שלוש צעירות תל-אביביות מציגות: צדק חברתי גרסת 2013
סטודנטים לרפואה שמעבירים קורס החייאה בחינם ועיוורים שהופכים למסז'יסטים מקצועיים: כולם נעזרו ב"קרן בקטנה", יוזמה חברתית של שלוש צעירות תל-אביביות עם ניחוח חו"לניקי, שנותנת 3,000 שקלים לפרויקטים קטנים כדי לצאת לדרך. השיטה: מעגל של 15 נאמנים מחליט איזה מיזם לאמץ, ותורם בכל חודש סכום קבוע
על הבמה ניצבת קייט רוזנברג-גרינשפן, ממקימות הקרן, ומספרת לשומעים על היוזמה שמאפשרת לפרויקטים תרבותיים וחברתיים קטנים לצאת לפועל באמצעות סכום כסף התחלתי, ומספקת הזדמנויות לצעירים לתרום ולהשפיע.
בתום הדברים היא מזמינה נציגים של שלושה מיזמים לעלות לבמה כדי לנסות לשכנע את הקהל לבחור במיזם שלהם ולפתוח את הארנק.
ראשונה עולה נציגת "מלאכי יום הולדת", ששמו לעצמם מטרה לתת ערכות ימי הולדת לילדים ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית נמוכה. אחריהן עולות נציגות "פרויקט הריצה", שמעודדות העצמה נשית דרך ריצה קבוצתית, ואחרון עולה נציג wize, ארגון שעורך הרצאות בברים.
בסיום התהליך ניתנה לקהל במקום הזכות להצביע ולבחור את הפייבוריט שלו, בתנאי שיתרום כל סכום העולה על דעתו. בתוך דקות הקהל מצביע, ו"מלאכי יום ההולדת" מוכרזים כמנצחים ומניפים צ'ק על סך 3,000 שקלים . אגב, גם אני השתתפתי בבחירה, ושמחתי עד מאוד שהפרויקט שאהבתי זכה. האירוע החברתי החגיגי הסתיים בהצלחה.
"בשבילנו זה היה רגע מכונן", אומרת רוזנברג-גרינשפן. "אנשים פתחו את הארנק, דחפו לנו כסף לכובע, והבנו שזה באמת עובד. לאנשים שם הייתה דעה, היה להם חשוב לקדם את הפרויקט שהם אהבו, והם פתחו את הכיס בתוך שנייה".
אז איך הכל התחיל? "קרן בקטנה" נוסדה לפני שנה בידי שלוש צעירות תל-אביביות: אורלי שפיר, בת 30, שגדלה באריזונה, עלתה לפני שבע שנים ועובדת כיום בעמותה שמסייעת לעולים במצוקה; קייט רוזנברג-גרינשפן, בת 28, שחוגגת בימים אלא חמש שנים מאז עלתה מאוסטרליה ועובדת בקרן שמגייסת כספים לארגונים חברתיים; ואמילי פרידמן-נובאק, בת 32, צברית ששהתה שנים רבות בקנדה, שבה לישראל לפני שלוש שנים, ומתמחה בניהול קרנות גדולות.
השלוש הכירו באוניברסיטה העברית, במסגרת לימודי תואר שני לניהול מלכ"רים וארגונים חברתיים. "אנחנו היחידות מהתוכנית שדוברות אנגלית ברמת שפת אם וגרות בתל אביב, ומהר מאוד מצאנו זו את זו והתחברנו", נזכרת רוזנברג-גרינשפן.
"באחד הסמינריונים היה פרויקט לקראת סיום התואר, שבו התבקשנו להקים מיזם חברתי כלשהו. לא היה אכפת להם אם זה יהיה משהו שבאמת יפעל או כזה שייכשל, העיקר שנמציא משהו".
איך הגעתן לרעיון של הקרן?
אורלי: "היה לנו חשוב להקים משהו שידבר אלינו, והבטחנו שנמשיך עם זה גם אחרי הלימודים. אני לא חושבת שהיה שם פרויקט שיצא לפועל בסופו של דבר ושרד, חוץ מהפרויקט שלנו".
קייט : "חיפשנו משהו שיחבר בין העולמות שלנו: העולם החינוכי-קהילתי, יזמות חברתית, קרנות ופילנתרופיה".
אמילי : "בצפון אמריקה יש תרבות של נתינה, וידם של ארגונים ישראלים רבים מושטת לעברם במטרה לקבל כספים. אנחנו רצינו לעשות משהו אחר, משהו שמגיע מכאן".
אורלי : "בהתחלה חשבנו להקים גינות קהילתיות. גם להביא יופי לאזורים שזה חסר בהם, וגם לגרום לשיתוף פעולה בין אנשים, שיעבדו יחד וכך גם יכירו ויפתחו את סביבת המחייה שלהם".
קייט : "ואז גילינו את ה-foundation awesome, גוף שפועל כבר ב-54 מקומות בעולם. יש בו מעגלים שבהם אנשים נותנים בכל חודש מאה דולר ומשנים את העולם.
"רצינו להשתמש בבסיס שלהם, בהתאמה לסביבה הישראלית, ויצרנו איתם קשר. הם חזרו אלינו בתוך יום בהתלהבות גדולה וסיפרו לנו שנאמן שלהם מבוסטון מגיע באותו השבוע לבקר משפחה בנתניה, ושהוא ישב איתנו".
אמילי : "הוא הסביר לנו מה הוא עושה והמליץ שנבנה את המסגרת שלנו ונעשה כל מה שאנחנו רוצות. הבנו שזה מאוד פתוח, שאין מישהו בקרן שנמצא במשרה ונותן הוראות, ושהרעיון הכללי הוא להפיץ את הבשורה ולעשות דברים טובים".
איך זה עובד? הקרן מורכבת ממעגל של 15 נאמנים. כל נאמן תורם 200 שקלים בחודש, מה שמאפשר לחברי הקבוצה בכל פעם לתרום סכום של 3,000 שקלים.
לקרן אתר אינטרנט שבו עונים על כמה שאלות פשוטות, מסבירים על הפרויקט, על הצורך בכסף ולאן הוא מיועד, ומצרפים קישורים לסרטי וידאו או לתמונות. "התחלנו לגבש את הרעיון והחלטנו שמאתיים שקל בחודש הם סכום סביר. לא גבוה מדי, לא נמוך מדי, כואב קצת בכיס אבל לא קורע אותו". מסבירה פרידמן-נובאק.
רבים ודאי יגידו שזה סכום קטן ולא אפקטיבי.
קייט: "המטרה היא לעזור לאנשים שיש להם פרויקט של יוזמה אישית, או לארגון קטן. אנחנו לא מסייעים לעמותות גדולות. אנחנו יודעות שזה לא יפתור את כל הבעיות של כל מיזם, אבל זה כן סכום שיכול להשפיע ולעזור. אנחנו גם מקבלות הרבה עזרה ממזא"ה 9 ומגופים כמו Presentense, אשוקה , ubs וטופז, שעוזרים לנו ביחסי ציבור, באסטרטגיה ובשיווק".
אורלי : "בעולם העמותות יש הרבה ביורוקרטיה, צריך להגיש דוחות ארוכים, לעבור הרבה שלבים ולחכות המון זמן. אדם אחד בדרך כלל מתקשה לעמוד בכל הדרישות הללו, ואין לו שום אפשרות להתחיל את המיזם שלו. אצלנו אומרים יאללה, קבל צ'ק וצא לדרך. אנחנו נותנים לו פוש להתחיל ולפעמים גם לסיים".
לקראת סוף כל חודש נבחנות ההצעות שהגיעו לאתר. חברי המעגל המכונים "נאמנים" - צעירים בסביבות גילאי ה-30 שעובדים בין השאר בהיי-טק, במיזמי תרבות ובעמותות ללא כוונת רווח - מצביעים אונליין לשלושה פרויקטים שמצאו חן בעיניהם. שלושת הזוכים עולים לפגישה החודשית, שנמשכת לא יותר משעה וחצי, בבר או באחד מבתי הנאמנים.
לפני המפגש זוכה כל פרויקט לשיחת טלפון מאחד מהנאמנים. הנאמן בודק שהמיזם אכן רציני, ומנסה לברר עד תום לאן בדיוק ילך הכסף ומאיפה יגויס תקציב אם המיזם לא יזכה בתמיכה המיוחלת.
בפגישה החודשית מציגים חברי המעגל את הפרויקטים המועמדים, ומנסים להבין עד כמה באמת יכולה להשפיע עליו תמיכת הקרן. בסיום התהליך מתקיימת הצבעה דמוקרטית ונבחר הזוכה המאושר.
עד כה יש מעגל תורמים אחד בלבד.
"כל מי ששומע על הרעיון מתלהב, אבל אנשים מתקשים לעשות את הצעד הנוסף, להקים מעגל ולהפוך לנאמנים", אומרת פרידמןנובאק. "הרבה מאוד בוכים כאן על המצב, וזו דרך נהדרת לקחת אחריות. גם אנחנו לא עשירות אבל אנחנו מאמינות שאנשים בהחלט יכולים לוותר על בילוי חודשי אחד בפאב או על קניית חולצה חדשה, כדי לתרום לקהילה".
אורלי : "התחושה היא שבארץ לא רוצים לצאת פראיירים. אנשים מרגישים שהם תרמו כבר בשירות הצבאי, שדופקים אותם במסים, במחירים גבוהים ובשכר דירה מוגזם, ולמה בעצם שהם ייתנו משהו למישהו. הרגשנו שאין באמת תרבות של נתינה כאן, וזה אחד הדברים שאנחנו מבקשות לשנות ".
מה מבדיל אתכן מעמותות אחרות?
אורלי: "ה'ביחד', האפשרות הזו לקחת רגע ולחשוב מה מפריע, מה אני רוצה לשנות ואיך אני רוצה לתרום. ההבנה שאנחנו לא הולכים לשנות את העולם, אבל כן יכולים לשנות ולהשפיע על הסביבה שלנו, אפילו בדברים קטנים אבל משמעותיים. אנחנו מציעים נתינה אסטרטגית וחברתית במטרה ליצור שינוי תודעתי".
קייט : "בניגוד לעמותות רבות, אנחנו לא מטפלות בסבל ובצער אלא בדברים טובים, ברצון ליצור ולשנות. מבחינתנו, תציע את הרעיון הכי מקורי והכי משוגע שיכול להיות".
אמילי : "אנחנו גם לא מרגישות שאנחנו מפצות על כשלי הממשלה או משהו כזה. מבחינתנו המדינה לא צריכה לתמוך בשטיק של כל אחד. זה התפקיד שלנו כחברה וכקהילה. האם המדינה צריכה לתמוך בכל מי שאין לו יכולת לחגוג יומולדת? אני לא חושבת, האם הקהילה צריכה? בהחלט".
אורלי : "אנחנו רוצות לעודד אנשים להיפגש, לדבר, לפעול ולתרום יחד למען הקהילה. זה ההבדל בין מתן צדקה לפילנתרופיה".
אמילי : "חשוב לנו שאנשים לא יפחדו מהמילה הזו, שמקושרת תמיד לסכומים גדולים, למשפחות עשירות ולגורמים שמבקשים לקדם את עצמם בצורה הזו. מבחינתנו זה יכול להיות גם מעגל של נערים שמעניקים בכל חודש אלף שקל. העיקר הוא לקיחת האחריות על הקהילה שאני חי בה, ושהעניין יהפוך להיות חלק מהשיח. הרי לכל מקום יש את הבעיות שלו".
קייט : "כל מעגל אמור להגדיר לעצמו את האסטרטגיה ואת מדיניות הנתינה. אנחנו בחרנו לתמוך ביוזמות חברתית באזור תל אביב, למרות שכבר תמכנו בפרויקטים שאהבנו בבאר שבע ובהוד השרון".
אם יש לי פרויקט בהתנחלות, יש לי סיכוי לקבל מכן תמיכה?
קייט: "במעגל שלנו זה לא יקרה. זה לא מתיישר עם האני מאמין שלנו".
אבל זה לא פוגע ברוח הדמוקרטית של המיזם?
אמילי: "זה נכון, אבל אני חושבת שבמקרה כזה יהיה לנו קשה ונרגיש שזה המקום להטיל וטו. יכול להיות שאם יפנו אלינו מהתנחלות וירצו להקים מעגל, ניתן להם את כל המידע ונשלח אותם לדרכם.
"זה הבייבי שלנו ונראה לי שזה יהיה הקו האדום עבורנו. לזכות הקהילה הדתית צריך לומר ששם הנתינה והדאגה הקהילתית הרבה יותר מושרשות וקיימות. אצלנו הקפיטליזם השתלט על הכל, ויש אנשים שפשוט לא מבינים למה הם צריכים לתת משהו למישהו אחר".
אחד המיזמים שזכה בשנה החולפת בתמיכת "קרן בקטנה" הוא "ידיים רואות". מדובר בגוף עסקי חברתי, שהקימו לפני שנה עידית פיטקובסקי ומירי חרונטמן-שדה, ובו מעסיקים עיוורים שלמדו להיות מסז'יסטים מקצועיים בהכשרה מטעם משרד הרווחה, מכון וינגייט וביטוח לאומי.
איך נוצר הקשר עם "קרן בקטנה"?
" אחת הבנות שהייתה קשורה למיזם בראשיתו מצאה את האתר שלהם באינטרנט, ומילאה פרטים. זה היה פשוט מאוד ובלי הרבה ביורוקרטיה. בארץ, בניגוד לאנגליה וארה"ב למשל, אסור לחברה בע"מ לקבל תרומות גם אם מדובר בעסק חברתי.
"במדינות שהזכרתי חברה כמו שלנו יכולה לקבל פטור ממס כדי לקדם את המיזם. מה שעשינו הוא שהכפלנו את התרומה והענקנו טיפולים בחינם לצוות בית החולים בפוריה, בתקופת שביתת האחיות. חוויית העבודה מול הקרן הייתה נהדרת".
מיזם חברתי אחר שזכה השנה בתמיכת הקרן הוא "חיים בקהילה". מדובר במיזם שפועל בבאר שבע, ובו סטודנטים לרפואה מעניקים קורסים בהחייאה בחינם לאוכלוסיות שונות. מאות אנשים בשנה עוברים את הקורס, שבמסגרת פרטית היה עולה להם בסביבות 400 שקלים.
"בשבילנו 3,000 שקלים הם המון כסף", מסביר בוריס שוורץ, בן 26, סטודנט לרפואה שמרכז השנה את הפרויקט. "הכסף שהיה לי לפני ההשקעה של הקרן הספיק רק לתשלום ביטוח לאומי לסטודנטים, והתמיכה אפשרה לי לגייס עוד מדריכים, לכסות עלויות נסיעה ולשלם קצת, וכמובן לפתוח עוד קורסים ולהכשיר עוד אנשים".
מה חוויית העבודה מול "קרן בקטנה"?
" בעיניי זה דבר נפלא שאנשים מתכנסים בכל חודש ובוחרים למי לתרום. כשמצאתי אותם באינטרנט חשבתי בהתחלה שאין לנו שום סיכוי, אבל בסוף זה היה קל ומאוד מועיל".
אתה בקשר עם מישהו מאנשי הקרן?
"בהחלט. שומרים איתי על קשר, מבררים איך הדברים מתקדמים ובמה הושקע הכסף".
עד שהפעילו את הקרן נתקלו מייסדות "קרן בקטנה" בכמה קשיים לגבי אופיה של הקרן וערכיה. "לקח לנו הרבה זמן להגיע להסכמה שהנתינה היא העניין", מודה פרידמן-נובאק.
"הרבה זמן נענו בין המחשבה אם התמיכה ביזמים היא העיקר או שהעיקר הוא הפעילות המשותפת של הנאמנים. היו לנו הרבה חילוקי דעות, וזה הגיוני, כי כל אחת באה ממקום אחר ורצתה לקחת את זה לכיוון שלה. אנחנו מאוד שונות אבל גם משלימות זו את זו, ולכן כנראה זה עובד".
אורלי : "קייט היא ביג דרימר, היא המנוע והיא מזיזה הרים בשביל הקרן שלנו".
אמילי : "אורלי היא מעשית יותר. חושבת על ההשלכות, נמצאת בקשר רצוף עם הנאמנים".
קייט : "ואמילי היא המוח שלנו ".
נניח שאני רוצה להפוך לנאמן אבל אין לי זמן וגם לא יותר מדי כסף. איך תשכנעו מישהו כמוני?
אמילי: "להיות נאמן בקרן שלנו זה פתרון נהדר למי שרוצה לתרום מעצמו אבל אין לו זמן. אני עסוקה בעבודה שלי, אני מגדלת שתי בנות ונמצאת בשלב בחיים שעובדים בו קשה כדי לבנות את עצמך.
"אין לי זמן עכשיו להעביר חוג במתנ"ס או להשקיע הרבה זמן בפעילות קהילתית. אצלנו אתה משקיע בסך הכל שעה וחצי בחודש ומאתיים שקלים".
קייט : "חשוב שיבינו שגם לאדם הקטן יש הזכות והיכולת לבחור איזה שינוי חברתי הוא רוצה לראות, ושזה לא נמצא אך ורק בידי המדינה או הגופים הגדולים".
אילו תגובות אתן מקבלות? נניח, האם העובדה שאתן עולות חדשות משנה משהו?
אורלי: "יש הרבה רגישויות. יש אנשים שאומרים שזה מאוד אמריקני מצדנו לעשות משהו כזה".
קייט : "אני חושבת שהעובדה שאנחנו עולות חדשות גורמות לישראלי הרגיל להסיר מעצמו את האחריות מלהיות מעורב. אבל אנחנו לא עושות את זה באנגלית ולא מכוונות את זה דווקא לקהילה האנגלוסקסית בארץ. אנחנו מגיעות ממקום אחר, אבל אנחנו כן חוות את ישראל ממקום אמיתי, למדנו כאן, ושתיים מאיתנו נשואות לישראלים".
אמילי : "ההיכרות שלנו עם פעילות כזו החלה בארץ, וחשוב לנו שיבינו שאנחנו לא מגיעות ממקום מתנשא או מטיף, אלא מרצון אמיתי ליצור שינוי תודעתי בכל הנוגע לפילנתרופיה ולנתינה".
אתן כבר מרגישות ישראליות?
אורלי: "אני לא חושבת שאי פעם ארגיש ישראלית במאה אחוז אבל אני בהחלט מרגישה חלק מהחברה הישראלית".
קייט : "באוסטרליה גידלו אותי על שטויות, שלהיות ישראלי זה לאכול תפוזים ולרקוד ריקודי עם".
אורלי : "לי אמרו שלכולם כאן יש קוצים בחוץ, אבל שהם מתוקים בפנים".
קייט : "כשהגעתי לכאן בגיל 18 הבנתי מהר מאוד שמכרו לי סיפורים, אבל עדיין התחברתי למקום והבנתי שהוא נמצא בתהליך של בנייה".
אמילי : "כשאתה גר מחוץ לישראל אתה בעיקר מקבל מידע בנוגע לסכסוך הפוליטי, ופחות מדברים על הבעיות החברתיות. כשחזרתי הרגשתי שאני רוצה מאוד להשתתף בעשייה ולתרום מה שאני יכולה".
אורלי : "הלוואי שנצליח לשנות את הגישה הפילנתרופית בישראל, שהתרומה תהפוך למושג מוכר וזמין, שנתינה תהיה חלק בלתי נפרד מהחיים של כל אחד ושאנשים ידאגו לפעול למען דברים שחשובים להם".
קייט : "אני רוצה שאנשים יבינו שזה לא סיפור גדול. שיהפכו לנאמנים, יקימו מעגלים ויקבעו לעצמם את הקריטריונים והמטרות שהם רוצים לפעול למענם. יש לנו עכשיו 60 פרויקטים שמחכים במאגר, וברור לי שיש דרישה ושאנשים עושים דברים יפים. חסרים כרגע נאמנים ומעגלים, ואני מאמינה שיש סיכוי להקמת עשרות כאל-ה בסכומים שונים, לקהלים שונים ולמטרות שונות וטובות".
אמילי : "אני מרגישה סיפוק גדול מאוד מעצם ההשתתפות שלי במעגל והחלום שלי הוא שיהיו עוד המון כאלה. אני רוצה שמשפחות כמו של ריקי כהן ישתתפו במשחק הזה, וידברו ביניהן אסטרטגית לאן לתרום את הכסף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם