האיש שמבטיח להפוך את לוד ל"תל אביב השנייה"
עם לוק בודהיסטי וטון של מרצה לכלכלה, אביב וסרמן בן ה-39 הוא היציאה הכי לא צפויה במאבק על ראשות עיריית לוד. עורך הדין שעזב לימודים בלונדון לטובת חיקה הדוקרני של מי שסובלת מתדמית "עיר הפשע והרשע" מנסה עכשיו בתקציב זעום לחולל מהפכה במקום שתושביו כבר איבדו תקווה.
"אה.. אז אבחר בך. אמנם הבת שלי אוהבת את רביבו, אבל הפעם אבחר בך בלי נדר". למה דווקא אני? "סתם. כי אתה חמוד". חמוד? "כן. הפעם אבחר בך. ככה בא לי. נראה שיש לך שאיפות. אתה צעיר. נראה לי רוצה להצליח".
ואם רביבו היה פה, לא היית אומרת לו את אותו הדבר? "האמת? כן. אני לא מכירה את המועמדים וממילא הם לא ישנו פה כלום. כל שנתיים באים, מחייכים, לוחצים ידיים, אפילו שאני דתיה ולא לוחצת ידיים, ומבטיחים הבטחות. אז גם אני מבטיחה. הם מקיימים? גם אני לא ".
השמש הקופחת הבריחה את וסרמן ופמלייתו הצנועה עד מאוד לקופת החולים המקומית. המועמד הצעיר לראשות לוד, העיר המורכבת ביותר בישראל, מנצל כל רגע לקמפיין ומנסה לעשות נפשות. אבל הנפשות, איך לומר זאת בעדינות, איבדו עניין.
"ברכה והצלחה, באמת כל הכבוד, אבל אני צריך להיכנס אל הרופא". אנשים מתפזרים איש לתורו, איש לצרותיו, ווסרמן מאושר. "איזה יחס, איזה חום אנושי" הוא מתמוגג מול הדלתות הלבנות הנסגרות מול אפו בטפיחה. תבחרו בו? אני שואלת. מה פתאום, הם מתפלאים. ביום של הבחירות אנחנו הולכים לים.
קמפיין הבחירות השתלט על לוד באגרסיביות בלתי נתפסת. מועמדים פורחים ברחובות ובכבישים, נקודות צבעוניות, רעננות, על רקע הכתלים המפויחים והסככות המרופטות. שלטי חוצות עם פרצופים חייכניים שבאו לחולל את הנס מפזרים תקווה ונחמה בשכונות האפורות, המתבוססות במדמנה וייאוש.
לראשונה מזה עשור ימשול בלוד ראש עיר ולא ועדה קרואה, ונדמה שיש בעיר יותר שלטים מאזרחים. "המועמדים השיגו תרומות לשלטים במיליונים", אומר וסרמן במרירות. "סכומים כאלה אפשר לקבל רק תמורת אינטרסים ועסקאות על חשבון התושבים".
תקציבו הדל של וסרמן חייב אותו למצוא שטחי פרסום חינם אין כסף. לכן צילם את עצמו בפוסטר חינני והשעין את התמונה על גדר של בית. אחר כך התברר שהבית שייך לערבים. "כבר למחרת באו אליי בטענות. אמרו לי, מה אתה, שמאלן? חלק התושבים בלוד ימנים מאוד".
גם בניין העירייה משתתף בחגיגת טרום הבחירות. הבניין שייך לבית דירות אפור ומלוכלך שעבר מטמורפוזה מקוממת: ראשו מרהיב, חדש, מזמין בגני השעשועים שלו ובמזרקות המים המפכות, וחציו האחורי מוזנח. על המוטציה המוזרה הזו תלה וסרמן שלט ענק. "בא אלי אחד מבעלי הדירות בבניין העירייה", הוא מספר.
"והציע לתלות על המרפסת תמונה שלי בגודל של סטלין. עכשיו כל מי שבא לעירייה או לשוק רואה את העיניים המחייכות שלי. זו אחת היציאות היותר מוצלחות של הקמפיין. אין כסף, אז אני חייב להיות יצירתי".
"יצירתי" הוא מושג מחמיא לקמפיין החובבני של וסרמן. אבל הוא גם עומד לזכותו, שכן האיש אינו פוליטיקאי בעליל. אין לו כסף, קשרים, עסקונה אינטרסנטית או עבר עם פרשיות מביכות. וסרמן הגיע ללוד כדי להציל אותה. בפשטות, בתמימות ובידיים ריקות.
הנציג החרדי שלו חולה הבוקר, הבחור מהגרעין התורני הבריז. לקופת החולים הוא שכח להשיג אישור כניסה מראש, ומעט "המקומיים מהרחוב שיספרו לך מהבטן מה הם מרגישים כלפיי", מתבררים כאנשי מטה שאחת לדקותיים מזדכים על סיסמת בחירות. שלטים על חנויות וכלי רכב ותחנות אוטובוס מלאות עד אפס מקום. אין כתחנת אוטובוס הומה כדי להעיד על מצבה הסו ציו-אקונומי של עיר.
לממתינים יש די זמן לקרוא על המועמדים לעירייה ולמועצה ולעשות סדר במבחר הכולל ערבי, מזרחי, רוסי ואשכנזי. "יש מקומות שאני אומר בצער שצבע העור שלי משחק תפקיד", מאפיין וסרמן. "אני מרגיש את זה בעיקר כשאני בא במגע עם יוצאי ברית המועצות לשעבר. יש כל הזמן קולות רוסיים שאומרים לי להדגיש שאני אשכנזי. אני הודף את הבקשות, אבל הם מתעקשים".
למה להדגיש?
"תושבים אומרים לי, חלאס, נמאס לנו מהמועמדים המזרחים תושבי העיר שכולם קשורים לכולם בחמולות ועסקאות של שמור לי ואשמור לך. נמאס לנו מבני המשפחה שמסדרים משרות והטבות אחד לאחר. אתה אשכנזי ואין לך חמולה בלוד, ולכן אנחנו סומכים עליך שתיתן לפי הצורך ולא לפי המקורבים.
"אזרחים פונים אליי ואומרים לי, רק ראש עיר אשכנזי יצליח להרים את העיר. בשנת 2013 יש עדיין אנשים שהמנטליות האשכנזית חשובה להם. שזה מוזר, כי בלוד אין כמעט אשכנזים. רוב האשכנזים משכבת הביניים עזבו לשוהם ולמודיעין".
יש לא מעט רוסים בלוד.
"הרוסים הם לא אשכנזים. הם משהו אחר. המאפיינים של הרוסים בלוד שונים משל האשכנזים הוותיקים, מבחינת המנטליות, התרבות והשפה. מהפן הפוליטי מתייחסים אליהם אחרת. בשכונות שהריכוז הרוסי גבוה בהן אני פונה ברוסית. לאשכנזים הוותיקים בלוד אני פונה בעברית".
"עאני אל-חטיב, נעים מאוד". איפה אתה גר, עאני? "שכונת רמת אשכול בלוד". בעוד שלושה חודשים אבחר לראשות העיר ואדאג לשפץ את השכונה שלך, עאני. "תודה רבה, אבל אין לי ציפיות. יבוא האדם שמגדיר את עצמו מנהיג ויגור בבית שלי 24 שעות.
"נראה אם יצליח להחזיק מעמד עם ריח הביוב, הנרקומנים שעוברים מתחת לחלון והמכוניות עם החראקות, כאילו הרחוב הוא מסלול מרוצים. זה חיים זה? זה המיץ של הזבל". אני צריך את הקול שלך כדי לשנות את החיים האלה, עאני. "אתה מתמודד? סלאם עליכום. אני אתן לך את הקול שלי רק אם תעזור לי לעבור לעיר אחרת".
עם לוק בודהיסטי וטון של מרצה לכלכלה, אביב וסרמן (39) הוא היציאה הכי מוזרה במאבק על לוד. עורך הדין שקיבל מלגה לדוקטורט בלונדון עזב את אירופה הנוחה היישר אל החיק הדוקרני של הרשות לפיתוח לוד. כבר ארבע שנים וחצי הוא מתגורר בעיר עם אשתו ושתי בנותיו, מגייס תקציבים לחינוך ורווחה ומתכנן את תפקיד הצ'יף. "מגיל צעיר רציתי לתקן את העולם", הוא מעיד על עצמו.
"אמא שלי מספרת שכשהייתי בגיל חמש הסתובב בשכונה בריון שהטריד את הילדים בגן השעשועים. יום אחד אמרתי לו שזה לא בסדר שהוא מרביץ ונתתי לו אגרוף. אמא שלי, במקום להיבהל, נורא שמחה שהילד החנון והשקט שלה יודע גם להרביץ".
וסרמן שירת כמפקד פלוגה בעזה והכיר שם את אילן הררי, לימים יו"ר הוועדה הקרואה בעיר. "כשהשתחררתי, חשבתי שטבעי שאלמד משפטים. חיפשתי אתרים של מהגרי עבודה סינים, טורקים ורומנים והצעתי להם סיוע משפטי בחינם. זה הפך למרכזי סיוע בבתי הדין לעבודה. בתוך שנה הקמנו פרויקט של עשרות סטודנטים למשפטים שסייעו לזרים בהתנדבות".
ב-2005 עזב וסרמן את ישראל ללונדון למטרת תואר שני ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", ובקושי השלים שם שנה כשהתבקש לשוב. "אילן הררי התמנה ליו"ר הוועדה הקרואה בלוד וצלצל לכל מיני אנשים שחשב שיכולים לעזור לו", הוא משחזר. "הררי אמר לי, וסרמן, עזוב אותך מלונדון, בוא ללוד. אתה הכי מתאים למקום הזה. הכרתי את לוד רק מרצח האופי שעשו לה כעיר הפשע והרשע, אבל היא גם הייתה אחד המקומות הבולטים שדורשים תיקון.
"אילן הציע שאקים קרן שתגייס כספי תורמים בארץ ובחו"ל. הסכמתי וחזרתי לישראל. אני מאמין בדוגמה אישית וחשבתי שלא ראוי לגייס אנשים ללוד אבל לגור בתל אביב. דיברתי עם אשתי והחלטנו שאנחנו עוברים להתגורר בעיר.
"באתי לאילן הררי לסגור את הפרטים הקטנים. אמר לי, אין לי כסף לשלם לך. את מחייכת? אני לא חייכתי. אבל אילן אמר שיש תוכנית הבראה גדולה ומעט מאוד מימון. אמרתי לו, אם אתה לא מסוגל לשלם לי משכורת, הקרן לא תהיה של העירייה אלא של התושבים. הסתובבתי פה כמו אנתרופולוג ואספתי אנשים שמייצגים את האוכלוסייה.
"היו לי נהג מונית בדואי, ערבייה מהאליטה המוסלמית, רוסי מגני אביב, הרב של הגרעין התורני, אתיופי, גרוזיני ותושב ותיק. אנשים ראו את האוסף האנושי הזה ואמרו, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. אבל אני אמרתי, אתם תהיו הדירקטוריון הראשון של הקרן לפיתוח לוד".
מהר מאוד התברר שעם דירקטוריון לא הולכים למכולת. "כל הישיבות של הקרן היו אצלי בבית כי לא היה לנו משרד. גרתי בקומה תשיעית בבניין דירות ישן בלוד, והזמנתי לשם שגרירים ותורמים שהכרתי בתקופת הלימודים בלונדון ובישראל. השכנים שהתרגלו לראות במעלית רק גברת עם סלים פגשו פתאום הרבה מעונבים. גיליתי שיש בלוד מעט מאוד דוברי אנגלית, אז הפכתי למתרגם השכונתי.
"בכל פעם שמישהו מחו"ל הגיע לביקור משפחתי או להופעה במתנ"ס, נקראתי לדגל. כך הכרתי אנשים. במשך חמש שנים עשיתי בעיר יותר מ-900 סיורים . אירחתי בלוד משלחת של בית הלורדים האנגלי, נציגי מועדון רוטרי ושחקני טניס מכל העולם. הייתה המון עבודה אבל היה גם הרבה סיפוק, כי הקרן פרחה והתפתחה".
במסגרת הקרן הוקם כפר סטודנטים בלוד שמציע דיור מוזל במרחק עשר דקות מתל אביב ברבע מחיר, וגם משאיר את הצעירים של לוד בעירם, לפחות לחלק משנות הלימוד. בתמורה, הם מקיימים פעילות חברתית בעיר. הקרן הביאה מתנדבים מחוץ ללוד שיחזקו את מקצועות החינוך ואנשי עסקים שיאמצו בתי ספר נחשלים.
"כשהתחלתי את הצעדים הראשונים בקרן, באו אליי כמה מהאבות המייסדים ואמרו לי, יש לנו טיפ חשוב מאוד בשבילך. ברמת הדיבורים והפטפטת לא היה אדם משרון ודרומה שוויתר על דיבורים והבטחות. אתה אל תדבר. תפעל. בגמרא כתוב: 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך'. אם תקפיד על הכלל הזה, תצליח לעשות".
ארבע שנים וחצי עשה וסרמן בקרן. לפני שנה החליט להתקדם. "פנו אליי אנשים מכל המגזרים בעיר ואמרו לי, אנחנו צריכים פה מנהיגות אחרת, נקייה, בלי מקורבים. בוא תתמודד. לא הכרתי את הפוליטיקה. התייעצתי עם אשתי ואחרי חודשיים קיבלתי החלטתי ללכת על זה".
ואיך הולך בינתיים?
"הרבה חברים שואלים אותי, נפלת על הראש? למה שלא תמצא עבודה כעורך דין במשרד גבוה בתל אביב או בהרצליה פיתוח? ואני אומר, לוד מתחברת לי לבטן. אני נהנה. הימים הכי טובים שלי הם כשאני והצוות שלי מסתובבים בחוץ. קופצים למספרה, לחנות הירקות, לחוגי הבית, לשוק. אני מדבר עם האנשים, הם מספרים על הצרות, אני מספר על עצמי ובעיקר על התוכניות שלי ביום שאחרי. אני לא מאמין שראש עיר מסוגל להתמודד עם האתגרים של לוד בכוחות עצמו.
"מכל המנהיגים שהיו לעיר בעשרים השנה האחרונות, אף אחד לא השכיל להקיף את עצמו בנבחרת של אנשים טובים. מנהל טוב נמדד בסביבה המקצועית שלו, ומי שבאמת רוצה לתקן צריך להרכיב לעצמו נבחרת מצוינת שתסייע לו להושיע את לוד מכל התחלואים העמוקים שלה.
"לכן אני מתכנן להביא לפה אנשים רציניים ביותר וביחד עם אנשי לוד לשנות הכל. עמיקם כהן, מהמנכ?לים המוצלחים בישראל, יהיה היועץ בכל הקשור לפיתוח כלכלי. יוסי סדבון, מקציני המשטרה המוערכים ביותר, יהיה היועץ בנושאי ביטחון. דוב לאוטמן ואבי נאור, מהבולטים בתחום החינוך, יעזרו לי לקדם את הילדים והנוער. ויש עוד רבים. זו לא בושה להיעזר באנשים. ביום שאחרי הבחירות הם יעזרו לי להפוך את לוד לתל אביב השנייה".
"אני גר בשכונת ד'יזראלי. יש אצלנו בור ביוב פתוח. סירחון. סכנה. שלושים פעם התקשרתי לעירייה שיבואו לתקן או לפחות לכסות את הבור, ולא באו. שאלתי את אביב וסרמן מה לעשות. אמר לי, תביא את התקשורת. אז הבאתי טלוויזיה.
"לא היה פשוט בכלל. טרחנו, טרחנו, בסוף הגיע צוות. חצי שעה חיכה לאנשי העירייה ליד הביוב עם המצלמות והרמקולים. ולא באו. אמרו שאין להם כסף לדלק".
אוויר צלול, רוח טובה, ניחוח המבנים העתיקים וקוץ ודרדר על אם הדרך. לוד, שכונתה לפני שנים "הפנינה של המרכז", סופחת לעצמה גושי אבן פרועים, שלוליות שורצות חולדות וקבוצות קטנות של מובטלים שמרכלים על שחור חזק. רחובותיה שוממים בשמש, גגות המכוניות החבוטות לוהטים באד הביל. חרדי, מוסלמי ובדואית ברעלה מדשדשים בפאותיה.
ילדים ערומים למחצה שואבים מי משחק מהצינורות המקולקלים והברזל משיב להם בצליל של חריקה. "זה היה אמור להיות מגרש משחקים לילדים שלנו, אבל עכשיו הוא הפך למגרש סמים", אומרת אולפת אל-חאד, תושבת שכונת נווה שרת המעורבת. "אפילו הילדים כבר לא רוצים לשחק פה, כי יש בקבוקים ריקים, אבנים, עכברים. לפני שבוע הרגו פה נחש ענק ולפני שבועיים ילד קטן רץ על הבטון ברגליים יחפות, נתקע במוטות הברזל שמציצים מהאדמה, נפל ושבר את הרגל".
ההחמצה האדירה של לוד לא נתפסת. עשר דקות מתל אביב. חמש דקות משדה התעופה הבינלאומי היחיד בישראל. 30 דקות מירושלים, מרחק יריקה מכביש מספר 1 וכביש 6. מצפון אזור תעשייה המשתרע על 500 דונם ונחשב לאחד האתרים הפעילים במרכז, ממזרח פארק התעשייה "איירפורט סיטי". לוד נהנית מקרבה לצירי תחבורה מרכזיים, סמוכה לתוואי כביש חוצה ישראל וניצבת בצומת הרכבות המרכזי של המדינה.
ועדיין, מגמת העזיבה של יהודים מבוססים - בעיקר לשוהם ולמודיעין - הולכת ומתחזקת. דלדול מקורות ההכנסה של קופות העירייה והוועדות הקרואות הרבות לא הצילו אותה מהמדרון. 250 מיליון שקלים שהעבירה המדינה לחיזוק העיר לא קידמו אותה במאום. העיר, אחרי היסטוריה מפוארת של כ-6,000 שנה , מלאה היום בבתים הרוסים, בזבל ובאלימות.
המסגרת המבנית מציצה לעתים, יפה וגאיונה, אבל חלליה התמלאו בבתי שיכון נטולי מרפסות, במבנים חומים, כעורים ודחוסים, עם כביסה ממורטטת, ובאינספור חתולים מזי רעב. ב-2009 החליט ה World Monuments Fund לכלול את העיר העתיקה של לוד ברשימת 93 אתרי מורשת עולמית בסיכון.
רק לפני 30 שנה, כשאנשים התלבטו אם לקנות בית בראשון לציון או בלוד, העדיפו את האחרונה כי היו בה חמישה בתי קולנוע. בשנים האחרונות אין בלוד קולנוע כלל, וגם לא בית קפה אחד ויחיד שפתוח בערבים. "הנסיגה של העיר והעירייה התחילה בשנות ה-'80", מבאר וסרמן.
"חברו לה כמה גורמים מרכזיים: הבדואים, המשתפ"ים והניהול הכושל. כשהעבירו את בסיסי הצבא מסיני לנגב היו צריכים למצוא סידור לבדואים שפינו את המקום. חלק מהם עברו לפאתי באר שבע, ואחרים הגיעו ללוד. באו כמו ביציאת מצרים, עם האוהלים, הצאן, המקנה, הגמלים והחמורים, והתיישבו ממערב לעיר, בשכונת הרכבת היוקרתית שנבנתה בסגנון אדריכלות בריטי.
"אף אחד לא טרח לעשות איתם כלום. לא שילוב חברתי, לא חינוך, לא רווחה ולא תעסוקה. וכך התפתחה בלוד תת-תרבות שלא מזדהה עם מדינת ישראל, מתגוררת בבנייה לא חוקית וחשה את עצמה דפוקה ומקופחת".
"גם משתפי הפעולה עם ישראל נזרקו ללוד במסגרת המקלט המדיני. הציעו להם מגורים בשכונות המעורבות, לא חלילה בתל אביב או בפתח תקווה. חלק גדול מתחושת חוסר הביטחון ומבעיות האלימות נולדו כאן כי המערכת לא קלטה אותם כמו שצריך וראתה בהם אוכלוסייה מקבילה, נפרדת.
"הגורם השלישי לשפל המואץ של העיר היה העירייה. עד '96 שלט בלוד ביד רמה מקסים לוי ז"ל, שנחשב בעיר לחצי אלוהים. יש אנשים שחושבים כך עד היום. מאז הפכה לוד לתחנת רכבת של שמונה ראשי ערים או ראשי ועדות קרואות.
"בעיר עם אתגרים גדולים כל כך, עם דימוי של פשע ורשע, אלימות ובנייה לא חוקית, אין שום מנגנון יציב שמסוגל לפתור את הבעיות לאורך זמן. לעירייה ולמועצה נבחרים אנשים ברמה נמוכה שמסתבכים בשחיתויות, מקבלים שוחד ומכניסים את העיר לגירעונות, ובגלל היעדר תרבות ניהול, הבעיות הולכות ומתעצמות".
70 אלף תושבים מתגוררים בלוד, שליש ערבים ושני שליש יהודים, שמתוכם כ-10 אחוזים רוסים. יש קהילת חב"ד קטנה וגרעין תורני איכותי, המחזק את החינוך ושירותי הדת בהתנדבות. לרובם נעלמה הגאווה העצמית, שחמקה עם האבטלה והפשיעה. "לנוער אין מה לעשות פה אחרי שעות בית הספר", מאבחן וסרמן.
"אחרי השעה שתיים יש מעט מאוד פעילות של מתנ?סים, וגם היא בתשלום. לאנשים פה אין כסף לחוגים או לפעילויות ספורט ומוזיקה, והעירייה, במצבה הגירעוני המתמשך, לא יכולה לסבסד את הפעילות. לכן הרבה מאוד ילדים פשוט גדלים ברחוב, והמשמעות היא שעמום, שנגרר לוונדליזם ומסתיים בעבריינות".
ילדים משחקים בחוץ בערים רבות בארץ.
"החוץ בלוד הוא לא החצר הטבעית בתל אביב או בערים דומות לה. בלוד יש מכוניות שנוסעות במאה קמ"ש ברחובות הראשיים והצדדיים, והילדים רואים סוחרי סמים וזונות. לא כל לוד כזו, אבל יש הרבה הורים בעיר שאחרי חמש אחר הצהריים מפחדים לתת לילד שלהם לצאת החוצה וכולאים אותם בבית. זה נורא בעיניי".
ומה לגבי המרקם החברתי בעיר?
"בלוד מגזרים ותתי-מגזרים, אבל בפועל, כל קהילה מצטופפת לעצמה. הגרוזיני מזהה עצמו כגרוזיני ולא כלודאי, וכך גם ההודים, האתיופים והרוסים. היהודים החרדים והדתיים מסתופפים בנפרד סביב הפעילות הקהילתית או בתי הכנסת. כל קבוצה שומרת בקנאות על הזהות שלה.
"ברגע שפעילות עירונית לא מחברת ומסנכרנת את כל המגזרים, נוצרת הפרדה. בבית הספר הדתי רמב"ם בלוד לומדים 85 אחוזים מהקהילה האתיופית. איך לתלמידים האלה תהיה זהות ישראלית? הם לעולם יישארו תלמידי בית הספר האתיופי. תפיסת עולמי סוברת שצריך לייצר גאווה לודאית לכולם יחד".
ומה מצבו של המגזר הערבי בעיר?
"בחלק מהעיר, בעיקר במגזר הערבי, יש בעיות חינוך קשות מאוד, אחוזים דו-ספרתיים של אנאלפביתים שלא יודעים קרוא וכתוב בשום שפה. יש סכסוכים קשים בין החמולות, שנפתרים רק באלימות. אין כסף לניקיון, לגינון ולפארקים.
"כשאני מנסה לברר מי אחראי לכל זה, מתברר שבכל השנים היו כשלים. חלק מהשכונות בלוד לא ראויות להיקרא שכונות. העיר נכה מבחינה תקציבית, שורדת רק בזכות מענקי איזון שמחזקים נושאים נקודתיים. אין שום ייצור הכנסות עצמי, למרות שיותר ממחצית התושבים חייבים לעירייה ארנונה ומסים. מוותרים להם. מוחקים להם. לא מסוגלים לגבות מהם. ב-2013 אין לזה סיבה".
"כבר כמה שנים אני לא משתתף בבחירות. חבל על הזמן. עדיף לשתות קפה. לפחות לשתות קפה עוד נותנים בשקט במקום המחורבן הזה. פעם, כשהיינו ילדים, היינו מגיעים לשכונת החשמונאים לשחק בגן. היו פה יהודים, דשא, מגלשות, חול.
"היום נשארו רק הערבים, הלכלוך והזבל. לפחות על דבר אחד אפשר להגיד תודה לעירייה. בזכותה, התושבים כאן קיבלו חסינות מיתושים. היום אם יתוש-נמר עוקץ אותי בלילה, אני בכלל לא מתעורר".
ייתכן שזאת הסיבה שהיחידים שמתייחסים ברצינות למערכת הבחירות הם המועמדים עצמם. התושבים התעייפו מהבטחות ותקווה. הדברים ניכרים בעיקר בשכונות המעורבות. התראות החוב הכתומות של החשמל והמים מציצות מתיבות הדואר. החורים עמוקים בכבישי האספלט הישנים. הקיום היומיומי ציני מכדי להותיר ספק.
"אני גרה עם שכנים טובים, גם יהודים, גם ערבים", מחדדת סימה, יהודייה בת 80, קומה שלישית בלי מעלית. "בגיל שלי צריך שעות מנוחה, ואיך יהיו? גם אם הילדים פה לוקחים לי את השקיות, בלילה הם יורדים לרחובות והכל הופך בר מינן. נרקומנים מקללים. בחורות צועקות. חדר המדרגות חשוך, מלוכלך. אין אור בלילה. אני יכולה לשבור את הרגל, ולאף אחד לא בוער להחליף לי נורה".
וסרמן : "אני, מועמד ראש העיר, התקשרתי למוקד שלוש וארבע פעמים בשביל סימה. אמרתי, אם האישה הזו תיפול ותרסק את המפרקת בלילה, דמה בראשכם. אמרו לי, מצטערים, אין חשמלאי בעיריית לוד".
גם לך, כתושב לוד, אין חשמל בחדר המדרגות?
"אני מתגורר בשכונה קצת יותר מבוססת. המיקום מעולה. אשתי עובדת בתל אביב ובירושלים והיא מגיעה לעבודה בתוך רבע שעה. אנחנו גרים בבית גדול שלא היינו יכולים להרשות לעצמנו בשום מקום אחר בגוש דן. יוקר המחייה פסח על לוד.
"הכל פה זול: האוכל, המוסך, הדיור. והאנשים פה חמים וטובים. הגעתי ללוד בגיל 34, אחרי שחייתי בכמה ערים בישראל ובעולם, ובשום מקום לא מצאתי אנשים כל כך נכונים להושיט יד. מכל המגזרים עוצרים להחליף לך את הגלגל. מביאים לך אוכל. משגיחים על הילדים. מנחמים בתקופות של אבל. איפה רואים דברים כאלה במקומות אחרים?"
כשילדיך יגדלו, לא תוכל לאפשר להם לשחק בחוץ.
"אני מכיר הרבה בני נוער שמבלים בשבט הצופים, ויש שמנגנים בתזמורת או מתאמנים בנבחרת הטניס. יש חוגים, אבל לא לכל ההורים בלוד יש כסף לשלם עבורם. לחלק גדול מתושבי לוד אין אפשרות לממן אפילו את המס של הצופים.
"בעשרים השנים האחרונות אנשים נתקלים בשם לוד רק דרך המשקפיים של רצח על כבוד המשפחה, סכסוכי חמולות שמסתיימים בירי, כספומטים בתחנת הרכבת או שחיתות שלטונית של ראש עיר שקיבל שוחד וישב בכלא. אבל בסיפור של לוד יש הרבה יותר מורכבות והרבה מאוד יופי. על כל מטר מרובע יש משחק בין הפוטנציאל למציאות.
"בשכונת גני אביב צץ לך פתאום אמן שחמט, חבר אישי של קספרוב. בשכונות נווה שרת ורמת אשכול יש בתי בד טורקיים שנחשבו לרולס-רויס של עשירי המזרח, אבל כדי להגיע אליהם צריך לעבור בין אלפי מבנים לא חוקיים שנראים כמו מחנה פליטים בעזה, אז הם נמכרים ב-300 אלף שקלים. רבע מיליון שקלים לדירה במרחק יריקה מעזריאלי.
"אני בקשר טוב עם הנוער, כי הוא המנוע לעשות תיקונים בעולם. ויש בלוד נוער מדהים. לפני יומיים התקשרה אליי נערה בת 15, תושבת שכונת גני אביב, תלמידה מצטיינת עם ממוצע 99 במבחני הבגרות, שעלתה לגמר בתחרות הנגינה היוקרתית 'מאסטרו'. מבין 32 משתתפים ארבעה היו לודאים, אחוז שלא ייאמן. מישהו שמע על זה? לוד היא מעצמת טניס השולחן של מדינת ישראל.
"יש פה אלופי ישראל ואירופה בטניס שולחן, אבל אף אחד לא כותב עליהם או מטפח אותם. יש בלוד תזמורת נוער מפוארת שקיימת 40 שנה עם כישרונות יוצאי דופן. אתי אנקרי, גיא אריאלי, רינת גבאי - כולם לודאים. מפקד תחנת המשטרה מציג נתונים של ירידה דרמטית בפשיעה בשנתיים האחרונות, גם ברצח, גם בסמים, אבל הדימוי של פשיעה ועבריינות נותר על כנו. גם בנתניה ובפתח תקווה יש פשיעה, גם בדרום תל אביב הורים לא נותנים לילדים שלהם לרדת לחצר, גם בחולון יש עבריינות וסמים, אבל בתודעה מדובר בערים טובות עם מאזן חיובי".
וסרמן צודק. לוד היא אחת הערים העתיקות ביותר בעולם, יש בה פסיפסים עתיקים ומבנים היסטורים נדירים, יוספוס פלביוס תיאר אותה בהתפעלות כ'כפר שאינו נופל בגודלו מעיר'. רוב חכמי הדור שלאחר החורבן, ובראשם רבי טרפון, רבן גמליאל ורבי עקיבא, קבעו בה את מושבם.
"אז איך פוטנציאל התיירות הזה מתבזבז בכל שנתיים מחדש?" שואל וסרמן בייאוש. "אף אחד לא שומע על לודאים שנותנים חינוך טוב וערכי לילדים שלהם, שאכפת להם מהבניין ומהשכונה שלהם, שמגדלים בדירת חדר ארבעה ילדים לתפארת. איך המחאה החברתית פספסה את הדיור בר ההשגה בלוד, המקום היחיד בגוש דן שמאפשר לזוגות צעירים לקנות דירה ולהישאר עם קצת עודף לאוטו?
"בינתיים רק הציונות הדתית גילתה את הפוטנציאל של לוד והקימה פה גרעין תורני. היום הוא כבר מונה יותר מ-500 משפחות שמתגוררות במקום מאתגר ומתאמצות לפתח אותו. בתוך שלוש שנים כבר יש להם בית ספר, תיכון, מתנ"ס וגן שעשועים משלהם. פעם, בשנות ה-60, לוד נקראה 'השער של המדינה'. אם רק היו נותנים לה הזדמנות, אפשר היה לצבוע את השער מחדש".
"אח שלי עלה מחו'ל", אומרת אחת התושבות בגרעין התורני בלוד. "הוא הביא איתו חברת היי-טק משגשגת ועשה חישוב שהכי מתאים למקם אותה באזור התעשייה של לוד, עשר דקות מהנמל וגם ממרכז הארץ. אם הוא היה ישראלי הוא לא היה בוחר בלוד: מי משקיע את כל כספו ועתידו במקום הזה? רק בגלל שהוא מגיע מבחוץ זה כל כך מתבקש בעיניו. לזה בדיוק אביב מתכוון כשהוא מדבר על המשחק בין הדימוי לפוטנציאל".
"ניסיתי את כל ראשי הערים. אפילו פגשתי חלק מהם. באתי עד בניין העירייה ברגליים הזקנות שלי. כתבתי להם מכתב. אמרו לי בחביבות, נטפל בכם, ולא טיפלו. פעם אחת התעצבנתי ואמרתי להם בפרצוף, ברגע שאצא מפה, אתם תזרקו את המכתב שלי לפח".
תבחרי באביב?
"קראתי את החוברת שלו. לא כי הוא בא מלונדון. לא כי הוא עורך דין. רק כי יש לו בפנים משהו אמין. אולי יש לו את זה".
ולאחרים אין את זה?
"אני מסתכלת על האחרים. יש להם פרצוף של פקה-פקה והם לא יעשו כלום. הוא? אולי יש עוד סיכוי. אולי הוא עוד לא התקלקל".
הסקרים בתוליים, מצומצמים, לא מביאים בשורות. לווסרמן צופים בין 10 ל-15 אחוזים מהקולות, אבל המתמודד הצעיר נתלה באילנות גבוהים. "גם ליאיר לפיד צפו מפלה בבחירות, וגם אני, כמוהו, מסתמך על הקולות הצפים בעיר. לפי הסקרים 50 אחוזים מהלודאים עוד לא החליטו במי יבחרו השנה. ציבור גדול בכלל לא בטוח שיצביע בבחירות. עליהם אני בונה".
אתה בפער גדול מול רביבו ומרציאנו.
"שני המועמדים מוכרים מאוד לכל המגזרים בלוד. יאיר רביבו פוליטי מאוד, חבר ליכוד מגיל צעיר. לא מזמן הוא פרסם קליפ של הבר מצווה שלו שבו הוא מספר שכשיגדל הוא יהיה ראש העיר לוד. האיש בונה את עצמו מגיל 13 לתפקיד. הוא התקדם מבחינת השכלה ותפקידים.
"בעבר ניהל את החברה למתנ"סים ובשנתיים האחרונות כיהן כמנכ"ל העיריה. יורם מרציאנו עסוק בפוליטיקה במפלגת העבודה מגיל צעיר, והתקדם בעיקר בחסות שמעון פרס, דליה איציק ועמיר פרץ. הציבור בלוד מכיר את מרציאנו ורביבו יותר טוב משהוא מכיר אותי. אני לא כל כך מוכר. אנשים ברחוב אומרים שאם מרציאנו ייבחר, בתוך שנתיים תהיה פה ועדה קרואה". מרציאנו בחר שלא להגיב.
בתחילת הקמפיין הסתער וסרמן על העיר עם הסלוגן המפתיע: "רק אביב ינקה את לוד מהשחיתות". אבל התושבים נעלבו. "פעם, פעמיים ושלוש אמרו לי שאין ספק שזה נכון, אבל בתור מועמד חדש, למה אתה מלכלכך? הם לקחו את זה אישית, לא בקטע של 'על ראש הגנב בוער הכובע' אלא בקטע של פגיעה בגאווה הלודאית. הבנתי שוואלה, טעינו. פספסנו. בשלטים החדשים הסיסמה הזו כבר לא מופיעה".
איך היא הופיעה מלכתחילה?
"עבדתי עם יועץ תקשורת שהמליץ על קמפיין שלילי. אני לא חף מטעויות. יש שחיתות שלטונית שצריך לנקות, אבל לא ככה צריך להתחיל את מערכת הבחירות. היום אני בקמפיין חיובי. לצד השלטים עם הסיסמה הישנה תליתי שלטים חדשים עם התמונה שלי. שום מילה רעה. רק הבטחות טובות".
למה פשוט לא הורדת אותם?
"כי חסרה לי חשיפה", וסרמן מסמיק. "אמרתי לך, אין לי כסף. ובשלטים הישנים יש השם שלי, פרצוף, חיוך. במלחמה על החשיפה בעיר, גם זה משהו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם