יד שלישית מעורך דין: גיא מרוז שיפץ את הבית והשתגע
כשיעקב מחברת ההובלות מחליט למכור לי תנור חדש במקום העגלה הישנה שבה שרפנו לא מעט בעלי חיים - אין לי שום דרך להתנגד
זו הפעם השלישית בחיי שאני עובר שיפוץ בית. אני מכיר את התזה ששיפוץ הוא האמא של כל הסיוטים, אבל אנחנו דווקא נהנינו רוב הזמן בזכות "שמעון שיפוץ" (הסברים בשבוע הבא, לא נשאר לי מקום).
היו רגעים מלחיצים, היו נקודות משבר, אבל אני רוצה ברשותכם להביא בפניכם חלק ראשון מתוך יומן מסע של שני ישראלים (המזמינים) מול המוני ישראלים אחרים (בעלי המקצוע החזקים והצודקים). אני מבטיח דמע וצחוק.
אתחיל בשיא: התנור. התנור היה השיא של הפנטזיה המאובקת והמיוזעת של השיפוץ שלנו. בעיקר כי בכלל לא התכוונו לרכוש תנור בישול חדש. יש לנו תנור דרעק כבר שנים, ולא חשבנו שזאת בעיה. יעקב מחברת ההובלות חשב אחרת לגמרי, ומובן שדעתו קובעת.
יעקב הוא מוביל ערני וסקרן שאינו מחמיץ ולו פרט אחד קטן. כבר כשנכנס שאל אותי אם אני מוכר את הספות, את השולחן, את המקרר או את אמא שלי, לא ממש חשוב - יעקב קונה הכל.
אבל אליה וקוץ בה: יעקב לא רק קונה - יעקב גם מוכר. אחרי שסיים להעביר את החפצים הוא ניגש לתנור שלנו, ששרפנו בו לא מעט תרנגולים, תרנגולות ושאר יצורים שחיו פעם טוב יותר, הסתכל עליי במבט מזלזל - שלא לומר "מי הוא שידרוך על גיא מרוז" - ושאל: עם העגלה הזאת האישה אופה? פחחח... (את ה"פחחח" דמיינו עם לא מעט מוחטות מסביב).
האישה אצלנו לא אופה, אבל זה לטור אחר. מושפל ועייף הלכתי אחרי יעקב למשאית שלו, שם עמד תנור גרמני, יד שלישית כמו חדש ממוביל שאינו רופא. יעקב מסתכל על התנור, אני מסתכל על יעקב (גם לתנור כבר לא היה נעים), ואז יעקב, עם קורטוב של רחמים בגרונו, אומר: 500 שקל והבובה הזאת שלך. כמו חדש. אתה יודע של מי התנור הזה היה?
אני: של מי?
יעקב: של עורך דין שרמן
מכיר? שרמן בישל בזה, עם עברייני צמרת
אני: איזה יופי, אני קצת חבר של שרמן, אני אשאל אותו על התנור.
יעקב: תשמע... כשאמרתי שרמן, התכוונתי שחבר טוב מאוד של שרמן, כמעט שרמן בעצמו, הכיר את התנור הזה מיד ראשונה. בקיצור, לוקח? אין לי את כל היום.
הייתה התלבטות, אני מודה. היה נורא חם, החשמלאי היה בדרך, הצבעי לא היה בדרך, המדביר נעלם כבר שבוע. הבנתי שאני חייב להכריע: אני: אני אקח, אבל הוא ייכנס לאיפה שהיה התנור שלי? כי המקום שם נורא צר. יעקב: פחחח... ברור
זה סטנדרטי, מה קרה לך? איפה יעקב הקטן... תוציא את העגלה מה שהם קראו לה תנור, ותכניס את המרצדס של שרמן במקום. קדימה, עוד מעט מחר. זו ההזדמנות לספר שלרוב המובילים קראו יעקב ולרוב המשפצים קראו או שמעון או יוסי. זו איננה הערה גזענית: זו עובדה סטטיסטית.
יעקב שתיים הוציא את העגלה שלנו, והתחיל להכניס את המרצדס ששרמן לא ראה מעולם. כן, זה לא נכנס. מובן שלא נכנס. בבהילות אופיינית וחרדה אין קץ קראתי ליעקב אחד. אני: זה לא נכנס... כמו שחשבתי... מה עושים? יעקב: וואלה... איזה באסה. טוב, אתם תתגברו על זה בטוח. צריך לפרק את המגירה למטה ולהזיז קצת שמאלה את השיש למעלה. לא סיפור. הייתי נשאר לעזור אבל ליעקב שתיים יש בחינות בלשכה של עורכי הדין או משהו ליד. ביי.
ואז הוא הלך. נשבע לכם באמא שלי שכבר לא תקנה יותר תנורים בגלגול הזה. פשוט הלך והשאיר אותנו עם שני תנורים באמצע הסלון. מזל שבדיוק לידנו היה הנגר של הארון, שהבטיח לסדר את זה מיד אחרי שהוא גומר להרכיב את הארון. גם זה לא קרה עד השקיעה, אבל על זה מאוחר יותר. עכשיו, ברשותכם, אני רוצה להתחיל מהתחלה.
אני לא רוצה להאריך בעניין הזה. אני רוצה רק לספר שחשוב מאוד לקבוע יעד ולעמוד בו. הצלחנו לעמוד ביעד שקבענו בזכות עקשנות וחוט שדרה מברזל.
נכון, יצא בדיוק כפול ממה שתכננו, אבל לא כי לא תכננו טוב. באמצע הדרך החלטנו לתכנן חריגה, תוך כדי תנועה. זאת ממש לא חריגה, זו פרגמטיות, ואני גאה בה. נכון, לא נוכל כלכלית לשפץ בעשרים השנים הקרובות, אבל היה כיף.
שיפוץ לא עושים בלי מישהו מקצועי שאתה סומך עליו, מישהו שממש למד איך קיר גבס מתנהג בחמסין ואיפה קונים דלת הזזה שממש זזה. אנחנו חזרנו לאותה מעצבת שעבדה איתנו בשיפוץ הקודם, לפני חמש שנים, כי היינו מרוצים מאוד. היא אשת מקצוע מעולה.
שכחנו רק דבר אחד: כמה אנחנו מפחדים ממנה. אני מתכוון ממש, פיזית. היא אישה שאם הייתה נולדת בתקופת נפוליאון, אני לא בטוח שהיא הייתה בוחרת דווקא בלימודי ארכיטקטורה. יכול להיות שהיא הייתה מגיעה להישגים עצומים בתחום המדינאות, היחסים הבינלאומיים או סתם מתמחה בכיבוש עם - באמצעות הרמת קול קלה.
בכל פעם שהיא צלצלה ידענו ששוב עשינו משהו לא בסדר. האם שוב בחרנו בגוון לקיר שלא מתאים לשטיח של הסלון? האם בטעות לא זכרנו איך היא רצתה את המיטה ואיפה? האם היא תזרוק אותנו ותיקח לקוחות אחרים? פחד מוות
בשלב מסוים החלטנו שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה וחייבים "ליישר" אותה. צלצלתי, הכנתי את עצמי טוב, הזכרתי לעצמי שאני האיש שנלחם פעם במנכ"ל פלאפון ובשרי אריסון. בטח אוכל להתגבר על מעצבת בגובה מטר וחצי.
אני: הלו?
מעצבת: כן?
אני: אני מרגיש שאת עסוקה, לא חשוב, נדבר בפעם אחרת. . .
מעצבת: כבר הפרעת, אז תגמור
מה?
אני: (ברעד קל) רציתי לבקש ממך להפסיק לצעוק עלינו, כי פתאום נזכרתי שאנחנו הלקוחות וכל זה. . . אז אם אפשר לדבר איתנו רגיל, כי אנחנו קצת רגישים, אורלי גם מאוד אסתמטית. אפשר? לא חשוב איך השיחה הזו נגמרה. לא הכל אתם צריכים לדעת.
בגדול, אחר כך הפנמנו שיש אותנו, האפסים, מול הוד מעלתה המומחית. העיקר שיצא יפה, לא חשוב כמה דם נשפך. אני רואה שלא ממש אספיק לדבר על יס ועל הוט, על הארון ועל המערכת שעובדת לבד (רק צריך לבקש ממנה יפה), אבל כל זה יגיע כבר בשבוע הבא.
ואל תשכחו, יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. יש את מי שגומרים עבודות שירות ומחליטים לעשות טוב לעולם, ויש את מרגול. שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם