעיניי זה לא היה כישלון קשה, מפני שבסוף תפסו אותו. צריך להבין שלא רק שזה היה מקרה יחיד שמישהו חטף ילד וביקש תמורתו כופר, אלא שהוא גם היה אדם מן היישוב. קשה היה לעלות על הדעת שזה האיש שמסוגל לעשות דבר כזה. את הרצח כנראה לא יכולנו למנוע. בחיי היומיום של המשטרה יש גם הצלחות וגם כישלונות. בסך הכל הפרשה לא רובצת עליי. עשינו כמיטב יכולתנו".
מפכ"ל המשטרה הרצל שפיר, שהיה חולה באותו ערב ולכן, לפי דובריו, אישר את מבצע הלכידה, אמר בראיון טלוויזיוני כמה ימים אחרי שגור הצליח לחמוק כי המשטרה לא השתמשה בכלבים כדי ללכוד את החוטף מפני שחששה שכלב תקיפה ישסע אדם חף מפשע. השבוע סירב לדבר על הפרשה. "לא רוצה לענות לך, תודה רבה", הוא אומר וטורק את הטלפון.
כרמון נזכר בכישלון בכאב. "אחד מקציני המשטרה הלך לראות מה עם הכסף, ואז התברר שלא רק שהחוטף נעלם אלא שגם הכסף איננו", הוא אומר. "היינו בטוחים שהמבצע יסתיים כשהילד יחזור. וכלום. כלום. זה מול זה עמדו שני אנשים אצילים, מפקד מחוז תל אביב של המשטרה משה טיומקין, ועמוס ירדן, אדם גבוה ומרשים. וטיומקין, עם כל גאוותו, שאמר, 'סמוך עליי, אני אחזיר לך את הילד', צריך לעמוד מול העיניים הכבויות של האבא שאומרות, 'לא קיימת את הבטחתך'".
הזמזם שהמשטרה הניחה בתוך שקית הניילון עם הכסף לא עבד. "משטרת ישראל תמיד הייתה ענייה באמצעים טכניים. בקושי היו משקפות לראיית לילה, לא היו משדרים טובים ולא מקלטים. כדאי להגיד את האמת. לא היו לנו אמצעים טכנולוגיים".
גור חמק ממש מתחת לאף ואחר כך הסתתר במרחק של כמה עשרות מטרים ממוקד החיפושים של המשטרה.
"השוטרים היו רחוקים ממנו כדי שלא יראה אותם. הבעיה הייתה שלא היו מכשירים לתצפת מרחוק, לא היה שום דבר. מבחינתי זה היה חורבן בית שלישי, אסון, מכה על מכה וטעות על טעות. הייתה אווירת נכאים, וזו מילה עדינה. הרגשתי הכי מטומטם בעולם. עשרות שוטרים הסתובבו שם. מה, היה קשה להם להתכופף ולמצוא את החוטף? גם אם הוא הסתתר מתחת לבלטות היה צריך למצוא אותו. הייתה פשלה שלא הצלחנו לעכל. איך קורה דבר כזה? הבן אדם נעלם כמו רוח. עכשיו היינו בפני בעיה גדולה יותר: אין חוטף, אין עם מי לדבר".
הייתם משקיעים כל כך הרבה מאמצים אם הילד החטוף היה משכונת התקווה ולא מסביון?
"מיליון פעם חשבתי על זה. החיפושים היו נערכים, אבל תשומת הלב הציבורית הייתה פחותה".
בעיתונות פורסם שצוות החקירה הוחלף. טיומקין הכחיש, אבל כרמון אומר שאחרי הכישלון הוא חזר לתחנת מסובים. "החקירה שעד אז הייתה סמויה הפכה להיות פתוחה יותר, אגרסיבית, והתנהלה ביחידה המרכזית בתל אביב".
שבועיים וחצי אחר כך, ב-28 ביוני, הפקיד גור 11,500 לירות בסניף בנק הפועלים ברחובות. השטרות היו מסומנים. "ברגע הראשון לא האמנתי למראה עיניי", אמר שמעון איצקוביץ, הפקיד שגילה את השטרות. מנהלת הסניף התקשרה למשטרה. עוד באותו לילה נעצר גור ליד ביתו בנתניה. רוב סכום הכופר נמצא בביתו. בתחילה הכחיש כל קשר לאירוע.
"אין לי קשר לחטיפת הילד, ואני לא יודע שום דבר על כך", הוא טען. אחר כך הודה בחטיפה ובדרישה לקבלת כופר, אבל לא הודה ברצח, אם כי הוביל את השוטרים למקום קבורתו של אורון, ליד בית גולדמינץ בנתניה. בבית המשפט הוא טען שחברה מסתורית, הילה מררי, ביקשה ממנו שיסייע לה לחטוף ילד למען חברתה הזקוקה לכסף. במהלך ניסיונותיו להשיג את הכסף, כך לפי גרסתו של גור, אורון נשאר אצל ידיד של הילה, ואחרי כמה שעות הוא גילה שהילד מת. בית המשפט לא האמין לגרסתו של גור והרשיע אותו, כאמור, ברצח ובחטיפה.
"לולא טעותו עד היום לא היינו יודעים מי הוא", אומר כרמון. "הוא הגיע לבנק עם סכום כסף גדול ועם תעודת זהות. זה הזוי, אבל אולי זו יד האלוהים שעזרה לנו, כי אנחנו כבני אדם לא הצלחנו".
למרות סיומה הטרגי של הפרשה, ליאורה ירדן לא חשה טינה כלפי המשטרה. "הם היו חסרי ניסיון", היא אומרת. "מעולם לפני כן לא נחטף ילד במדינת ישראל. מבחינתי כבת משפחה הם פעלו על הצד הטוב ביותר. אם היו כשלים הם היו בצד הטכני של העשייה, שאנחנו לא היינו מודעים לו "."לא הרגשתי שנכשלתי באופן אישי", אומר כרמון. "אם בגלל קצה חוט שאיבדתי הייתה מתרחשת תקלה הייתי תולה את עצמי, אבל אפילו קצה חוט לא היה".
זאת בדיוק הייתה הבעיה, שהמשטרה לא הצליחה לעלות אפילו על קצה חוט לפני שאורון נרצח. "צבי גור בא משום מקום, עשה מעשה ונעלם. אם אני לא משחזר נכון זירת רצח זה כישלון אדיר. כל יום חוקרים מפשלים בשחזור זירות עבירה. היום המשטרה במצב כל כך ירוד, שהלוואי שהייתה חוזרת לימי תהילתה בשנות ה-80, כשהרצון והאכפתיות וההתלהבות חיפו על חוסר המשאבים".
אבל למרות הזמן הרב שחלף, הפרשה לא מניחה לכרמון. "לא יכולתי לא לכתוב את הספר", הוא אומר. "הוא לא תיעודי, וחלק מהאירועים לא קרו. חלק מוקצנים. אבל לא יכולתי לא לכתוב אותו. זו פרשה שנשארה חקוקה בזיכרוני".
השבוע נפגש עם פנינה ירדן, אחרי שלא ראה אותה 33 שנה. שלוש שנים אחרי האירוע עזבה משפחת ירדן את סביון. לפני חמש שנים נפטר עמוס ירדן, וסוכנות הביטוח שלו נמכרה. ליאורה ירדן עובדת כשכירה בסוכנות ביטוח. האח רועי מנהל מרכז אסתטיקה לגברים בלוזאן. פנינה ירדן גרה בבית אבות בשרון.
"גם לרוצחים מותר לצאת לחופש", היא אמרה לפני שלוש שנים, כשצבי גור יצא לחופשה. "בשבילי צבי גור הוא אוויר", אומר כרמון. "לא הגעתי לדיונים בבית המשפט. לפני כמה שנים הייתי בסיור בכלא באר שבע אבל לא פגשתי אותו. ראיתי אותו מרחוק באחת ההובלות לבית המשפט. גם מהמשפחה של אורון התרחקתי. מה הטעם בקשר? מה היה לנו להגיד? ברחתי מהם, לא יכולתי להיכנס אליהם הביתה, נמנעתי מהם. הם מעולם לא באו בטענות. כל חוקר היה מאחל לעצמו זוג הורים כזה, ולכן הכאב כה גדול. עמדו מולך שני הורים אציליים, מאופקים, ואתה יודע שלא עשית את מה שמצופה ממך לעשות".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם