החייל שחזר הלום קרב מבינת ג'בל מנסה להתגבר על מות חבריו
"הלם קרב? אין מושג כזה באמהרית. אמא שלי לא שמעה עליו קודם. אני אומר לה, אמא, אני חולם על הרוגים. אז היא חושבת מה, אתה בכיין?": אילן מטוקו, בוגר בינת ג'בל, נאבק בטראומה, מפרסם ספר ומתגבר לאט-לאט על החור בלב בשל מות חבריו
רק עכשיו, שבע שנים אחרי המלחמה, הוא סוגר חשבון. "חשבתי שכאשר אצא מהמלחמה", הוא מודה, "אקבל את הכבוד הראוי. ידעו להגיד ?הוא חייל, הוא נלחם, הוא תרם משהו למדינה'. חשבתי , ברוב טיפשותי, שיראו בזה משהו חשוב. טעיתי. זה לא קרה".
החודש יצא לאור ספר הביכורים של מטוקו, "מעלית אל הירח" (הוצאה עצמית). סיפור המסע שלו מאז שרד את התופת בבינת ג'בל, במלחמת לבנון השנייה. הספר נפתח בכניסה ללבנון ומסתיים ביציאה ממנה. בין לבין מספר מטוקו את מה שעבר עליו מאז המלחמה. מדובר ביומן שנכתב על פתקים קטנים ומפיות, בכתב יד צפוף, והפך בסופו של דבר לספר. חלום של איש אחד שמחפש את עצמו מאז המלחמה ההיא, ולא מוצא.
את הספר מקדיש מטוקו לזכר חבריו שנפלו בבינת ג'בל. רב-סרן רועי קליין ז"ל, הסמג"ד שקיבל את עיטור העוז; סרן אלכסנדר שוורצמן; סגן עמיחי מרחביה; סמ"ר שמעון דהן; סמ"ר עידן כהן; סמ"ר אוהד קלאוזנר; סמל שמעון אדגה; וסמל אסף נמר.
"כולי תקווה", הוא כותב בהקדמה, "שהספר יהיה פה ולב לצעירים רבים שביקשו, ושעדיין מבקשים, לשטוף את עצמם במי נחלים מזוככים, מההלם שהציפו אותם קרבות כאלה ואחרים".
"לא באמת חזרתי אחרי המלחמה", הוא מסביר. "אני לא זוכר את עצמי לפני שהייתי בבינת ג' בל".
" כל אחד מאיתנו לקח את זה למקום אחר", הוא אומר על החברים שלו שהשתתפו בקרב. "אני רואה את זה במפגשים שלנו. ההוא נהיה יותר עצוב, ההוא יותר שמח, אחד בורח לפה, אחד לשם, אחד יש לו פתאום מבט המום".
"בזמן המלחמה", המשיך , "הכל היה כזה ?טה, טה, טה', מהיר . מי נפצע, מי נהרג, יורים, עוברים. לא התעמקתי בכלום. אחר כך, כשסיימתי, התחלתי לחשוב על כל פרט ופרט. אני חושב שעל כל דבר קטן חשבתי אולי חודש".
"ביום שיצאנו מבינת ג'בל", סיפר לי, "לקחו אותנו למלון בעכו. משם יצאנו הביתה, לחופש. הייתי חנוק. רציתי לברוח, לנשום אוויר. תפסתי את הדברים שלי והתחלתי ללכת. אחר כך עליתי לאוטובוס. ישבו שם אבא עם ילד והילד עמד עם הברכיים על הכיסא, עם הפנים אליי.
"הוא הסתכל עליי. אני שם את הראש שלי על החלון, ישן-לא-ישן, והוא מסתכל. אומר לאבא שלו 'אבא, תראה איזה חייל. תראה, אבא, חייל כושי'. ככה , באמצע המלחמה. והאבא מסתובב אליי, אומר לו 'כן, כן, שב ישר', כאילו , שלא ייפול".
מה הרגשת?
"לקחתי את זה קשה מאוד. במיוחד אחרי שבאתי ותרמתי".
אנשים שואלים אותו, הוא אומר, "אם להתגייס, אם לא להתגייס. אומרים לי, שמע, אילן, אתה עברת מלחמה, שמו עליך זין, סליחה על הביטוי, המדינה השתינה עליך, מה אתה מציע. אני אומר להם, נכון, יש אטימות מוחלטת. זאת אטימות שמגעילה אותי. חוסר אכפתיות. יש גזענות. אבל אני, גם היום, מוכן למות בשביל המדינה".
מה למשל?
"אני זוכר שנחתי, מהירי. היינו בבית עם שתי קומות, בחיפוי, וירדתי לקומה הראשונה. זה היה כבר אחרי הרבה זמן. אני רואה הרוגים, פצועים, מישהו שהביאו אותו, אחד הניצולים, כולו רועד, בן מחזור שלי, מנסים להרגיע אותו. חובשים, צעקות. בית מלא אנשים. לקחתי ממישהו סיגריה והדלקתי. ישבתי על המדרגות, בין הקומה הראשונה לשנייה.
"זאת הייתה נקודת השיא שלי במלחמה. אז הבנתי מה קורה. לא כל ההתרוצצויות, לא כל הירי, לא כל הריצות, לא כל הקפיצות על הגדר. הרגע הזה שירדתי לנוח, הדלקתי סיגריה, לקחתי את השאכטה הראשונה והסתכלתי מסביב. חשבתי ?אשכרה אפשר למות פה'. וקיבלתי את זה ככה, בבום.
"יצאתי מהמלחמה, חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת, ראיתי את אמא שלי יושבת בסלון, אפילו לא אמרתי לה שלום. ישר נכנסתי לחדר שלי. נשכבתי במיטה, נעצתי עיניים בתקרה כל הלילה. אני עם הנשק, עם המדים עליי, עדיין עם רסיסים, מסתכל.
"זאת הייתה הטעות שלי. הייתי צריך להישאר במסגרת צבאית, להרגיע את הרוחות שלי עם עצמי, להתאקלם קצת אחרי המלחמה, ובהדרגה לצאת הביתה. אבל יצאתי הביתה עם ?כדור בקנה'. כמה שעות אחרי בינת ג'בל הייתי בבית. זה היה כמו לעבור מחום לקור. מאש לקרח. חייבת הייתה להיות פה איזו כווייה".
את הספר הוציא לבד, בעשר אצבעות. "תרפיה", הוא אומר על הכתיבה. כשהתחיל לכתוב, סיפר השבוע, בלי לשים לב, הפסיק את הטיפול הפסיכולוגי. אף שלא הוכר מעולם כנפגע פוסט-טראומה, הוא טופל ביחידה לתגובות קרב בתל השומר. "אני לא סופר", אמר לי. "כתבתי כי הייתי חייב לכתוב".
"את יודעת מה זה להרגיש דפוק הרבה מאוד זמן", שאל , "ודקה לפני שאתה אומר 'ואללה, באמת יכול להיות שאני דפוק, השתכנעתי שאני דפוק', להגיד 'אולי בעצם כולם דפוקים ואני לא?'"
"זה לא עוד סיפור על העלייה האתיופית", הוא מדגיש. "אני נזהר מאוד. אני לא מייצג את העדה האתיופית. אפילו שאני בטוח שרוב הקוראים יקראו ויגידו, הנה, זה סיפור של איזה אתיופי. זה ככה. אני שחור ואי אפשר לשנות את הסטריאוטיפ. אני שלם עם זה. אין לי בעיה שמישהו יתבלבל ויגיד,'רגע, איפה הבחור הזה, האתיופי'. אני לא נעלב. אני שמח שאני אתיופי".
למה?
"התרבות, המסורת, הטוהר, התום של העדה הזאת. אני מפחד שזה ייעלם יום אחד. יש לי חשש שאנשים יעשו את הטעות שמייקל ג'קסון עשה וילבינו את עצמם. לא חיצונית, פנימית.
"מדינת ישראל פספסה את האתיופים בגדול. אתם אפילו לא מבינים. אנשים חיים איתך, מקריבים בשבילך. בוא, תכיר, תיפתח. אתה יודע על בדווים, על דרוזים. לא שווה לדעת על אתיופים? יש לנו הרבה לתרום לחברה הישראלית, אבל הישראלים עיוורים. זה הפסד, הפסד, הפסד".
"שלום, נעים מאד, אני אילן מטוקו, בן עשרים ושבע", הוא מציג את עצמו, "ואני לא יודע עדיין מה אני רוצה מעצמי". אילן מטוקו, הוא אומר (וזאת ה"מתנה" שקיבל מהשירות הצבאי), "לא נוח לו - הוא קם והולך. הוא יכול גם להגיע עד הבאר: לא בא לו לשתות ממנה - הוא הולך".
הוא נולד באתיופיה, בווזבה, כפר יהודי הסמוך לעיר גונדר. כשהיה בן חמש עלתה המשפחה לארץ. מאז לא היה באתיופיה, אבל הוא חולם לנסוע לשם למסע שורשים. שנה וחצי היו באתר הקרוואנים בבארותיים. אחר כך עברו לנתניה, לשכונת נאות חפציבה: שכונה קשת יום שמרבית תושביה, גם היום, בני העדה האתיופית.
"לציבור שניזון מהתקשורת קל להגיד שזאת שכונת פשע, שכונת מצוקה", הוא אומר. "בתקופה האחרונה, בגלל כל המסתננים והעובדים הזרים, עם הבעיות שהם עושים, האדם הטיפש לא מבדיל בינינו. 'שחור זה שחור', ככה החברה הישראלית רואה את זה. כל השחורים שייכים לאותה משפחה. זה מה שעצוב.
"יש שיחות מטומטמות כאלה, אנשים אומרים לי: 'גם אנחנו, כשעלינו לארץ, גרנו במעברות'. ראבאכ , מעברות? אז לא הייתה מדינה בכלל. תגידו תודה. מעברות של אז הן כמו הפנטהאוזים של היום. על מה אתם מדברים? אותנו זרקו בקרוואנים. למה אנחנו צריכים לקבל את האטימות הזאת מהחברה הישראלית?"
בארץ קיבל את השם "אילן". השם שמופיע בספר הוא דווקא באמהרית, השם שנתנו לו אביו ואמו, "מקוריאיו", שפירושו "גאווה". "חילקו לנו שמות כמו סוכריות", הוא אומר. לו קראו "אילן", לאחותו הגדולה ממנו הצמידו את השם "אילנית".
"ניסו להיות חכמים ולשלב אותנו בחברה הישראלית", הסביר לי. "כדי להשתלב אני צריך להחליף את צבע העור שלי. את זה אי אפשר לעשות. גם אם הייתה לי הזדמנות לא הייתי מחליף. אנחנו לא חייבים להיות דומים לאף אחד. לא חייבים לנסות להיות ?כמו'".
"היום", הוא מפרט, "רוסי, תטעי בשם שלו, הוא מיד יתקן אותך. יגיד לך ?לא, זה יקוצ'נקו'. עשר דקות תבזבזי, הוא יתקן אותך ויעמוד על שלו. אתיופים - לא. אתיופים מתביישים".
תסביר.
"ככה זה. בשכונה שלי, חמש שנים לא הייתה תאורה. משפצים כביש, מגיעים לשכונה של אתיופים, פוסחים עליה. האתיופים לא מתלוננים. בכל השכונות עם רוב אתיופי תמצאי את הכישרונות הכי גדולים. אם היו מטפחים אותם היו יוצאים משם גדולי הספורטאים.
"אלן אייברסון, איפה הוא גדל? בשכונת עוני. והוא היה אחד השחקנים הכי גדולים באן-בי-איי. את יודעת כמה כאלה יש? נערים שאני מסתכל עליהם ואומר 'יא אללה'. אבל מגבילים אותנו. אין שוויון. זו הזנחה של הממשלה, של המדינה. היא יוצרת את הפערים".
טהוניה, מ"האח הגדול"?
"לא אכפת לי מטהוניה. מסתכלים על אתיופית אחת בתוכנית ריאליטי ואומרים 'זה מה שיש'. מישהו מסתכל על הקצינים האתיופים שבצבא? על אתיופים פורצי דרך? רוני מיילי (אחד המשתתפים ב"האח הגדול" שהתבטא באפן גזעני, חק"ב) מייצג את רוב החברה הישראלית.
"זה המצב האמיתי. למה אתם מזדעזעים? אלה הפנים של הציבור הישראלי. אני שונא לראות את הדברים ככה, להגיד 'לא קל להצליח כשאתה אתיופי', לא קל לבלוט כשאתה אתיופי'. כמה שזה עצוב, אבל זאת המציאות".
על המשפחה שלו הוא מסרב לדבר. "המשפחה היא נושא רגיש", הוא אומר. כשעשה השקה לספר, לפני כמה שבועות, בנוכחות ח"כ פנינה תמנו-שטה (יש עתיד), סגנית יו"ר הכנסת, בעצמה בת העדה האתיופית, גם אמא שלו הגיעה, בלבוש האתיופי המסורתי.
"עשיתי נזק עצום כל התקופה הזאת", הוא אומר על הקשר שלו עם המשפחה מאז המלחמה. הוא עדיין גר בבית, יוצא בבוקר וחוזר בלילה. "הנזק שנגרם כתוצאה מכל ההתבלבלות שהייתה לי הוא נזק קשה", הוא מודה. "יהיה לי קשה מאוד להחזיר את המצב למה שהיה פעם, לתקן".
בספר אתה מספר שאתה מתעורר מסיוט ומסביר לאמא שלך שחוויות המלחמה עדיין נכנסות לך לחלומות בלילה.
"כן. אני שואל אותה, שמעת פעם על אנשים שלקו בפוסט-טראומה? שמעת על הלם קרב בעקבות זוועות מלחמה?".
מה היא עונה לך?
"באתיופיה אנשים התחתנו בגיל צעיר. גם אמא שלי. היה להם הכבוד שלהם, היו הערכים שלהם. זה מה שהיה הכי חשוב. לא הייתה אהבה. לא היה רגש. אנשים שם היו גבריים. הם היו במלחמות ויצאו קטועי גפיים, ולא התלוננו.
"פתאום היא באה לארץ, הבן שלה אומר לה, אמא, פוסטטראומה, אמא, אני חולם על הרוגים. אז היא חושבת: מה, אתה בכיין? עברת מלחמה, אז מה? נו, יצאת מזה בשלום, תגיד תודה. אנשים באתיופיה יצאו בלי רגליים, בלי ידיים, גוססים, והם לא מתלוננים. זה אשכרה עולם אחר".
פוסט-טראומה, הלם קרב?
"לא מכירים את המונח הזה. אין מושג כזה. זה לא קיים. אמא שלי לא שמעה עליו קודם. תחפשי בלקסיקון אתיופי. תנסי למצוא באמהרית. זה כמו שאתן לך מושגים באמהרית שלא קיימים בעברית, בתרבות הישראלית, בעולם הישראלי".
הוא סיים תיכון בנתניה. "אני זוכר, לקראת השחרור, ישבנו החברים, כל אחד דיבר על הבגרויות שהוא צריך להשלים", סיפר. "ואני אמרתי, אני לא צריך להשלים כלום, רק מתמטיקה. כולם הסתכלו עליי מופתעים. ההפתעה הזאת גרמה לי להבין שאיפשהו מצפים ממני לפחות, כי אני אתיופי. הייתה הרמת גבה. אנשים מקובעים בראש, יש להם סטריאוטיפים".
ביולי 2004 התגייס לגולני. התחיל בסיירות ועבר לגדודים. "רציתי להיכנס ילד לצאת גבר", הוא אומר על הבחירה בקרבי. "זה היה הרעיון". מלחמת לבנון השנייה פרצה ביולי 2006. מטוקו כבר היה אז חייל ותיק. לפני הכניסה של הגדוד ללבנון היו החיילים בעזה. מהתקופה ההיא הוא זוכר בעיקר את השיחות שהיו לו עם סמל שמעון אדגה, מטוליסט בן העדה האתיופית. אדגה, מפלוגה ג', נהרג אחר כך בבינת ג'בל.
"אני זוכר שראיתי אותו בכניסה ללבנון. הוא עמד כאילו רצה להגיד לי משהו. חיכה לי. לא ניגשתי אליו. לא יודע למה", משחזר מטוקו. "זה משהו שירדוף אותי כל החיים".
איך נודע לך שהוא נהרג?
"בבינת ג'בל נתנו חיפוי, יריתי נפיצים בכמות אדירה, מפחידה. באחת הפעמים המטול עף עם אחד הנפיצים ונשארתי בלי תחמושת. כמה שעות אחר כך הביאו לי מטול אחר. הסתכלתי על המטול וקלטתי: זה המטול של שמעון. זאת הייתה הדרך של הגורל להודיע לי ששמעון נהרג".
סיפור הקרב הנורא בבינת ג'בל מפותל וסבוך, ויובא כאן בתמצית רבה. ביום ראשון בלילה נכנס כוח גולני ללבנון, לכיוון העיירה בינת ג'בל. מטוקו היה אמור להתחיל באותו יום קורס מדריכי כושר קרבי בווינגייט. הוא הוזעק לבסיס האימונים החטיבתי של גולני בלילה שבין שבת לראשון.
"נכנסים פנימה", הוא מספר שמפקד הפלוגה אמר לו, "לתוך לבנון". איש לא ידע, שהכניסה הזאת תשנה את חייהם של כל כך הרבה אנשים. שמונה לוחמים ייהרגו ו-26 ייפצעו בקרב שיימשך 11 שעות. לוחמי גולני יחסלו בבינת ג'בל עשרות מחבלים.
"אני זוכר שמילאו אותי בציוד", מספר מטוקו. הוא צנום ודק כגבעול. "עליתי על המשקל. זה היה משקל מטורף. הקצין שלי הבין שזאת חריגה. הוא הסתכל ואמר לי: 'האדרנלין, האדרנלין יסחב את השאר', כאילו , את העודף, כל מה שאני לא אצליח".
פחדת?
"אז? אין לי רגש. לא הרגשתי כלום".
בלילה שבין ראשון לשני צעדו פנימה. "הפחידו אותנו", מספר מטוקו, "אמרו לנו שהכל מלא מטענים. כל רגע חשבתי: אולי הצעד הבא זה המטען? עדיין הייתי מנותק. אדיש. כמעט ענייני".
הם התמקמו בפאתי בינת ג'בל. יומיים שהו בשטח, עד שביום שלישי, 26 ביולי, התקדמו פנימה, לכיוון מרכז העיירה. זאת הייתה תוצאה של פקודות עמומות, בלבול בדרגים הגבוהים ומודיעין לא מדויק. את המחיר העיקרי שילמו לוחמי פלוגה ג' של גדוד 51. מחלקת החוד לא הצליחה לפרוץ את הבית שבו הייתה אמורה לשבת: זה הבית שמולו יתנהל אחר כך הקרב העקוב מדם.
במקביל ללחימה של פלוגה ג' נלחמו גם שאר הפלוגות של גדוד 51. הם ניסו לבודד את אזור הקרב, שאליו נקלעו לוחמי פלוגה ג', ולסייע להם בחיפוי. מטוקו היה בחוד. הוא נע לצד מפקד הפלוגה שלו, סרן ישראל פרידלר, שנפצע בידו מכדור צלף, המשיך לתפקד ואחר כך גם זכה בצל"ש. גם הפצועים חולצו לבית שבו שהה מטוקו. בספר הוא מכנה את הבית הזה "בית הרופא".
"אני זוכר את הדיבורים בקשר כשהתחילה ההיתקלות", הוא אומר. "קריאות, דיבורים, המ"פ קורא לנו ואנחנו מתחילים לרוץ, מגיעים לבית, גם שם הדלת לא נפתחת, אני יורה נפיץ, מישהו מביא טיל לאו. נכנסים פנימה, סורקים את הבית, שתי קומות, מלא חדרים, לחץ מטורף, ואז" - הוא עוצר רגע, מטוקו, זה קטע שתיאר גם בספר שלו, ואחר כך, כבר אחרי שהספר יצא לאור, התחרט, כי גיבור הסיפור אלכס שוורצמן, סגן מפקד פלוגה ג', עולה חדש, נהרג.
"אנחנו שומעים צעקות. הצעקות מהמטע, איפה שהקרב מתנהל. אני יודע שזה אלכס שוורצמן. אני מזהה את הקול שלו. זה כמו שאני אצעק ואמא שלי תזהה אותי: ילד, בניין בן עשרים קומות, הוא עומד למטה וצועק ?אמא' - אמא שלו תמיד יודעת שזה הוא".
מה עבר לך בראש?
"כלום. אוטומט. לירות-לירות-לירות. אינטנסיבי. פעם אחת חטפתי כדור, בקסדה, תוך כדי. התאוששתי מזה בשנייה. המשכתי. לא אמרתי, וואו, מה אם לא הייתה לי קסדה. רק יריתי".
"כשהקצתי אז, בבינת ג'בל, מהשקיעה עצומת העיניים שלי... הכל מסביבי היה חשוך ודומם, והפחד מהלא נודע אחז בי כמו בכל חבריי, מבולבל ומעורפל, ספק ער ספק הוזה... עצרתי לשנייה בהיסוס... ואז בלעתי את הרוק בצליל שנשמע היטב לכל אוזן, והמשכתי... גם אני מדמיין את יום מותי, את המוות שלי. זה מופיע שם בכל פעם שאני עוצם את העיניים שלי, מין בועת ענן כזאת יורדת, ואז אני רואה את המוות מחכה לי מעבר לפינה...
"מסביבי התחלתי לשמוע קולות שהלכו ונעשו ברורים. החברים שלי לפלוגה, שהיו שרועים בבית הלבנוני, התחילו להתקבץ סביבי... אני רואה את כל החברים שלי, כל החבר'ה מהשכונה שלי מתקבצים ליד הבניין שלנו, ואת כל החברים מהצבא מתאספים גם הם ומגיעים לשם, ואני שומע מכרים מכל רחבי העיר שמדברים עליי: 'הוא היה אדם טוב', וכל מיני דברים דומים. ואמא שלי... אני רואה אותה מתייסרת ובוכה ללא הפסקה... אני רואה את כל זה וצועק. אני צועק בקול רם, על כולם ומעל כולם, הלו, אני חי. אבל אף אחד לא שומע..."
(מתוך הספר "מעלית אל הירח")
"רקדתי ואלס עם המוות", מסביר מטוקו. "כל פעם שהייתי עוצם עיניים הייתי רואה את הלוויה שלי".
הבנת שאולי אלה סימנים של תגובה פוסט-טראומתית?
"בהתחלה ראיתי בזה סוג של בושה. בגלל זה גם לא ביקשתי שיכירו בי כנפגע פוסט-טראומה. לא נעים להגיד 'אני לא בסדר בראש', או 'אני לא בסדר בנפש'. מי שמכיר אותי יודע שיש אצלי שינוי, מאז המלחמה. זה לא לחיות. זה לנשום, אבל לא לחיות".
הוא השתחרר מהצבא שנה אחרי המלחמה, בקיץ של שנת 2007. הם היו גדוד פצוע ושבור שליקק את פצעיו וניסה לאחות את השברים. גם מטוקו ניסה להשתקם. "תפקדתי", הוא אומר, "אבל הייתי נבול. כל השירות הצבאי אמרתי, אני רק מחכה להזדמנות להשתחרר מהצבא, לכבוש את העולם. אמרתי, אני אקח מעלית אקספרס לירח, מה מגביל אותי? פתאום, אחרי המלחמה, התכנסתי בתוך עצמי. שפטתי את עצמי ושפטתי את העולם. שפטתי את החיים האלה".
פעם אחת ארז מזוודה ונסע לתאילנד. שם פגש גם הלומי קרב אחרים. פעם אחרת הלך ללמוד בישיבה וחזר בתשובה. מאז, הוא אומר, כבר חזר בשאלה. הוא עדיין מאמין, הוא מדגיש. באחת הפעמים נסע לאומן. למד קרוא וכתוב באמהרית. התחיל ללמוד אדריכלות במכללת רופין, והפסיק.
"אבוד", הוא אומר. "היו מצבים שחשבתי שבעוד שנייה אני יוצא מדעתי. הייתי בין שפיות לשיגעון. הרגשתי שכולם הולכים קדימה, ורק אני חוזר אחורה בזמן". במשרד הביטחון הפנו אותו לטיפול פסיכיאטרי. בעצמו פנה ליחידה לתגובות קרב בבית החולים תל השומר, והופנה לטיפול פסיכולוגי.
"אצל הפסיכיאטר היה קשה", הוא מספר. "אטימות מוחלטת. 'תן לי את ההפניה' - ההפניה היא הצ'ק שלו - 'וקח כדורים וזריקות'. אבל אני רציתי לדבר. רציתי שמישהו סוף-סוף יקשיב לי".
"אחר כך הגעתי הביתה וניסיתי לשחק משחק תפקידים. אני בתפקיד עצמי וארון הבגדים שלי בתפקיד הפסיכיאטר הדמיוני, שמסוגל גם לדבר ולהקשיב ולא רק להזריק. 'השתחררתי מהשירות הצבאי לפני שנה', פתחתי ואמרתי לארון פסיכיאטר. 'אבל הוא לא ממש עוזב אותי. לגמרי לא. אני עדיין שם'".
איך היה בטיפול הפסיכולוגי?
"זאת הייתה פסיכולוגית. אליה הגעתי אחרי הפסיכיאטר".
ומה היה שם?
"לא התמדתי. פשוט הפסקתי ללכת".
למה?
"כי התחלתי לכתוב".
והכתיבה?
"הכתיבה? כשקר לך וחשוך ואין אור ואת בתוך איזה יער, ואת לוקחת עצים ומבעירה אש כדי להתחמם ומקבלת גם אור וגם חום, ההרגשה הזאת - זאת הכתיבה שלי. ככה אני מרגיש כשאני כותב".
בחודשים האחרונים הוא לומד קופירייטינג ב"בצפר" בנמל תל אביב. 25 תלמידים התקבלו, הוא אומר, מבין 280 מועמדים. הוא ביניהם. אחד הקצינים שלו מגולני, עשה את השידוך. התקשר ואמר לו שהמקצוע מתאים לו כמו כפפה ליד. הוא לא עובד בעבודה מסודרת מאז השתחרר. יש לו פגיעות אורטופדיות בעקבות השירות הצבאי, ואחוזי נכות קלים. הוא עדיין נלחם בוועדות של משרד הביטחון, כבר שבע שנים. "לא רוצה להיות פרסומאי", הוא אומר. "לא בשביל זה באתי לפה, ללמוד 12 שנה, ללכת לצבא לשלוש שנים, לעשות תואר ארבע שנים. אלה לא החיים".
אז למה אתה בכל זאת לומד?
"אולי בשביל האתגר. היה אתגר רציני להתקבל, והתקבלתי".
בספר , כשאתה מספר דווקא על לימודי האדריכלות, אתה מתאר את ההבדל בינך לסטודנטים האחרים. בין השאר איך כולם נוסעים ברכב פרטי ואתה מחכה לאוטובוס.
"נכון. אז מה? אף פעם לא הפריע לי שאני עני מרוד".
מה כן?
"מפריע לי שגורמים לי להרגיש עני מרוד. זה לא אותו הדבר".
אתה כותב, שאתה מבין שהם לא רוצים לעשות איתך עבודות, אז מראש אתה אומר שאתה מעדיף להכין עבודות לבד.
"כן. אני מקדים תרופה למכה".
למה לא עובדים איתך?
"כל אחד ומה שהוא, עם הדעות שלו, עם הסטריאוטיפים".
גזענות?
"לא יודע. כנראה נעים להם לעשות עבודות ביניהם, עם עצמם".
מה זאת אומרת "ביניהם"? "הלבנים"?
"הייתי אתיופי יחיד שם. והרגשתי את זה, בלי ספק".
בתור קופירייטר, איזה סלוגן היית נותן לעדה האתיופית?
"יש הרבה. 'זהב שחור'..."
בדיוק מהמקום הזה, של החיפוש העצמי, נולד הספר. לפעמים כתב בישיבה בים, הוא מספר, לפעמים כשהיה מתעורר בלילה מסיוט, או באמצע בילוי עם חברים. "בשבילי הספר הוא כמו ילד מחוץ לנישואים", הוא אומר. "משהו שלא תוכנן. בחיים שלי לא קראתי ספר".
אפילו סופרים כמו עמוס עוז, א"ב יהושע, יורם קניוק?
"לא מכיר אותם. לאחרונה התחלתי לשמוע, כי אני מתעניין. אז עמוס עוז, שמעתי. פניתי גם לכמה סופרים כשסיימתי לכתוב את הספר".
מי?
"רם אורן. ניסיתי להגיע אליו דרך הפייסבוק. אני לא יודע אם הוא ראה".
עד עכשיו קראו את הספר בעיקר חברים שלו, לוחמים כמוהו מגדוד 51 של גולני. "אנשים התחזקו מהספר, קיבלו ממנו השראה", הוא אומר. "אני הולך עכשיו ערום. אני צועד בעיר ואנשים יודעים מה עברתי. הם לא צריכים להכיר אותי. מספיק שיקראו את הספר".
יש לו אלף ספרים בבית, שהוציא כאמור בהוצאה עצמית והוא אפילו לא יודע איך למכור אותם. "אני רוצה שיגלו אותי", הוא כמעט מבקש. "אני רוצה שאנשים ששפטו אותי, בכל התקופה הזאת מאז המלחמה, יקראו את הספר".
אמא שלו, סיפר, שינתה את השם שלו לפני כמה שנים מ"גאווה", ל"גאוותי": "מקוריאייה", באמהרית . בשנים האחרונות כמעט שלא קראה לו בשמו. "קיוויתי שהיא תקרא לי ככה אחרי שאסיים לכתוב את הספר", הוא מגלה, אבל מסרב לספר אם כך היה. "לא האמנתי שהספר יצא. זרמתי. עשיתי צעד ועוד צעד. לא ראיתי את הסוף. פתאום אני מסתכל אחורה, אני רואה שהלכתי קילומטרים".
בשבע השנים האחרונות ניסה אילן מטוקו להקים אתר הנצחה לעדה האתיופית. הוא פנה למיכה פלדמן, ראש משלחת הסוכנות באתיופיה וקונסול ישראל במדינה, שטיפל בעולים כשמטוקו הגיע לארץ.
השניים פנו לעמותה עם הרעיון שהציע מטוקו, אך בסופו של דבר הרעיון לא יצא לפועל. "אני אוהב את העדה האתיופית, את המסורת, התרבות", אומר מטוקו. "כשאני רואה אישה אתיופית הולכת בלבוש מסורתי, זה ממלא אותי גאווה. אני שומע שירים של קייסים, ואני בוכה. אתיופים הם העדה היחידה שלא שמה את הזקנים שלה בבית אבות, ולא בגלל כסף. רציתי להנציח את ההליכה המפרכת שהאתיופים עשו בדרך לארץ, את מסירות הנפש".
איך?
"פרויקט גדול. מנהרה בארמון הנציב, עם אפקטים, תאורה, שינויי טמפרטורה, חושך ואור יום, דמויות. דבר כזה צריך אישורים מהמדינה, מהממשלה. מי ייתן לי? אנשים אומרים לי - גם חברים - תשתחרר, מה זה משנה מאיפה באת. אבל אני לא רוצה".
יש אתיופים שמתביישים במוצא שלהם?
"זאת טעות גדולה, להתבייש. טעות נורא גדולה. אבל אני מאמין שיש כאלה. השיר הנפלא של אהוד בנאי, ?מי אמר שאברהם לא היה שחור'? סביר להניח שהוא היה שחור. אני בטוח שכל בני ישראל היו שחורים".
מה עם גילויי גזענות? קרה שלא הכניסו אותך למועדון כי אתה אתיופי?
"הרבה פעמים. בשירות הצבאי היינו הולכים למועדונים. הרבה פעמים לא היו מכניסים אותנו. היינו יושבים בחוץ, שרים שירי פלוגה. אפילו עכשיו, אחרי ההשקה של הספר. סגרנו כבר מקום, הזמנו שולחן, אנחנו מגיעים, רואים אותי, פתאום אמרים לנו 'הכל תפוס'. ברור שלא אומרים לך שזה כי אתה אתיופי. זה תמיד בטיוח, אבל זה שקוף".
מעליב?
"אני לוקח את זה בסבבה. אני יודע שזה יהיה לנצח. זה לא ייעלם". הוא רוצה, הוא אומר, חיים פשוטים.
"תני לי לגור ברמת הגולן, עם כבשים, עזים, לול, ברווזים, אווזים. לקום בבוקר, להאכיל את הסוסים".
בת הזוג שלך אתיופית?
"כן".
היית יוצא עם מישהי לא אתיופית?
"אני לא בוחר במי להתאהב, אבל אני אישית לא רוצה שזה יקרה".
למה?
"קנאה לעדה שלי, לתרבות שלי. אני רוצה שהילדים שלי ידעו מאיפה הם: אבא שלך אתיופי, אמא שלך אתיופית". מה עם מיזוג גלויות? "איך למזג? איך לשלב? למכור את עצמי? להגיד שאני רוצה להיות ישראלי, אז לא אתחתן עם אתיופית? אני רוצה אישה אתיופית, שתלך עם אפרו, שתהיה גאה.
"השתלבות זה להשתלב בעבודה, בעשייה, בתרומה לחברה, במעשים, אבל לא למכור את עצמך כדי לנסות להשתלב. לא יקבלו אותנו גם ככה. אז הפסדת גם את מה שאתה וגם את מה שהקרבת, נפלת בין הכיסאות. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם. אני לא מוכר את עצמי".
הוא מקפיד ללכת לאזכרות של הלוחמים שנהרגו בבינת ג'בל. "הם נשארו באותו גיל", הוא אומר. "אני מרגיש שגם אני, כמוהם, נשארתי באותו הגיל. לא התבגרתי. אני עדיין תקוע".
"שלושים ושלושה ימים התנהלה כאן מלחמה", הוא כותב בספר, "או לחימה, או משהו לא לגמרי ידוע, מלא באש ובדם. וגם מלא בטעויות חמורות שגבו מחיר כבד מאוד... המלחמה הזו, העקובה מדם, תהפוך למיתוס שעוד יסופרו במסגרתו סיפורים שטרם נשמעו ושלא ייאמנו. אבל עיניהם של מי שחזו בחבריהם מחרפים נפשם למען אחרים, בילדים שלבשו מדים ובעל כורחם הפכו לגיבורים, לא יוכלו לעולם עוד להישאר יבשות מדמעות. ואני הייתי ביניהם".
"לפעמים אני תוהה אם היה שווה לשרת שלוש שנים, אם אחר כך זורקים אותך לפח", הוא מסביר, ומצטט מתוך הספר שלו דברים שכתב על חבריו, המתים והחיים. "כדי להרוויח חברים כאלה", הוא אומר, "הייתי מוכן לעבור את אותו הסבל גם מאה פעמים. וגם לומר, שכדי להרוויח את הגילוי שאני מסוגל לכתוב, עליהם ועליי - הייתי מוכן לשקוע ולהתפלש בתוך מחלה חשוכת מרפא, כמו זאת שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם