לאחר 33 שנה: ראש עיריית קצרין נפרד מתפקידו
ממגורים בקונייטרה הכבושה, דרך הקמת העיר הראשונה בגולן ועד פיתוח מרכז תעשייה ועסקים בלב הפועם של הרמה: סמי בר לב, ראש העיר של קצרין ב-33 השנה האחרונות, נפרד מתפקידו ומאחל לתושבים "שאסד ימשיך להילחם על השלטון שלו ואנחנו נמשיך לפתח ולבנות"
"חשבתי שפרק זמן של 40 שנה מאז שהתחלתי לשווק את קצרין הוא פרק זמן מכובד מאוד, והגיע הזמן לפנות את המקום לדור הבא", הסביר בר לב. "קצרין במצב מצוין, אין לה גירעונות, בכל שנה היא מקבלת חמישה כוכבי יופי, יש שכונות חדשות ובונים עוד שכונות חדשות. ארבעים שנה הן די. אומרים שכדורגלנים צריכים לדעת מתי לתלות את הנעליים, ואני חושב שהגעתי לרגע הזה".
בר לב הוא ראש המועצה המכהן הוותיק ביותר בארץ, אבל את דרכו בגולן הוא החל דווקא כקיבוצניק אחרי שהצטרף לקיבוץ הראשון שהוקם ברמה, מרום גולן. זה קרה ב-1968, שנה אחרי שרמת הגולן נכבשה במלחמת ששת הימים. בימיו הראשונים של הקיבוץ התיישבו החברים בסמוך לגבול החדש, בבתים הנטושים שהותירו אחריהם תושביה הסורים של קונייטרה.
"גם אחרי שהקיבוץ עבר לנקודת הקבע שלו, אני ורמונה אשתי רצינו להישאר. זאת הייתה עיירה סורית נטושה, ונותרו בה רק הצבא ואנחנו, האזרחים היחידים במקום. רמונה עבדה כמורה לעברית בכפר מסעדה ואני סייעתי לקצין מטה הארכאולוגיה של הממשל הצבאי ברמה.
"ערכנו סקרים ארכאולוגיים, אספנו ממצאים והקמנו את המוזיאון הארכאולוגי. בהתחלה הוא היה בקונייטרה, אבל לימים העברנו אותו לקצרין. אני ורמונה המשכנו לגור בקונייטרה חמש שנים, עד 1973", סיפר אתמול בר לב.
"שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים נולד בננו הבכור", סיפר . "רמונה אשתי נסעה איתו לאמא שלה בתל אביב, שביקשה לסייע לה בטיפול בשבועות הראשונים. המלחמה פרצה בשבת, אבל למזלי לא הייתי בבית כשזה קרה. ביום שישי, יום לפני שהמלחמה פרצה, נסעתי לתל אביב להצטרף לרמונה ולבן שלי. תכננתי לחזור לקונייטרה ביום ראשון, אבל כבר לא היה לאן לחזור".
בשבת, 7 באוקטובר 1973, החל הצבא הסורי לחצות את הגבול. ביתו של בר לב, שהיה בקצה קונייטרה, היה מהראשונים שספגו את הפגזים. המשפחה הטרייה ניצלה, אבל לביתם הם כבר לא חזרו לעולם. היום מראים סמי ורמונה לנכדיהם את תעודת הזהות ששמרו למזכרת, שבה כתוב שהם תושבי קונייטרה.
מאז המלחמה ועד אכלוס בתיה הראשונים של קצרין ב-1977 התגוררה המשפחה בראש פינה שבגליל העליון. "מיד אחרי המלחמה פינו אותנו מקונייטרה, ועל רקע המלחמה החלטנו להקים יישוב עירוני בגולן כדי לחזק את ההתיישבות. עד אז היו כאן רק קיבוצים ומושבים, אבל הם לא אכלסו הרבה תושבים. רצינו להביא לאכלוס גדול ומשמעותי כדי שהגולן יישאר ישראלי", משחזר בר לב. "בעקבות המלחמה והלחץ שהפעלנו החליטה הממשלה להקים את קצרין כיישוב עירוני בגולן".
בר לב היה האיש שתרגם את החלטת הממשלה למעשים, והקים כאמור את הגרעין המיישב הראשון של קצרין, שאיחד בתוכו אזרחים מכל צבעי הקשת החברתית. בר לב שימש יו"ר הגרעין עם אכלוס הבתים הראשונים ב-1977, הפך ליו"ר ועד התושבים, ועם הקמת המועצה המקומית ב-1980 הוא נבחר לראש המועצה הראשון של העיירה. מאז ועד היום הוא מכהן בתפקיד, כבר 33 שנים.
"ההתחלה לא הייתה פשוטה. נכנסנו לבתים ב-1977 כשעדיין לא היו פה כבישים, לא היו טלפונים ובחלק מהבתים לא היה אפילו חיבור למים. לא חיכינו אפילו להשלמה של הבתים, כי רצינו מאוד לעלות לגור בגולן", נזכר בר לב.
"החיים ביישוב חדש הם חוויה מדהימה. מכירים אנשים חדשים, וכל דבר שאתה עושה הוא לא פחות מחוויה חלוצית מרגשת. בכל יום הצטרפו אלינו עוד ועוד משפחות חדשות והיישוב הלך וגדל, עד שמימשנו את התוכנית והפכנו ליישוב הגדול ביותר בגולן. עם הקמת המועצה ב-1980 היו ביישוב אלף תושבים, והיום יש כבר 8,000 תושבים . גם בימים אלו אנחנו ממשיכים ובונים עוד שכונות, ויש גם תוכניות להקמת שכונות נוספות".
המאבקים נגד הנסיגה מהגולן לא הרתיעו אנשים מלבוא ולהתיישב בקצרין?
"המאבקים השפיעו, והיו גם משפחות שעזבו את קצרין בפרט ואת הגולן בכלל. אבל היו גם הרבה מאנשים שבאו להתיישב דווקא כי הם ביקשו להצטרף למאבק שלנו לחזק את הגולן.
"אסור גם לשכוח את המהפך הדמוגרפי שהיה לנו כאן: המאבק שלנו היה בתחילת שנות ה-90, ובדיוק באותה תקופה החלה העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים. היו לנו אז מאתיים דירות פנויות בקצרין, ואני וחבריי למועצה המקומית הלכנו לשדה התעופה, הרמנו שלט עם השם 'קצרין', וניסינו לעודד את העולים לבוא להתיישב אצלנו.
"היו שנרתעו, חלק מחשש לנסיגה וחלק מחשש שתפרוץ כאן שוב מלחמה. אבל בסופו של דבר, חודש אחרי שמשפחת העולים הראשונה הגיעה לפה - כל הדירות התמלאו לחלוטין. היו עולים שפתחו בשביתת שבת בכניסה למועצה כי נגמרו לי כל הדירות, ולא היה לי איפה לאכלס אותם.
"היום 35 אחוז מהאוכלוסייה בקצרין הם עולים ממדינות חבר העמים, שמשתלבים בהרמוניה עם הארגנטינאים, הקיבוצניקים, המושבניקים, העירוניים, הדתיים והחילוניים".
על רקע מלחמת האזרחים בסוריה, אין לך חשש שתיפתח מתקפה על הגולן?
"עד עכשיו המלחמה לא השפיעה על חיי היומיום פה, ואני מקווה שנמשיך לחיות בשלום, בשקט ובשלווה, ושהם ימשיכו להילחם זה בזה ויתנו לנו לחיות בשקט. אסד לא היה רע איתנו בסך הכל, ואני מעדיף שהוא יישאר בשלטון. כשהוא היה בשלטון לא קרה כלום עם הגולן. לא שלום ולא מלחמה. הוא צריך להישאר עסוק בשמירה על השלטון שלו ואנחנו נמשיך לפתח ולבנות".
במשך כהונתו קם בקצרין אזור התעשייה, שמאכלס את שני מפעלי העוגן בעלי השם העולמי של רמת הגולן: יקבי רמת הגולן ומי עדן. אף על פי כן, בר לב מתקשה לבחור את ההישגים הגדולים ביותר שלו. "כולם היו בניי", הוא אומר.
"יש המון רגעים טובים שגרמו לי לסיפוק גדול מאוד. בכל פעם שגמרנו עוד פרויקט, בכל פעם שראיתי ילד שנולד פה, גדל פה ומצליח להפוך לטייס, לרופא, למהנדס או לבעל מפעל, חוויתי אושר גדול. כך גם כשנפתח בית ספר חדש, או מועדון קשישים, או גן מיוחד. קשה מאוד לבחור רגע אחד שהסב לי נחת.
"העברת מכללת'אוהלו' לקצרין היה אירוע מיוחד, שאף אחד לא האמין שאוכל לעשות. המכללה עמדה להיסגר כי היא ישבה על אדמות קיבוץ כנרת, שרצו להקים במקומו כפר נופש. כולם התנגדו - משרד החינוך, הסטודנטים, המרצים - אבל לא ויתרתי, והצלחתי לייצר את התנאים הכי אטרקטיביים כדי להעביר אותה לקצרין. היום לומדים במכללה אלף סטודנטים, וחלקם נשארים לגור בגולן".
מה היה הרגע הכי קשה שלך כראש המועצה?
"זאת שאלה שקל לי יותר לענות עליה. ללא ספק, הרגע הקשה ביותר שעבר עליי ועל העיירה כולה היה הרצח של תאיר ראדה ז"ל. הכאב, העצב, הזעם של המשפחה, הצורך שלנו להתמודד עם הקושי של התלמידים ולשקם את תחושת הביטחון שלהם. הטרגדיה האיומה הזאת ממשיכה לרחף מעלינו כמו צל שלא עובר. רק אתמול קיבלנו במועצה החלטה להתחיל בבנייה של בית כנסת על שם תאיר, וזה קורה אחרי הרבה זמן שהמשפחה שלה ביקשה מאיתנו לעשות את זה. אני מקווה שזה יהווה להם מקור לנחמה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם