ביקורת גבולות: מסע ברמת הגולן בצל מלחמת האזרחים
בין מישור שטוח ויבש לוואדיות שמובילים אל הכנרת, בין טנק סורי חלוד לגדר שחסידות נחות עליה, הפיצוצים מסוריה הפכו לצלילים קבועים. התושבים ממבוא חמה ועד מג'דל שאמס מביטים אל העשן המיתמר מרחוק ויודעים שלמרות שהטילים נעצרים בגבול, הכל יכול להסתבך ברגע. שלווה, חום ואיום מרוחק: יומן מסע ברמת הגולן
"שמענו בומים כל הלילה", מתלוננת אמא לימור, "והיה אחד חזק במיוחד ותפסנו את המיטה והילדים פחדו ולא נרדמו". כשעלא מתניע את הטרקטור שגורר אותנו שואל אבא יונתן: "לא מסוכן לנסוע"?
אבא אחר, מיכאל שמו, מנסה להדליק את הילדים: "איזה כיף, נעבור ליד הגבול עם היריות". אבל הקטנים מושיטים ידיים אל התפוחים. מנסים לקטוף תוך כדי נסיעה. עד שפתאום עוצרים. "וואו border The", יוצא האוויר מהריאות.
מעל למשק פי-לוי-אשכול שלו שואל עלא: "רואים את הבתים הלבנים? זאת קונייטרה הישנה. רואים את הדגל? מאחוריו סוריה".
אמא לימור: "שרק לא ייקחו אותנו שבויים".
הילד אמיתי: "הנה חייל עושה לנו שלום".
אמא : "זה חייל צה'ל".
ילד : "הוא ערבי, אמא? אני רוצה ערבי, אמא".
אבא יונתן: "ואני רוצה לראות את ה-bad guys, שיהיה קצת אקשן".
אקשן אין היום במעבר קונייטרה. רואים עמודי עשן, שומעים פיצוצים, אבל האדרנלין יצא להפסקת צהריים. ב-14:00, בטמפרטורה קטטונית של 40 מעלות, הגולן מוציא מעצמו אוויר מעולף. מטשטש אותך. מחזק תחושה ישראלית פופולרית שלפנינו מלחמת מחמד, התכתשות צייתנית ונשלטת שגורמת, אין להכחיש, לא מעט סיפוק. "שרק יהרגו זה את זה", היא משאלה יהודית שעתיקה כבזלת המקום.
סיפרו לנו שהכל כרגיל, ועל פניו זה באמת נראה כך. הצימרים היו מפוצצים (באנשים), אוטובוסי התיירים צפופים ובשדרות האזדרכת תינוקות למדו ללכת. ועדיין כרסמה המחשבה שאולי השטח מרמה אותך. שהשלווה שמצאנו בין מבוא חמה למג'דל שאמס מאפרת מציאות סבוכה יותר. שהמלחמה הזאת מתנהגת כשחיין שנוגע בקיר שבקצה המסלול ושב על עקבותיו כדי לגעת באותו הקיר שעזב.
לפני כחודשיים נגעה האש במעבר קונייטרה, חקלאי עין זיוון פונו מהמטעים ונרשמה בהלה מסוימת. אבל אנשי אסד השתלטו כעבור כמה שעות והאש נדדה מזרחה. האם תישאר שם? הכפרים הניצים קרובים, עוינות נוגעת בעוינות. אם המים בבריכה שם יעלו על גדותיהם הם עלולים לזלוג מערבה.
בריכות התנינים מימין כשאנחנו עולים למבוא חמה, הדרומי שביישובי הגולן. רמי לנר (63) גדל והתחנך בנאות מרדכי וחי במבוא חמה, אך סיפורו עם הגולן התחיל הרבה קודם. אביו, אלוף דן לנר, היה הרמ"ט (ראש מטה) של דדו, כובש "הרמה הסורית". על הדשא שלו בנאות מרדכי התחילו הדיבורים על ראשית ההתיישבות ברמה.
ביום כיפור פיקד על אחת מאוגדות הגולן. לפני המלחמה ההיא הוצב בסיני, ורמי בנו (סא"ל במיל') שירת באוגדתו. לא רבים ידעו על הקרבה. באחת התקריות, כשנהרג איש צוות בטנק של רמי, עלה "40" (קוד האוגדונר, מ"ח) בקשר לדעת מי הנופל. מפקד הטנק חזר כל הזמן על: "קוד שחור", עד שלנר הצעיר הסביר לו: "מיטלר, אבא רוצה לדעת אם נהרגתי".
במלחמת כיפור נפגע רמי מטיל בציר "עכביש". לאחר שהשתחרר מבית החולים עלה לגולן לאביו ומצא את האלוף מתחמם מניירות שהצית בפח שימורים. כבר 41 שנה שרמי לנר חי בגולן. לאחר שעזב את צה"ל הגיע לשנת שירות במבוא חמה, ונשאר. מסוף 2009 הוא מנהל את "מי גולן", אגודה שמספקת מים חקלאיים ליישובים.
על אף הקרבות בסוריה הוא מאמין שבסוף נחתום הסכם על חלוקת המים שזורמים מזרחה. הוא לומד את זה לפי מה שהוא רואה מעבר לגבול. בניגוד לישראלים, שמשתמשים במי המאגרים להשקיה, הסורים פשוט אוספים אותם.
מהלך טקטי, לדעתו, לקראת הסכם שלום שיסדיר את משק המים במזרח התיכון. הסורים מחזיקים ב-100 מיליון קוב לעומת 30 מיליון של ישראל, והם שומרים על מימיהם כדי להציג עוצמה הידראולית. "בשיחות יאמרו שהם מוכנים לוותר על קצת מים תמורת ויתורים שלנו שלא קשורים במים".
על ויתורים הכרחיים תמורת מים שמע מאביו עוד ב-'72. אף שהיה איש "חוג עין ורד" (נאמני ארץ ישראל השלמה של תנועת העבודה, מ"ח) אמר דן לנר לבנו: "ארה'ב היא שמנהלת את העולם, ובסוף הגולן יוחזר".
אתה חי בשלום עם האפשרות שהגולן יוחזר?
"הגעתי לפה לא בגלל ארץ ישראל השלמה. אשמח לחיות פה עוד הרבה שנים, אבל לא אזרוק חיילים מהגג כדי להישאר. זה לא ימית או גוש קטיף".
מאות דונמים של מנגו ושקדים יש למבוא חמה במפגש שלושת הגבולות. המלחמה בסוריה ממש לא מפריעה לעבד אותם. מלבד ה"בומים" והפיצוצים - לא מרגישים, לא יודעים, לא מדברים.
"לא על המדרכות, לא בסלונים", מבטיח לנר. תיאור דומה אשמע מגולנצ'יקים אחרים שאפגוש. כמו במלחמות במקומות אחרים בעולם, אומר לנר, ככל שאתה רחוק יותר אתה מודאג יותר. לא שאין הכנות, אבל הן מינוריות. בשלב מסוים יזמה המועצה האזורית פגישות עם הרב"שים (רכזי ביטחון שוטף). דבר מהן לא ירד לרמת החבר במשק.
אנחנו נוסעים לאורך הגבול על ציר המפלים, בין רמה שטוחה ויבשה ובין הוואדיות שחותרים אל הכנרת. הדרך הזאת הייתה קריטית בקרבות הבלימה בכיפור. היא ניקזה אליה חיילים שנסוגו מגזרות אחרות ולצדה זרועים חמישה מאגרי מים. חולפים על פני "דבש", שמספק לטלוויזיות את תמונות השיטפונות השוצפים בחורף, ומגיעים ל"בני ישראל", המאגר הגדול בגולן, שדוחס לתוכו 6.5 מיליון קוב מים ודגי כסיף וקרפיון.
הקרפיון מעניין במיוחד את דייגי הגבול הפיראטים. גם בזמן ההפגזה מטילים כאן חכה. הכסיף החי מאצות חומק ממנה ללא פגע, אך הקרפיון פוער פה ונלכד. האש שמעבר לגבול, חייבים לומר, לא מלחיצה את הדייגים עד כדי איבוד תאבון. אתה לומד את זה מאריזות הקבאב והבמבה הריקות שהשאירו מאחור.
מעבר למאגר "בני ישראל", ממש מולנו, חיספין ורמת מגשימים. לילה-לילה שומעים כאן קולות מלחמה. לעתים, כשהאש גוברת, נחסמת הגישה לגבול. כשהאמריקנים הפציצו בצפון וייטנאם, שיר הערש הפופולרי נקרא "בבה-בם-בום". אם מרגיעה את בנה בסגנון: "שן בן, שן במנוחה, הלילה לא תהיה הפגזה". בגולן ההפגזה העמומה, המונוטונית, היא שיר הערש עצמו.
ביציאה מ"בני ישראל" רוח הפכפכה מכה בך. משבים חמים שעוטפים בתוכם דקירות צוננות. חוזרים ל"ציר המפלים", חולפים על פני נחל אל על שבחורף מגיע עד הכביש, מתחברים ל"ציר היישובים".
מספרו 98. הוא נסלל בידי הסורים, והוא מוביל מחמת גדר לקונייטרה. שני קילומטרים ממזרח, סוריה פרושה על הגבעות. מסגד, כפרים אכולי קרבות. מוצב של צה"ל צופה מהגדר. באור השמש העזה הגדר החדשה בוהקת. כרגע היא מחזיקה 60 קילומטר, ממיצר עד קונייטרה, והיא הוקמה בתוך פחות משנה, לאחר צעדת הגבול המדממת מתוככי סוריה אל מג"דל שאמס.
100 מטר מאיתנו - תל סאקי. בכיפור נחלצו לוחמיו בנס מטבעת חיילים סורים. כמה מהם הצליחו לסגת לציר המפלים, שחזרנו אליו עכשיו. אנחנו מול תל פארס. "משם עד עין זיוון", אומר רמי לנר, "הייתה הגזרה של אבא". מעין זיוון עד בוקעתא שלט רפול.
לנר נחשב לאוגדונר הנוח, הידידותי, רפאל איתן נחשב לאוגדונר הקשוח והקפדן. ההשוואה הזאת גורמת לי להיזכר בחברי הטוב עזרא. כשהיה אצל רפול נאלץ לישון בטנק גם לאחר שוך הקרבות. כשעזב את רפול הסביר לו האוגדונר החדש: "בטנק ישנת כי היית אצל השכן שלי. אצלי ישנים על מזרונים בחוץ".
אנחנו סוטים למוצב נוסף, שאינו מאויש אבל חמוש במצלמות. ג'יפ לבן של האו"ם מקרטע מולנו, ומאחוריו שוב פוגשים את הגדר. הקמתה, יש לומר, עברה בלי מלחמות. ברשות הטבע והגנים הבינו שהגדר תעצור את החזירים, את התנים, את הזאבים ואת הכלבים הנגועים מסוריה.
מעבר לגדר משוטטת ארנבת, פליטה שמחפשת מוצא מהאש. מגיעה אל הגדר וחוזרת. מתקשה לבחור צד. הכבשים, לעומת זאת, משוטטות בין הצדדים. מבחינתן ויתרה ישראל על הגבול הבינלאומי והן רועות חופשי עד לגדר. לפעמים מקפיצה ישראל איזה שריר שלטוני ותופסת עדר. לאחר מו"מ הוא מוחזר לבעליו.
מרכז הגולן הוא ארץ היין. בתוך שנים לא רבות היה לאזור מועדף על המגדלים. מה"פוקוס" שדוהרת על אספלט אכול שוליים אנחנו קולטים כרמים צעירים, שטחים שהוכשרו לנטיעת גפנים. לצדם ובתוכם מתפוררים בניינים נקובי כדורים שהשאיר הצבא הסורי.
ציר היישובים פונה עכשיו מזרחה לצומת רפיד ומשם לדמשק - רק 50 קילומטר מכאן. אנחנו ממשיכים צפונה, עוקפים ממערב את תל פארס, מביטים אל עדר פרות מפורקד בצל האקליפטוסים, עוצרים בשער הצהוב של אלוני הבשן.
אלוני הבשן הוא היישוב הכי מזרחי במדינת ישראל, 800 מטר מסוריה. בכניסה מזדקרים כמובן האלונים, ובהם שרידים של בוסתני רימונים וגפנים שהשאירו הצ'רקסים מהכפר ג'ואיזה. אלוני הבשן חייב את חייו להר. הר חוזק או תל חזקה מתרומם ל-1,158 מטר , ובפסגתו מוצב צה"ל המסוכך על היישוב. הבית של יסכה (כשמה השני של שרה אמנו) צמוד להר.
"לו סוריה הייתה יושבת על ההר היה מצבנו רע יותר", היא אומרת. יסכה (32) נולדה בירושלים, וכשהייתה בת שש עברה משפחתה לקריית ארבע. "יישוב חווייתי וקטן", היא מגדירה שם ימים ראשונים. מאחוריה שליחות מטעם הסוכנות בדטריוט, "שהולכת עכשיו קיבינימט".
היא לא אהבה את אמריקה. הרגישה זרה. מאוימת. כשהגיעה, אחת העצות הראשונות שקבלה הייתה לבדוק בכל בוקר את מכוניתה. באותו זמן בערך הכירה באתר לדתיים את בעלה ירון דקל ("לא זה מגל"צ). השניים בנו את אהבתם דרך הסקייפ.
ירון, ד"ר לביוכימיה, הבהיר לה מיד ש"אין מצב שאני בא לארה'ב". כעבור שנה, כשחברותיה לשליחות כבר מצוידות בחתנים אמריקנים, החליטה לארוז. הצהירה שבחיים לא תחזור לאמריקה. יומיים לאחר שנחתה עמדה תחת חופה על גג הישיבה בקריית שמונה. "עם מבט נפלא אל החרמון", היא טורחת להדגיש.
הם גרו בקריית שמונה כי ירון עשה פוסט-דוקטורט אצל פרופ' רחל אמיר מקיבוץ דן. "המרצה הציונית", כהגדרת יסכה, הסכימה לקבל אותו לאחר שהודיע שלא יצא ל"פוסט" בחו"ל. אבל החום גמר אותם, והיא אמרה לירון: "בוא נעבור לצד השני של הרי נפתלי".
הם עלו לביקור אצל בת דודתה טל באלוני הבשן. זה היה סוכות, ירון ישן בסוכה והחליט שזהו. "בקריית שמונה אני יושב עם שני מאווררים בסוכה, פה קור שעושה את המצוות מתוקות מדבש".
הקרבה לגבול לא הרתיעה?
"אני מקריית ארבע, שם החיכוך גדול יותר. פה הייתה שלווה".
ומה קורה כשהשלווה מופרת?
"בהתחלה אתה בהלם. אתה לא יכול להתגונן. מה שנשאר לך הוא להודות לאל שההר בשליטה שלנו".
הנפילה הראשונה, היא מספרת, הייתה בערב כיפור לפני שנה, כשאוטובוס הילדים עמד לשוב מבית הספר. אבל הפצצה נחתה בין ארבעה בתים ולא התפוצצה. "נסי נסים", היא חוזרת שלוש פעמים.
יסכה הייתה אז ראש הוועד והבינה שלפניה מצב חדש. היא כינסה את התושבים, שאלה מה הם רוצים, והסיקה שהכי חשוב לטעת תחושת ביטחון באנשים. הוקמו צוות חירום וכיתת כוננות. רכז הביטחון פתח את המקלט. אבל יסכה ביקשה לשמור על פרופורציות והדפה בקשות לצייד את המקלט במים ובמזרונים. "הבנו שיש גבול, שאנחנו לא במלחמה ארוכה".
באלוני הבשן 50 משפחות. למרות המצב הקליטה נמשכת. 10 מגרשים מוכשרים כעת במסגרת שלב ב' . 20 חדרי האירוח מלאים בנופשי יולי-אוגוסט. על אף המהומה, הגולן עדיין מצליח לשדר רוגע. הישראלים נלחמים על פיסת הנחת שלהם. עשרות שנים התרגלו לראות בגולן מקום בטוח. אין שום חשק לאמץ תודעת סכנה.
קודם קריית ארבע, עכשיו סוריה. לא מעייף?
"זה הגורל שלנו".
יש לך ילדה בת שנה וחצי, אמונה. המצב לא משפיע עליה?
"אם היא שורדת את הנחירות של בעלי, היא תשרוד גם את ה'בומים' של אסד".
ב-15:00 בצהרים קריר בפסגת הר חוזק. ההר מוקף בשמורת האלונים "בשנית", שמשתלבת בשביל הגולן. מעיינות רחצה טבעיים סביב מנסים לסדוק את המתח שאתה חש כאן בפסגה.
מוצב סורי נטוש, טנק חלוד, גדר שחסידות נחות עליה, הכפר ביר ג'אן שהטילים שוגרו ממנו - כל אלה מזכירים לך שהכל יכול להסתבך ברגע. שהכל על תנאי. גם המוסיקה האידילית שעולה ממאגרי המים שנראים ככנרות.
כמו יסכה מקריית ארבע, גם על ניב מעין זיוון עברה ילדות פוליטית. הוא נולד בדקלה שבפתחת רפיח, כשהיה בן 4 וחצי הוחזר היישוב למצרים והמשפחה עקרה לקיסריה. מאז, ובכל שנה, טרח אביו להראות לו את צילומי הפינוי. "לא ברור לי אם אני זוכר את עצם היום ההוא או את הצילומים,? הוא מודה. כשבגר פצח ניב גולדמן בקריירה של במאי טלוויזיה, באחד מתפקידיו האחרונים היה נתב מצלמות ב"אח הגדול".
איך מגיעים מתחתית שאט הנפש לפסגת הגולן?
"אתה צריך להיות הכי למטה כדי להגיע הכי למעלה".
אבל עוד לפני "האח" הרגיש שהתקשורת אינה ביתו. "לא ראיתי את עצמי ממשיך בטירוף הזה כשכל אחד מסתכל רק לתחת של עצמו". לאט-לאט התחיל להבין שבצפון זה עובד אחרת. כשנסע להרצות במכללת כנרת - עיסוק שהוא ממשיך בו גם היום - הרגיש שמשהו נרגע בתוכו.
שהאגו נח מזעפו. שהוא פוגש אנשים הרבה יותר סבירים. כשחברו גיא ורון, כתב ערוץ 2, הודיע לו שמחפשים מישהו במטעי עין זיוון - החליט לנסות. ניב בא לחצי שנה וכעת הוא כבר שנה פה עם בת זוגו. אוהב את בוסתנו, שמניב שזיף, אגס אסיאני, אגס אדום, פטל אדום, פטל שחור ותפוחים מכל הסוגים.
רוב הזמן הוא לא מרגיש את המלחמה, אבל לפני חודשיים היא ליחכה את הגדר. בבוקר כבשו המורדים את הצד הסורי של מעבר קונייטרה. לאחר ארבע שעות לחימה אנשי אסד החזירו לידיהם את השטח. בזמן הזה ניב גולדמן פונה מהמטע שלו, אבל למחרת כבר התגלגל בין שבילי התפוחים.
יום הקרב במעבר קונייטרה עבר על ירון שלף בתצפית. כמורה דרך הוא ידע ללכת למקום נקי מסקרנים ולהביט אל הפטריות האפורות. "ראיתי טנקים שנוסעים הלוך וחזור, דרכים שנסגרו.? לא ששלף התרגש מי-יודע-מה. קיבוץ ילדותו - שניר - שוכן קילומטר מגבול לבנון.
אנחנו נפגשים ב-23:00 בלילה במרום גולן. ירי ממערב, נפילות ממזרח. כל לילה ככה, ושלף, איש עם אוזן מוסיקלית, עושה לי סדר בין סוגי האש. הירי של צה"ל, הנפילות של הסורים. לאשתו ההרה אלה עוברת האש מעל הראש. היא צוללת לטלוויזיה, נוברת ב"חמגשית" הפסטה ומתעלמת מדיבורי המלחמה שלנו.
לאחר שהתחתנו גרו קצת "למטה", כלומר בעמק, אבל אלה החליטה שכאן ביתה, במרום גולן. "ואני כבעל הזכות למילה האחרונה, אמרתי "כן'". איש מאיר פנים, שלף. מסביר שמוקד הטיולים עבר מגבול לבנון לגבול סוריה. שאין מה לעשות, "אנשים אוהבים לראות מלחמה".
על פסגת הר בנטל, ארבעה משקיפים אל האש. שולי הקפוטות השחורות מתנופפות ברוח, המבטים רעבים לאקשן. אחד הוא יבואן נייר ושמו יהודה, אחר הוא איש דפוס ושמו יהודה. אברהם מלמד בתלמוד תורה ויעקב הוא איש נדל"ן.
כבר שבוע הם פה. חוג מטיילים פרטי. לומדים, מסיירים, את המשפחות השאירו בבית. יעקב מתעניין אצלי אם בסוף יקומו שתי מדינות בסוריה. ואם כן איזו תהיה קרובה יותר לגבול - המורדים או אסד. יהודה (הנייר) מחווה שמזל שיש גבול. שומר עלינו. יהודה (הדפוס) מהרהר שהבלגן מונע כל הסדר.
"לא שככה היה סיכוי".
לידם הדוד נוריאל. פעם מ"פ בשריון, עכשיו פרשן משפחתי. "נחזיר להם את גבולות ,'67 דוד ?" שואל אחד האחיינים. "עזוב, זה רק אהוד ברק", משיב הדוד.
אחיין: "העשן זה מהמלחמה שלהם, דוד?"
עוד אחיין: "בכיפור כבשנו את הגולן?"
עוד אחיין: "לא, בכיפור ישראל הפסידה".
דוד נוריאל: "ישראל לא הפסידה בשום מלחמה".
על תווית הזיהוי של האו"מניק ממולי רשום ."GOGL" אבל את ה"גוגל" הזה אי אפשר לשאול כל שאלה. מעולם לא התראיין, ואינו מתכוון להתחיל עכשיו, שעה לפני שימריא הביתה לאוסטריה. 14 שנה היה כאן, וייתכן שאני מפריע לו להיפרד. "היו רגעים מפחידים כאן", הוא מתרצה לבסוף, "אבל למזלנו היינו בצד הנכון".
ניסיתם לעשות משהו?
"כן. כשהאש הייתה נפתחת רצנו מיד למקלטים".
סביב העמוד עם לוחיות המרחקים-800 קילומטר לבגדד - עומדת קבוצה מסיאטל. "אם יהיה לכם מזל", מנסה המדריך להפיח בהם רוח קרב, "תראו כמה פיצוצים". אבל מהירוק שמ- עבר לגבול רק עשן מסתלסל. מישהו שם שכח לכבות את המנגל.
בירידה מההר הרוח מתחזקת. אם לא תחזיק טוב תרחף כמרי פופינס. 17:00 אחר הצהריים ואתה זקוק לפליז. נכון שעדיין שלהי יולי, אבל בצפון הגולן ריח סתיו. בחצרות ערמות בולי עץ להסקה, הדובדבנים נעלמו, התפוחים בדרך. עוד מעט יתכסו הרכסים בסתווניות ובחלמוניות.
ככל שאתה עולה צפונה המלחמה נוכחת יותר. מצפון-מזרח לבוקעתא, בשטח הסורי, אנחנו מתצפתים אל אוהל גדול. מרכז פינוי רפואי של המורדים. משם, דרך השער שבגדר, הם מפונים לישראל. מקבלים טיפול ראשון במוצב צה"ל, הנזקקים ממשיכים לבית החולים זיו בצפת.
צמוד לגדר שוכן הכפר ג'ובטאת אל-חשאב שבידי המורדים. תומכי אסד מגדירים את הכפר הזה "מקור הפשע". אנשים שיצאו ממנו, לטענתם, ניסו לשרוף את בוקעתא. שני קילומטרים צפונה משם נמצא ח'דר, כפר דרוזי שתומך באסד. בן הכפר רסאן זיידאן היה קצין בצבא, ערק למורדים ונרצח בידי אנשי אסד. הכל כאן קרוב כל כך.
אויבים אינם צריכים לאחוז זה בגרונו של זה. הם פשוט חיים זה בגרונו של זה. לכן השקט כאן מתעתע והשלווה מלאכותית. ביישובים היהודיים מביטים על המלחמה בתשומת לב לא מתוחה, ממשבצת הצופה על הגבעה.
הדרוזים, לעומת זאת, הם חלק מהמלחמה, שמתחוללת לא רק בסוריה אלא גם בגולן הדרוזי, רחוק ממוקד ההתעניינות הישראלי. מפעם לפעם אנחנו שואלים אותם באיזה צד הם. אבל אלו קושיות ברמת הקוריוז. כמותן שואלים חברים לטינו-אמריקנים אם הם בעד ברזיל או ארגנטינה במונדיאל.
ויאם עמאשה, בן הדוד של שחקן מכבי חיפה בעל אותו שם, מדגים את הדילמה הדרוזית. בביתו שבבוקעתא תלויים שני דגלים. זה של אסד ("עליו גדלתי והוא מסמל את המדינה") וזה של המורדים (" שהונף בספונטניות ומסמל את המהפכה"). עמאשה (32) הוא איש עם כפות רגליים גוליבריות וזרועות הרקולסיות. עובד בפארק הירדן: מסיע בטרקטור שלו את הקיאקים מנקודת הסוף להתחלה.
את ההתחלה החדשה שלו עשה לפני שנתיים. עמאשה שוחרר בעסקת שליט אחרי שנידון ל-22 שנה על תכנון לחטוף חייל. 12 שנותיו בכלא בנו לו השקפת עולם. ויאם עמאשה הגיע למסקנה שרק למשטר דמוקרטי יש סיכוי לשחרר את הגולן, מה שהביא אותו לתמיכה נלהבת במורדים.
עוד בכלא שבת רעב למענם עד שהושלך לצינוק. כשהשתחרר החרים את קבלת הפנים בכפרו בגלל תמיכת השייח'ים באסד. ואז התחילו הצרות. ב-13 באפריל 2012, הוא זוכר בדיוק את התאריך, היה אביו מחמוד לבד בסוכנות הביטוח שלו.
"תומכי אסד כינסו עצרת ובאו להשתולל לפני המשרד". מחמוד יצא אל המקללים, אל השתויים, אל הערומים עד המותניים. ואז רגל לחצה על גז, ומכונית העיפה אותו באוויר. כך שכב שם, מתבוסס בכאביו, כשהנהג משלים שלוש הקפות ניצחון סביבו.
השוטרים, הוא מאשים, צפו מנגד, ורק כשהגיע האמבולנס הואילו להתערב. חודש היה מחמוד עמאשה מאושפז בבית החולים זיו. עד עכשיו הוא חש כאבים בירכו שנשברה. גם אחרי הפציעה המשיכו למרר את חייהם. קרעו צמיגים, ניפצו זגוגיות. חברים התרחקו והם הודרו מאירועים. לא שההתנכלויות האלה עוררו בוויאם עמאשה מחשבות שניות. הוא מאשים את אסד שחולל ג'נוסייד. שרצח אנשים רק בגלל היותם סונים.
מאז שיסודות כמו אל-קאעידה הצטרפו למלחמה, לא פחתה התמיכה באופוזיציה?
"בסוריה אין גוף אחד שנקרא אופוזיציה. מאז שהמדינות התחילו לחפש את האינטרסים שלהן בסוריה יש קבוצות שלוחמות בשביל אחרים".
על אילו קבוצות אתה מדבר?
"יש קבוצות שהרגו אנשים רק כי הם שיעים. יש מי שהכריחו נשים נוצריות ללבוש בגדים של מוסלמיות, אבל יש גם צבא סוריה החופשי, שנלחם באסד ובאל-קאעידה כאחד".
הקבוצות האלה, הסלפים למשל, השתלטו על מהפכה תמימה ואידאליסטית.
"אף אחד לא יכול להשתלט על המהפכה. אף אחד לא יכול לגנוב את המהפכה הזאת".
איך אתה רואה את העזרה ההומניטרית של ישראל למהפכנים?
"יותר אינטרס מאשר דבר ערכי. היא פשוט מבינה שכך מדינה דמוקרטית צריכה להתנהל".
ועדיין , זאת עזרה.
"עוזרים ל-10 או 20 איש אחרי שהרגו מאות בגדה ואלפים בלבנון והפקיעו אדמות".
בסך הכל אתם חיים פה טוב, לא?
"נכון. אם אלך לסוריה יהרגו אותי. אבל אם תגיד לי שהליכתי לשם תשים קץ לכיבוש, אעדיף את הגיהינום ההוא על פני חיים בגן העדן הכבוש הזה".
אתה רואה לפעמים את בן הדוד שלך, ויאם עמאשה, משחק?
"אני מסתכל בטלוויזיה רק על מה שקורה בסוריה".
היום הדילמה של דרוזים כוויאם עמאשה, שתומכים במורדים, קשה יותר. הגבולות היטשטשו. לפני שנה, למשל, הקצוות היו ברורים. הרע היה רע והטוב היה טוב. אסד היה הרוצח, המדכא. המהפכה הייתה בתולית וטהורה. מאז שהסתפחו אליה יסודות ג'יהאדיסטים כג'בהת א-נוסרה, הטוב נעשה רע והרע נעשה פחות רע. קשה להלין על הרצחנות של אסד כשגם הרפורמטורים משתמשים בה.
התמורה הזאת אפשרה אירוע שמאז '67 לא נראה כמותו בגולן. המוני דרוזים התכנסו בסוף השבוע שעבר בעין קיניה, לציין את "יום הצבא הסורי". תמונות של הנשיא הונפו, סיסמאות תמיכה נשאגו. עיתונאית מעריב, עדי חשמונאי דיווחה שבחודשים האחרונים מבקשים אנשי אסד סיבות להפגין למענו. בו בזמן הצטמצמו הפגנות התמיכה במורדים.
בכפר מסעדה מקבלים את ה"בומים" כקולות יומיום לגיטימיים, כקול צמיגים בבלימת פתע, כקול מקדחה המטרטרת בנגריה, כקול ירקן המהלל את מרכולתו. ה"בום" איתנו כשאנחנו מתכבדים בקפה בסלון של עו"ד פאהד ספאדי. ספאדי הוא יאפי דרוזי: לובש טי-שירט וג'ינס, אשתו זהארה בשורטס.
לבנו ואליד (5), על שם ואליד ג'ונבלט, הוא קורא "ואלידוש". עם אחיו עוסמא (3) מתחנך ואליד בקבוץ אלרום. בימים של נפילות "הם מתודרכים כמו כל הילדים", אומר אביו. ספאדי מקבל את עובדות החיים האלה ואפילו יותר מזה. "אני ציוני לפני שאני דרוזי", הוא מכריז, "כשאני רואה מה קורה מעבר לגבול, ברור לי שאני בצד הנכון".
דרך עקלקלה עשה ספאדי (45) עד שמצא את הפאזה הציונית שלו. הוא בן לעארף, שברח בשנות ה-50 מהגולן לאחר שנחשד בסיוע לחוליית המודיעין של אורי אילן. פאהד עצמו ראה סורגים בגלל עבירות ביטחון. "הצד האפל שלי", הוא צוחק.
לאחר שהשתחרר יצא ללמוד משפטים בקייב וגר ליד באבי יאר. ייתכן שכאן התחילה התפנית הציונית שלו. ב-'95 קיבל אזרחות ישראלית ועכשיו הוא מחזיק משרד בקריית שמונה.
חייו מתנהלים בשני מעגלים, ציוני שאינו יכול להתנתק מזהותו הסורית. הוא אוהב את מחמוד דרוויש ואת ניזאר קבאני (משורר סורי), אבל גם את ביאליק.
ספאדי מאמין שהעולם עשה קנוניה נגד העם הסורי, ומדבר על שואה סורית ושואה יהודית. לו האנושות רצתה, הטבח היה נבלם ברגע. "אבל עשו לסורים בדיקת דם וראו שהוא אדום, לא שחור מנפט".
זאת האשמה כבדה.
"נכון, אבל אני בז לעולם, בז לאובמה, בז ללובי היהודי בארה"ב".
אולי היסודות שהשתלטו על המהפכה מרתיעים אותם. אין שם נשמות זכות.
"אמת, אבל הם מבית היוצר של אסד. הוא גידל אותם. רוב העם הסורי מתון".
גדר הגבול במג'דל שאמס מזדקרת מתוך הירוק. לפני שנתיים חדרו מכאן הבורחים מסוריה. אז שרקו הכדורים, היום מקרקרים התרנגולים. דגלים דרוזיים מרוטי שוליים, סיור צה"ל מלווה טרקטור, דחפור קודח בור לבית, בניינים כמעט מושלמים. אחד מהם מעץ ואבן נראה כ"שאלה" שוויצרי. בחורף, כשיורד כאן השלג, אין להשיג מקום.
בית מועצת מג'דל שאמס שוכן מול בנק הפועלים. ראש המועצה הוא דאולן אבו סאלח (35). חייכן , אלגנטי, מילולי ומלוטש. "ביבי של הגולן", אני מכנה אותו. דאולן אוהב את הכינוי. "וחוץ מזה אני בקשר עם ביבי דרך ההיסטוריה". סבה של אשתו, סלים שופי, היה במשך שנים ראש מועצת מג'דל שאמס.
כששירת בסיירת מטכ"ל הציל את חייו של קצין אלמוני, בנימין נתניהו. על הפעולה ההיא דאולן ניאות רק לומר "שהתנהלה בסיטואציה של שלג". עוזי דיין, שהיה אז מ"פ, השלים פרטים. במשך 36 שעות ירד ועלה עם צוותו את החרמון הסוער כדי לחלץ את ביבי וצוותו. בסוריה פגש את סלים שופי, והודות לו נתניהו ואנשיו חזרו לארץ.
גם הראש של דאולן נמצא עכשיו בסוריה, אבל מכיוון אחר. הוא שומע את הפיצוצים, רואה תושבים שנכנסים להלם וחושב: "אם אצלנו כך, בטח שם גרוע יותר". הוא עצמו קשור לגופי סיוע ישראלים, אך מאוכזב מתגובת הצעירים. "שם נהרגים ופה יושבים בפאבים".
הוא בטוח שמקצתם נוהגים כך בגלל מבוכה שהיא גם מבוכתו. כשהיה ברור שהמורדים רוצים לגעת בדמוקרטיה, תמך בהם. אבל הטרוריסטים שתפסו עליהם טרמפ הרחיקו אותו. האם עכשיו הוא יותר איש של אסד? דואלן נבהל מעצם השאלה. הוא מודע לטבח שעשה אסד האב באל חמה, והבן לא טוב יותר.
אז תן לי להבין: לצד מי אתה?
"אני לצד החפים מפשע. כל אלה שאין להם צד".
חסן פאחר א-דין הוא מהאנשים הספורים שמחזיקים צד ברור ואף מכריזים עליו. האטליז שלו בכיכר המרכזית של מג'דל שאמס הוא סניף של אסד. תמונות הנשיא הסורי מעטרות את ארון הנקניקיות ואת שעון היד של בעל הבית. פאחר א-דין (65) נולד במג'דל שאמס ולמד בסמינר למורים ערבים בחיפה.
שמונה פעמים ישב בכלא "על פעילות נגד אזרחות ישראלית". כשאנחנו באים הטלוויזיה פתוחה על דמשק, והבשורה היא על הישגי הצבא בחומס.
אתה מאמין?
"בטח, אני הרי בעד אסד, בעד הסורים".
למה אתה בעדו?
"בן אדם טוב, נשיא חזק, דוקטור שמבין כל דבר".
דוקטור או דיקטטור?
"אף פעם לא היה דיקטטור. מי שאומר ככה משקר".
אז מאיפה כל ההרוגים?
"אצלכם בא אחד עם חומר נפץ בבטן, איך אתם קוראים לו? טרוריסט. אז אם הוא מאל-קאעידה, בסוריה, מה אתה רוצה שיעשו איתו?"
איך הכל ייגמר?
"לטובת אסד. סוריה תהיה מדינה פתוחה יותר ויהיה שלום עם ישראל".
אתה בטוח?
"מילה שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם