הסיפור שלא סופר על פינוי יישובי הגולן
בתוך הטראומה הלאומית של מלחמת יום כיפור, נדחק סיפורם של מתיישבי הגולן שפונו מהרמה בבהילות כשהחלו לנחות הפגזים. "דיין אמר לנו: 'חבר'ה, הכל יהיה בסדר', וכעבור יומיים פרצה המלחמה", מספרת רותי בלוך ממרום גולן
המשפט הזה, שנאמר על ידי יהודה הראל, האיש שכל כך מזוהה עם רמת הגולן, מקפל בתוכו את הסיפור שכמעט ולא סופר עד היום על ההתמודדות של האזרחים שמלחמת יום הכיפורים פלשה לבתיהם.
40 שנה חלפו מאז המלחמה ההיא, שנצרבה בתודעה שלנו כטראומה לאומית, אבל בתוך אלפי העמודים שנכתבו עליה עד היום ניתן למצוא רק מעטים שתיעדו את סיפורן של אותן משפחות שפונו תחת אש האויב מיישובי רמת הגולן וסיני. רובם ככולם של הסיפורים הללו נכתבו במקומונים ובעלונים מקומיים של קיבוצים, וכלל לא הגיעו לשיח הציבורי הלאומי.
השאננות ששלטה בימים, ואפילו בשעות שלפני פרוץ המלחמה, חלחלה גם ליישובי רמת הגולן, שהוותיק שבהם, קיבוץ מרום גולן, עלה על הקרקע רק שש שנים קודם לכן. במגזין "ארץ הגולן", שבשנת 2000 הקדיש מוסף מיוחד לנושא, תיארו המתיישבים הוותיקים את החוויות הטראומתיות שהחלו בשאננות, שמצמרת ההנהגה חלחלה גם למטה.
יומיים לפני המלחמה ביקר בקיבוץ עין זיוון שר הביטחון דאז, משה דיין. "חבר'ה הכל יהיה בסדר, הכל בשליטה, הוא אמר", מספרת רותי בלוך מקיבוץ מרום גולן. "היה קצת קשה להירגע, אבל הבנו שלא צפוי להיות משהו דרמטי".
גם סמי בר-לב, ראש המועצה המיתולוגי של קצרין הנמנה עם מקימי מרום גולן, הקיבוץ הראשון שהוקם אחרי כיבוש הרמה במלחמת ששת הימים, ניהל חיים שיגרתים. בר-לב חי באותה תקופה עם רימונה, אשתו הטרייה. הם גרו לבדם בקוניטרה הסורית הנטושה, שנכבשה על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים.
"גם אחרי שהקיבוץ עבר לנקודת הקבע שלו, אני ורימונה רצינו להישאר שם. זאת הייתה עיירה סורית נטושה ומי שנותר לאכלס אותה היה רק הצבא. אנחנו היינו האזרחים היחידים שנותרו להתגורר במקום. רימונה עבדה כמורה לעברית בכפר הדרוזי מסעדה, ואני שימשתי כעוזר של קצין מטה הארכיאולוגיה של הממשל הצבאי שהיה אז ברמת הגולן. אני ורימונה המשכנו לגור בקוניטרה חמש שנים, עד 1973", מספר בר-לב.
"שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור נולד בננו הבכור. רימונה נסעה אתו לאמא שלה בתל אביב, שביקשה לסייעה לה בטיפול בו בשבועות הראשונים. אני נשארתי לעבוד ברמת הגולן ונסעתי לבקר אותם בסופי שבוע. המלחמה פרצה ביום שבת, אז למזלי לא הייתי בבית כשזה קרה. ביום שישי, יום לפני שהמלחמה פרצה, נסעתי לתל אביב להצטרף לרימונה ולבן שלי. תכננתי לחזור לקוניטרה ביום ראשון, אבל כבר לא היה לאן לחזור".
בר-לב ממשיך ומספר: "בשבת, ה-6 באוקטובר, החל הצבא הסורי לחצות את הגבול. הבית שלנו, שהיה בקצה הכפר, היה בין הראשונים שספגו את הפגזים". רק שעות ספורות קודם לכן קיבלו תושבי הגולן הוראה להתפנות מהיישובים, אבל אלו שהושפעו מאווירת השאננות, בין היתר כתוצאה מדבריו של שר הביטחון, סירבו להתפנות.
"אצלי זה התחיל בעשר וחצי", מספר יהודה הראל. "בדיוק באותו יום החלפתי את שאול וובר בתפקיד מזכיר הקיבוץ. פתאום מגיע איזה סג"מ ואני שואל אותו:'יש מבצע ילד?' הוא אומר לי שצריך לפנות את הנשים והילדים. אמרתי: שלילי, לא בא בחשבון.
"אמנם ראינו פה ושם קצת כוננות, אבל גם ב-70' אמרו לפנות ולא פינינו. החלטתי לנסוע לנפח, לברר מה זאת החוצפה הזאת. כשהגעתי לשם ראיתי ליד הבונקר את ברזאני, מח"ט הגולן, חקה (יצחק חופי), אלוף הפיקוד, ועוד כמה גנרלים. חקה אמר שהיום מתחילה מלחמה. זה נשמע לי דמיוני. מקסימום הפגזה, חשבתי".
הראל חזר למרום גולן. "באחת וחצי כינסתי את מזכירות המשק כדי להחליט אם לפנות או לא. ברוב של קול אחד החליטו לפנות. בשתיים בדיוק הפציצו אותנו שני מטוסים סוריים, ובאותה שנייה נפתחה גם הפגזה. למזלנו הילדים הספיקו לרוץ חזרה למקלטים. ואז, בתוך ההפגזה, כשאני במקלט, אני מקבל טלפון מאלי זיו, ממייסדי הקיבוץ:'ללכת לחדר האוכל, לקחת נשק', הוא אומר. איך שיצאתי נפל על ידי פגז. מהר מאוד הגיעו שני האוטובוסים שהזמנו והילדים והנשים נסעו. לא היה מושג מה קורה.
"בערב אמרו לנו לתפוס עמדות סביב המשק. באחת בלילה העירו אותי ודרשו לפנות את כולם, אבל אנחנו סירבנו. נסענו שוב לנפח, שם העמיסו משאיות עם מסמכים. במהומה הנוראית, אומר לי המח"ט ברזאני:'ראה עצמך כנזוף, יהודה. תעשה מה שאתה רוצה, אין לי זמן להתווכח, יש 'ברוך' גדול בחרמון.
"שתדע: ברגע זה אין שום כוחות שמונעים מהסורים להיכנס למרום גולן. ביניכם ובין הסורים אין שום כוחות'. בלית ברירה החלטנו להתפנות, וירדנו עם אוטובוס קטן מנפח לקיבוץ הגושרים", מספר הראל.
הודעות פינוי הגיעו גם ליתר היישובים, ביניהם עין זיוון ואורטל הממוקמים בצפון הרמה ובמזרחה, אבל גם ליישובים שנמצאים בדרומה כדוגמת רמת מגשימים, שבין היתר אכלסה באותם ימים את גרעין ההתיישבות של מושב נוב לפני עלייתו לקרקע.
בגבעת יואב חלק מהתושבים בחרו בכלל לנצל את היום היפה ולצאת לטייל בציר הנפט שבגולן. גם הם, כמו תושבי יתר היישובים, סירבו בתחילה להתפנות, אך בסופו של דבר ירדו לתל קציר כשהם משאירים מאחוריהם אוכל ומים לבעלי החיים שנותרו מאחור.
"המשק קם על רגליו בשעה תשע וחצי בבוקר, עם הישמע בומים על קוליים", נכתב בעלון קיבוץ מרום גולן מאותם ימים. "המתח עלה בשעה 11:00 כשהתקבלה ההודעה מצה"ל על פינוי הנשים והילדים. יהודה הראל ומנחם שיינמן ירדו לנפח להתייעצות, וכשחזרו נערכה ישיבת מזכירות דחופה עם המח"ט.
בישיבה, שנערכה לנגד עיניהם הצופיות של החברים, הוחלט להוריד את האוכלוסייה הבלתי לוחמת. צה"ל ומזכירות הקיבוץ ארגנו את בית השיטה בשביל לקלוט אותנו, עין חרוד קלט את המפונים מעין זיוון, וחפציבה את תושבי אלרום הלא לוחמים.
"ההחלטה נפלה מאחר והיו ידיעות ברורות שביום זה עומדת לפרוץ מלחמה כוללת. מידע נמסר בחדר האוכל על ידי אלי זיו, והבנות יצאו לארוז לילדים ולעצמן תוך מחאות ו'הצעות מגונות' שהן תישארנה או שהבנים יירדו עם הילדים. במקביל העמיסו את כל כביסת הילדים, רוקנו את הבתים והמחסן במהירות וביסודיות ובסביבות השעה 13:40 נערכו הכל להגעת האוטובוסים שצה"ל שלח לפינוי".
דניאלה שאול, כתבת במקומון "שישי בגולן" שהחלה לפני כשנתיים ללקט קטעי תיעוד למתרחש באותם ימים, נדהמה מכך שהצליחה למצוא רק מעט מאוד חומרים על מה שהתחולל אז ביישובי הרמה.
"אני חושבת שהתקשורת לא התייחסה לזה כי הטראומה של המלחמה הייתה כל כך גדולה שפשוט לא היה ראש להתעסק בפינוי", אומרת שאול.
"הפינוי היה דרמטי והוא אמנם השפיע באופן ישיר על חיי התושבים, אבל הוא נמשך בסך הכל ארבעה ימים, עד שצה"ל הדף את צבא סוריה. מעט מאוד תושבים מתייחסים לפינוי ולשעות הראשונות של הבלבול וההפגזות כטראומה, אבל עד היום כששומעים בומים, תמיד עולה התהייה אם הם של צה"ל או של הסורים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם