מלך הרחוב: כך הפך בן אצולה תל-אביבי להומלס

את מכוניות היוקרה הוא החליף בספסלים נוקשים, את הנסיעות לחו"ל בגינה הציבורית ואת חיי החברה והזוהר בבדידות מזהרת: איך הפך יאיר צולר, בן למשפחת אצולה ישראלית ובעליו המיתולוגי של קפה "אשתור" התל-אביבי, לחסר בית המתקיים מקצבה זעומה, ומה הסיכוי שזה יכול לקרות גם לכם?

אביעד פוהורילס | 9/8/2013 10:20

הוא נולד כבן אצולה כמעט, במשפחה מיוחסת. בן גוריון, פרס, יגאל אלון, עמוס עוז ושאר שועי ארץ היו בני בית אצל הוריו. היו לו כסף, נשים יפות, פרנסה טובה. הוא בישל טוב, היו לו 8,000 ספרים בספרייה הביתית, והפורשה הפרטית חנתה ליד בית הקפה שלו, "אשתור", בפינת הרחובות אשתורי הפרחי ובזל, שבאמצע שנות ה-90 נחשב לאחד מבתי הקפה השוקקים והמפורסמים בתל אביב.

אבל עכשיו, בגיל 62, כשהוא עדיין גבר נאה וכחול עיניים אבל עם משקל עודף וחמישה התקפי לב (האחרון לפני 11 שנה), חמישה צנתורים וארבעה סטנטים, לחבר שלי, יאיר צולר, נגמר לגמרי הכסף. הוא לא יכול עוד לטפל באמא שלו, ולכן עזב את הבית ועבר לישון בגנים ציבוריים מזדמנים באזור דיזנגוף וארלוזורוב. עכשיו הוא לומד להכיר את העיר והעולם מהצד הלא-כל-כך נכון שלהם.

השבוע נפגשנו באחד מבתי הקפה בעיר, שבע דקות הליכה מהקפה המיתולוגי שלו. באותו בוקר היה במחלקה לדרי רחוב בעיריית תל אביב, שם הצליח להשיג מעמד משודרג של "דייר רחוב" ולא "חסר בית", מה שהבטיח לו תמיכה של 1,170 שקל לחודש בעזרה בשכירת דירה.

הוא מספר שהיו נחמדים איתו בעירייה, אבל לא ידעו איך לאכול אותו: "טיפול בחסר בית אמור להיות מהיר יותר כשמדובר בנרקומן או באלכוהוליסט שנמצאים ברחוב, אבל אני לא עומד בקריטריונים החמורים האלו, ואיתי לא ברור להם כיצד לנהוג".

וזו האמת העצובה בסיפור של יאיר צולר. "הסיכוי שדבר כזה, של חיים ברחוב, יקרה למישהו מהרקע שלי - קלוש", הוא אומר. "יאיר לפיד ובנימין נתניהו לא אשמים במצב שלי. הכל רובץ לפתחי. אני לא דוגמה לכלום. אני חריג בנוף, גם בהצלחה וגם בכישלון. והכישלון כולו שלי. אין עוד אחד כמוני".

איפה אתה ישן עכשיו?
"בלילות הראשונים ישנתי על ספסלים, אבל הגוף שלי, שעם השנים התעגל ואת השרירים החליפו שומנים, לא מסתדר על ספסלים. לקחתי שמיכת פוך מהבית של אמא שלי. ישנתי אצל ידידה טובה שלי, אבל היא לא יכולה לשכן אותי בביתה. נסעתי ליומיים לחברה מאוד טובה, אבל אני חוזר לגינה".

אז מה מבדיל עכשיו בינך לחסרי הבית האחרים שאתה פוגש בלילות?
"תכף אענה לך, אבל שמתי לב שכל מקום שאני מגיע אליו הופך למקום עלייה לרגל, ואחרי שאני מתיישב במקום חדש מגיעים לשם חסרי בית אחרים. העניין היחיד שמבדיל אותי מהם הוא שאני באמת אוהב את החיים. אני עכשיו במיץ של המיץ של הזבל. המחשבה לשים קץ לכל זה עדיין עולה כשחרא לי. אין מי שהמחשבה הזאת לא עברה במוחו פעם אחת לפחות.

"אבל כשמגיעים אליי אני עדיין מסוגל להיות מבסוט ממראה של בחורה יפה שהולכת מולי ברחוב, ורוצה להמשיך לחיות. אני עוד נהנה ממשפט או שורה בספר שאני קורא, או רבע שורה שאני כותב ואני מרגיש שהיא טובה. אני נהנה ממנה פלאפל, ואני נורא-נורא אוהב את החיים. האפשרות להפסיק אותם לא מקובלת".

יאיר צולר נולד ב-1951 ביפו , והסנדק בברית המילה שלו היה מאיר ויסגלס, ממקימי מכון ויצמן. אמו נולדה בפלרמו שבאיטליה. סבו היה קצין רפואה בצבא האוסטרו-הונגרי, וסבתו הייתה אחת הנשים הראשונות שלמדו רפואה בסורבון בפריז. סבו, אביה של אמו, היה דקאן בית הספר לרפואה בפלרמו, וכשהאיטלקים חברו לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ברחה המשפחה לטוניסיה.

אביו נולד בברלין ובקושי סיים לימודים פורמליים. הם עברו לשטרסבורג, שם הקימו מטוויות ועסקו במסחר בבד. אחרי שהתגייס לצבאו של הגנרל דה גול עלה אביו לארץ וחצב בפטיש אוויר במכרות תמנע. מאוחר יותר הצליח להשתלב במערכת עיתון בוקר בשפה הגרמנית כעורך לילה וככותב, והעביר ידיעות מהארץ לרדיו ולטלוויזיה השווייצריים. בהמשך מונה לתפקיד חייו והפך לכתב "דר שפיגל" הגרמני בישראל - משרה מתגמלת עם משכורת עתק, שבה החזיק במשך 25 שנה.

יאיר מעיד על עצמו שהיה פרא אדם בגיל ההתבגרות. שלוש שנותיו בתיכון עברו בחמישה בתי ספר שונים, והוא הפסיק ללמוד בגיל 16. הוא גדל בבית ערבי ישן עם גינה וכלבים בבת ים, על גבול המעברה, וכשהתגייס לצבא עברה המשפחה לפנטהאוז בצפון הישן של תל אביב.

"זו הייתה תקופת צנע בארץ, וגם אם היה לנו משהו, לא באמת היה", נזכר צולר. "אני זוכר שבקולנוע אורן הייתה אורווה, ובשעות אחר הצהריים היו מוציאים את הסוסים והיינו רואים 'טרזן' על ערימות חציר. עד היום אני זוכר שכרטיס לסרט עלה עשרים ושבעה גרוש וחצי, והייתי בורח מבית הספר לראות סרטים".

צולר התגייס לנח"ל במטרה להגיע לקצונה, אבל לא היה חייל טוב במיוחד ונשאר בגרעין. בגיל 22, אחרי מלחמת יום כיפור, החליט לתקן את דרכיו והלך להדריך קנים של הנוער העובד והלומד בכרמיאל ועפולה. אחרי שנתיים קם ונסע לשנתיים בצרפת, שם עבד במטוויות הבד של המשפחה ולמד לבשל בכמה מסעדות. את המחסור בשפה העברית השלים בעזרת עיתונים שאביו היה שולח לו.

ב-1978 פתח בעזרת כספם של הוריו חנות חיות ליד "קפה קליפורניה" של אייבי נתן, ובילה שם כשש שנים. הוא התחתן באותה שנה בפעם הראשונה עם רחל נירנבלט, היום פסיכולוגית קלינית, אבל הם נפרדו אחרי כארבע שנים. אחרי ניסיון לא מוצלח בניהול חברת אבטחה החלה ב-1988 הקריירה העיתונאית שלו.

"החלטתי שמה שאני הכי רוצה הוא לכתוב בעיתון, ובאתי למערכת 'העיר' אל העורך גל אוחובסקי", הוא מספר. "אמרתי לו שאני רוצה לכתוב ביקורת על ספרות וקולנוע אלימים. היו מבקרים אמריקנים שידעו לכתוב כמה ליטרים בדיוק הוקזו בכל מקרה רצח, וזה עניין אותי, אבל אוחובסקי לא חשב שה מתאים והציע לי להיות כתב עירוני, אז כתבתי על תחבורה". מעיתון "העיר" עבר ל"חדשות", שם כתב בכל יום את שני עמודי האמצע של העיתון וטיפל בסיפורים מהארץ ומהעולם.

את השמועות על גסיסת של "חדשות" קיבל דווקא מאביו. "הוא נתן לי טיפ גדול ", הוא אומר. "דיברנו על המצב בעיתון, ואבא אמר לי שאם אגיע למערכת ואראה שאין במזכירות קפה, סימן שהמצב אבוד וצריך ללכת. אחרי שבוע באמת לא היה קפה, והתפטרתי. כל הממונים בעיתון ביטלו את השמועות, ואמרו שעמוס שוקן דיבר איתם יומיים קודם ואמר שאין בעיות. אני עברתי את הכביש והלכתי לעבוד במעריב. אחרי יומיים 'חדשות' נסגר".

צולר היה משוכנע שיוכל להשתלט במעריב על תחומי הספרות, היין והאוכל, אבל הרגיש שהוא לא הופך לעיתונאי בעל משקל, והתנחם בשנים של בילויים בברים שצצו ברחבי בעיר.

ב-1994 נפתח קפה "אשתור" במתחם בזל המתחדש. המתחם קם על חורבות שוק בזל, שהתפנה מסוחרים וממוכרי סדקית לא מעודכנים. ברחוב פעלו אז רק קפה בזל וחומוס בזל, והבניין הגדול שבו שכן הקפה עדיין היה עטוף פיגומים. אחד ממקימי הקפה החליט לעזוב להולנד, וצולר רכש את חלקו והפך לשותף.

"זו הייתה ארץ בראשית, אבל מקום עם פוטנציאל", הוא נזכר. "בא לי על זה כי חשבתי שאשתה קפה וארוויח כסף. השנתיים הראשונות היו רעות מאוד. הבאתי בכל חודש כסף מהבית - משהו בין 5 ל-15 אלף שקל בחודש במשך שנתיים. גרתי בדירה שכורה בת שלושה חדרים ליד הקפה. יכולתי להסתפק בחדר אחד, אבל הייתי צריך עוד שני חדרים כדי לשכן את כל הספרים שלי. היו לי כ-8,000 כותרים , ומאז מכרתי את כולם לחנות ליד כיכר דיזנגוף".

מאיפה האהבה הגדולה לספרים?
"מגיל שש אני קורא. ההורים שלי היו מתעצבנים כשהייתי קורא בלילות ולא מצליח להתעורר בבוקר ללימודים, אז הם ניתקו את החשמל בחדר שלי. עברתי לקרוא בשירותים, וכשהם ניתקו את החשמל שם קראתי עם פנס, ואם צריך גם בעזרת האור של המקרר. אבא שלי הורה לבעלי החנויות ליד הבית לא למכור לי סוללות לפנס שלי, ולילה אחד שרפתי את המיטה כי קראתי ספר עם נר מתחת לשמיכה".

כשאביו נפטר לפני 21 שנה הוא השאיר לאמם של יאיר ולאחיו דני בית בן שבעה חדרים על חצי דונם בשכונת אפקה. הוא גם הוריש להם כסף, ולמרות שבחלוקת הרכוש הבנים היו אמורים לקבל מחצית מהירושה, הם העדיפו להשאיר הכל לטיפול באמם.

ב-1996 זכה קפה "אשתור" לעדנה כלכלית ותרבותית, והפך לאבן שואבת לכל המי-ומי בעיר הגדולה. אנשי תקשורת, פוליטיקה וספורט צבאו על בית הקפה בבקשה לשולחן פנוי. שמעון פרס וכל פמלייתו היו מגיעים לשם בכל יום שישי אחר הצהריים, וגם דודו טופז, דוביק גלהר, פולי רשף, אבי טולדנו, השגריר המצרי מוחמד בסיוני, הדוגמנית חני פרי, העיתונאית סימה אלה ועוד רבים.

החגיגה נמשכה ארבע שנים, וכללה בילויים כמו למשל צפייה במכוניות היוקרה שצולר העמיד בצמוד לבית הקפה. "הייתה המאזדה מיאטה ספורט", הוא נזכר, "אחר כך ב-מ-וו Z3, מהראשונות בארץ, והפורשה הירוקה כחולה". צולר נסע לא מעט ללונדון, למשחקי הכדורגל של קבוצת ארסנל ולביקורים מזדמנים בקזינו. "תמיד חייתי מעל האפשרויות שלי", הוא מודה, "וגם אם הרווחתי 40 אלף בחודש, הוצאתי 60 אלף".

עם שותפיו החדשים ערן ורועי ויזל נמשכה התקופה טובה, והשלושה החליטו לפתוח סניף נוסף של "אשתור" בשכונת תל ברוך צפון, שאך הוקמה. השותף בסניף החדש היה יורם הויברגר, אביו של רמי, אבל צולר נסוג מהשותפות בסניף השני, והקים את הביסטרו-בר "המינגוויי" בשד- רות רוטשילד.

המקום החדש הצליח, אבל בשלב מסוים צולר הבין שהכיוון שלו לא נכון, לקח את חלקו ויצא מהשותפות. ואז הגיעה רחל, לימים אשתו ואם בנו איתי. היא ניהלה קודם לכן את הפאב הברנז'אי "ברומטר", ואת "קפה כזה" בשדרות נורדאו, ויום אחד עברה עם אמה מול "אשתור" וראתה בית קפה שוקק. היא נכנסה ושאלה מי בעל הבית, כי חיפשה עבודה.

"ישבתי על הבר כמו אדון העולם", נזכר צולר, "והיא שאלה אותי אם אפשר לדבר. אני, באנטיפטיות, סימנתי לה עם היד שאני לא מתעסק עם מלצרים. היא חזרה לאמא שלה ואמרה שהיא לא תעבוד במקום כזה, כי בעל הבית מגעיל. למזלי אמא שלה אמרה שהכי חשוב שהמקום נראה מצליח, ורחל השתכנעה ובאה לעבוד. היא הייתה המלצרית הכי טובה עלי אדמות, והאדם הכי טוב שאלוהים יצר עלי אדמות".

ואיך היא הפכה לבת הזוג שלך?
"היא התעקשה שאבוא איתה לשתות. הלכנו לבר בנחלת בנימין פינת רוטשילד. היא הייתה מעניינת, כי היא גם ידעה לשתות וגם הייתה חולה על הספרים של דיקנס. מה שמדהים הוא שאמא שלי עשתה בגיל 68 תואר בבלשנות אנגלית עם התמחות בדיקנס. היא מאוד אוהבת את רחל".

בשנים הטובות של בית הקפה ניהל צולר "בית פתוח" ביום כיפור. הוא היה דואג לארגזי יין משובח, מזמין שניים-שלושה חברים שיודעים לבשל, והם היו מתחרים מי מכין הכי טוב כבד אווז ואגז בנדיקט. 300-200 איש היו באים והולכים באותם ימי כיפור.

צולר אומר היום שאלו היו ימי התרסה ושהוא מצטער עליהם, אבל באחד הימים האלה הגיעה אליו הביתה רחל, הצעירה ממנו ב-17 שנה , ראתה את הספרייה שלו והחליטה שהיא מתחתנת איתו. הם התחתנו בחצר בורג' בבנימינה, עם 400 אורחים, רובם לקוחות קבועים מהקפה, וכדי לממן את החגיגה הוא מכר את הפורשה.

בשנת 2000 נולד לו ולרחל בנם איתי. לפני שנה נוצר קשר בינו ובין בנו יובל, היום בן 20, שנולד מקשר קצר שהיה לו עם אישה מבית דתי בבני ברק. יובל החליט שהוא רוצה להכיר את אחיו הצעיר איתי, ושלושת הגברים בונים עתה את הקשר החדש הזה.

אחרי הולדתו של איתי התחיל צולר לשחק פוקר עם חברים, והימר עוד ועוד בקזינו בנסיעותיו ללונדון. רמת ההימורים עלתה בהדרגה, והקשר עם רחל, שחששה מהרגלי ההימורים המתפתחים, התקרר. השניים נפרדו. צולר נשבר, נסע ללונדון והמשיך להמר. ארסנל הייתה התירוץ לנסיעות, אבל במציאות הוא ישב בפאלם של לונדון, והימר על הרבה כסף שהיה ולא היה לו.

מה שיחקת?
"הכל".

וכמה הפסדת?
"בשנה אחת בזבזתי אולי חצי מיליון דולר. התעוררתי שנייה לפני שהיה מאוחר מדי, ובמקום לשלם מזונות העברתי לרחל את בית הקפה, שגם הוא כבר היה תחת חובות. לקח לה לא מעט זמן להחזיר אותו לשפיות ".

זו הייתה הפעם הראשונה שצולר לקח הלוואה מחבר, אסף את כל מה שהיה לו, כ-20 אלף דולר, ונסע לאמסטרדם עם כרטיס בכיוון אחד. התוכנית שלו הייתה להיעלם מהמפה. אחרי שהפסיד את כל הכסף שלקח איתו, הפך בפעם הראשונה, בחורף ההולנדי, להומלס במשך עשרה ימים.

"בכניסה לקזינו באמסטרדם יש מרכז מסחרי, שהיה פעם בית הכלא המרכזי של אמסטרדם", מספר צולר. "נותרה ממנו עדיין קשת, ועליה כתוב בלטינית 'הומו סאפיינס נון פאסום קונטרו ונטום' - האדם החושב לא משתין נגד הרוח. ואני השתנתי נגד הרוח. נשארתי שם בחורף ההוא בלי אוכל, בלי כסף. הייתי מכורבל במעיל טוב שהיה לי, ואני זוכר שני הומלסים שמנסים למשוך ממני את המעיל".

הודעת ה-SOS שלו הגיעה לרחל ולאחיו דני, והם שלחו לו כרטיס טיסה לארץ. "רחל אספה את השאריות, לקחה אותי אליה והעמידה אותי על הרגליים", הוא אומר. חצי שנה עבד במטבח של מסעדת ג'רמיה ברחוב ירמיהו, אבל פיזית לא היה יכול לעמוד במאמץ. שבוע אחרי שסיים לעבוד שם הגיע התקף הלב האחרון.

ב-2008 עבר לגור בסלון בבית אמו ברמת אביב. בגיל 88 היא שברה את האגן, והוא ראה זאת כחובה וכבוד לטפל בה. "זו הייתה הכרה בהיותי בן רע", הוא מודה. "זה לא עצר את ההימורים שלי, כבר לא קזינו אבל וינר, והגיע הרגע שהיה צריך למכור את הבית של אמא".

תחושה נוראה.
"ברור. אמא תכננה למות בגיל 90 ויום. אמא שלה מתה ביום ההולדת ה-90 שלה , והיא רצתה לחיות יום אחד יותר ממנה. אני מתעסק בחיתולים ורחצה, ויש מטפלת הודית שמסייעת. הכנתי לה ארבע ארוחות ביום. בזבזתי כסף, אבל הרגשתי טוב שאני מטפל בה".

אחיך דני ניתק מגע משניכם. כעס עליך ועליה שנתנה לך לבזבז את הכסף.
"כן, אחי נעלם. כעס על הבזבוז, אבל במקום לעזור ולנסות להשפיע עליה לשמור את הכסף - הוא התעלם ממנה. עכשיו, כשיצאתי מהבית והוא לקח אפוטרופסות, הוא לא נותן לי לבקר את אמא.

"אני לא מבין אותו. דני הוא איש ישר והגון מאוד, אבל ההתנהלות הזאת מזכירה לי את הח"כ לשעבר עקיבא נוף, שכתב את השיר על איזבל. יש שם שורה שאומרת: 'ובני הנביאים יודעים הכל, רק לא למחול. אל קנא ונוקם'. זה אחי. מכיוון שאמי נתנה לי את הכסף כל השנים, הוא נידה גם אותה".

על מה אתה מתחרט?
שלא נלחמתי כמו שצריך על הנישואים השניים שלי לרחל, ועל זה שפגשתי את הבן הגדול מאוחר כל כך".

ומה עכשיו?
"כשאתה כל כך למטה הכל חדש לך. בגיל 62 קשה לקחת את עצמך באוזניים ולהוציא אותך החוצה, אבל אני הולך לנסות להצליח. אני נהנה כל כך מהילדים שלי, ואני רוצה שבעוד עשר, חמש עשרה או עשרים שנה הם יהיו מסוגלים להגיד שאבא שלהם היה משהו-משהו. אני מצטער על המון דברים בדיעבד, אבל לא שוקע ברחמים עצמיים".

הוסף תגובה

הגיבו

כתוב לעורך

שלח לחבר

שתף