הטיול באמסטרדם הזכיר מתכונים לאפיית יהודים
כשמסמר אנטישמי מפנצ'ר את האופניים שלך ברחוב של עיר מדהימה אתה נזכר בשורשים. וגם: אלי שפואד יפסיק עם המירוץ שלו לנשיאות
ראשית חידה: למה אנחנו כל כך אוהבים את אמסטרדם? אנסח זאת אחרת: למה אנחנו, הישראלים ממוצא יהודי, אוהבים כל כך את אמסטרדם, ברצלונה, לונדון, פריז, רומא וניו יורק?
הנה תשובה אקדמית, מבוססת על מחקר של שנים בשתי מעבדות שגם "כלבוטק" משתמשת בהן: כיף מאוד בניכר, ובניכר בעיקר מותר.
מה מותר? מותר לאכול יותר ממה שאנחנו יכולים להכניס לגוף, מותר לא לעשות כלום באופן רשמי, מותר להיות ישראלי מגעיל למי שמחבב את הז'אנר, ובאמסטרדם, אתם בטח יודעים היטב, מותר עוד כל מיני דברים שבמעריב הס מלהזכירם.
לכן המדור הזה מוקדש לאנקדוטות מעיר קסומה ומהממת שיש בה כל כך הרבה שלווה ליד כל כך הרבה חיים, רעש וסדום ועמורה.
יש כ-700 אלף זוגות אופניים באמסטרדם, וכולם נוסעים כל יום, כל היום. למי היה פנצ'ר? לי כמובן. אני חושש שזה הפנצ'ר הראשון שראו בחנות האופניים מאז שהתחלפה כאן המלכה במלך.
זה פשוט לא קורה להם. אבל אני הייתי חייב לעלות על איזה מסמר, אנטישמי כמובן, בדרכי משם לכאן.
זה מה שכיף באופניים: לשייט עליהם לצד התעלות, לא להגיע לשום מקום ולחזור חזרה דרך שכונות שקטות וחלונות בלתי אדומים שניבטים מהם אנשים שנראים כאילו שום דבר לא מדאיג אותם. בטח לא ניתוח הקילה של ביבי.
זה תפס אותי ליד תחנת הרוח המרכזית. הבנתי שחצי מדינה מתעסקת בזה, ואני שמח שהכל חזר למקומו בשלום. אם אני זוכר נכון לבקע טבורי קראו פעם "קילה", ובשנות ה-70 זה קרה אם סחבת משהו כבד מדי.
אולי אנחנו, העם, מעמסה כבדה מדי, אדוני? אם כן, אני שולח מכאן התנצלות עמוקה, ובאמת ובתמים מאחל בריאות שלמה. אנחנו לא מסכימים כמעט על כלום, אתה ואני, אבל אני לא חושב שאשכח אי פעם את הטלפון שלך לבית החולים כשאורלי הייתה אחרי אירוע הלב שלה.
לא פעם אנחנו עוברים ליד הבניין הענק של הייניקן, שהוא גם מוזיאון. הפעם החלטנו ברגע של שטות להיכנס לסיור המודרך. למה שטות? כי מדובר בסוג של אירוע מאורגן בקפידה מיותרת תחת עיניהם הקשוחות של מומחים למיניהם, ואסור לרגע לסטות מהמסלול המדויק.
השלב המשפיל ביותר היה שלב הטעימות. אתה מגיע לבניין שכולו בירה, אבל כדי לקבל טעימה (ששילמת עליה, כמובן) אתה צריך לעבור שבעה מדורי חיטה והבשלה, ואז, כשהכוס כבר מונחת מתחת לאף היהודי העצום שלך, המפקחת הראשית של הייניקן צורחת: "לא לגעת רק כשכולם יסיימו לראות את הסרט - אפשר לטעום".
ברגעים לא טובים ההולנדים מזכירים לגמרי את חבריהם משכבר הימים, הגרמנים. אני יודע שהם טובים פי כמה, אבל יש לי תחושה שלו היו יכולים הם היו שולחים אותי באותו רגע למקום שלא מבשלים בו בירה אלא מתכוננים לאפיית יהודים.
היחסים ביני ובין המפקחת המרכזית הסתיימו לא טוב. אני התעקשתי לקחת את הבירה שלי ולא לראות את הסרט על סבא הייניקן, והיא שקלה לשלוח אותי למעצר ממושך. אני ניצחתי. לא נרשמו חיבוקים בפרידה. והנה המלצה: לא מומלץ, המוזיאון הזה. עדיף לקפוץ לבר הסמוך וללגום טובורג.
הערת שוליים חשובה: בניגוד מוחלט למה שכתבתי הרגע, ההולנדי ברחוב הוא המקומי הכי מקסים באירופה. משעשע, חביב ובעיקר דובר אנגלית משובחת, להבדיל מעמיתיו האיטלקים, הצרפתים והגרמנים.
זה דווקא מומלץ לגמרי. אבל תגיעו שבועיים קודם, עדיף לא בקיץ, עדיף למוזיאון אחר, כי התור שמתחיל בשש וחצי בבוקר מקיף את כל אמסטרדם כשלוש פעמים.
כל הרגשות היהודיים מתפרצים שם, ולכן אורלי התקשתה לסרב לכל היהודים ממוצא מזרח-תיכוני שביקשו להצטלם איתה ליד היומן של אנה, שמבחינת הלבנטינים היא קצת פחות סלב.
אנחנו תמיד מסכימים להצטלם, גם ליד מוזיאון מדאם טוסו, כשמשפחה ישראלית עמדה לידנו וצרחה: "מה זה ה'טיסו' הזה? מוזיאון או קניון?" ציטוט מדויק. הצטלמנו בכניסה לקניון (כך החליט בסוף אב הבית).
בסופו של כל מוזיאון משובח יש חנות קטנה ומטריפה. אתה מסתובב שם, לידך מונחים המוני פריטים קטנים ויפים, ופתאום הבנתי מה לכאורה עבר על פרנקל: למה לשלם אם אפשר לקחת?
אז זהו, שזה כנראה מה שמפריד בין האדם הממוצע ובין הפרנקל לכאורה. הידיעה הברורה שזה גם לא יפה וגם יכול להיגמר לא טוב אצל ועדת טינקרבל.
שימו לב טוב: מתחיל פה טרנד שהולך לדעתי לכבוש את העולם: חנויות מפסיקות לקבל מזומן, רק אשראי. זוכרים שזה היה פעם הפוך? החל מחצי אירו ומעלה - רק אשראי.
הם מנמקים את זה בחוסר רצון לגעת בכסף, בביטחון - כך איש לא מנסה לשדוד אותם, וגם לא צריך להפקיד, להזמין שריונית של "ברינקס" וכל זה.
אני רוצה להודיע לעולם ולנגיד המיועד שזה הכיוון וזה דווקא יופי. עכשיו ישדדו את כולנו דרך האשראי שיזייפו, אבל נתגבר גם על זה. חסל סדר השטרות
דמיינו שגם בפיצוציות שלנו - ליד הפיצוחים, השוקולדים, הוופלים ושאר מזיקי העולם הללו - ינוחו גם בננה, תפוח ושתי קלמנטינות. זה מה שקורה פה כמעט בכל חנות מנצ'יס ושאר טיפוחי הבטן.
יש קטע של "אתה רוצה בריא? הנה, יש". רעיון גדול, שנתחיל לנסות ליישם אותו כשנחזור. ותודה לרוני מנהלת קו הידידות שלנו ששמה לזה לב.
עוד עניין מהארץ שלא יכולתי להתעלם ממנו: המרוץ לנשיאות של פואד. אני מחבב את פואד אבל רוצה שרובי ריבלין יהיה הנשיא הבא. הוא איש טוב, ישר, בעל עמדות הפוכות לגמרי משלי אבל מתעקש עליהן כמו שאני אוהב.
אני גם חושש, מר פואד, שהעם רוצה את רובי, וצריך פעם גם להקשיב לו, לעם, ולא לקומבינות שיעשו בכנסת ולכל מיני חשבונות שייסגרו שם. רובי ריבלין הוא הנשיא הבא שלי, והלוואי שכך יהיה.
ואל תשכחו, יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם רוצים להיות נגיד בנק ישראל. יש כאלה שממש יודעות איך עושים את זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם