האיש שהצליח להקים ולשרוד בחוות בודדים בנגב
על גבעה בשום מקום בנגב, מוקף בחול ובשישה כלבים, בנה ארז רוטה-שישוקה את חייו מחדש. תשע שנים אחרי שעלה על הקרקע והפריח את השממה עם כרם ויקב קטן, הוא מספר על רגעי המשבר, נזכר בתגובות החברים שקראו לו "משוגע", ומסביר למה הבדידות האמיתית היא בעיר, לא כאן
"אם אתה מפחד - תישאר באותו מקום ותיקבר בו", מדכא אותי ארז רוטה-שישוקה עוד יותר. אנחנו מתחת ליריעת הצל, באמצע שום מקום: מסביב נוף מדברי אכזרי, של מיטיבי לכת, ואנחנו בחוות בודדים, בית קטן בערבה.
"אתן לך דבר חוכמה של אחד החברים שלי: תן לזה להציק לך עד שתבין אם זו גחמה או לא. זה לא שאתה קם בבוקר ואומר, ?אני הולך להקים חווה'. היו פה הרבה רומנטיקנים שאמרו 'אני רוצה'. אמרתי שאני אעזור להם, אגיד למי ללכת, לאן לפנות, אילו אישורים צריך. ראית אותם? גם אני לא".
טיפוס מיוחד, ארז, מיוחד לפי הספר. בן 58, נראה צעיר מגילו. גדל בין שכונת שפירא בתל אביב לחקלאות בעמק יזרעאל, וכך נראו גם חייו, נדנדה גדולה בין עיר לכפר: זמן מה היה איכר שחורש את אדמתו, אחר כך עבד במשרד הביטחון בעניינים שהשתיקה יפה להם, אחר כך היה חלק מפרויקט חינוכי מצליח בירושלים, אז אמן עם תערוכות בינלאומיות ובסוף חווה. לבד. כבר יותר משלושים שנה שהוא לא נשוי.
"יש לך טעות בהסתכלות, המקום לא בודד כל כך", הוא אומר בחיוך. "נכון, עירוני שחי ברחובות צפופים ויש לו מאתיים אלף שכנים ובקושי מכיר את מי שגר בדלת לידו - זה לא הסיפור פה. אבל אני מכיר את הסביבה. יש פה יישוב סמוך, רתמים, עם שמונים משפחות, שאני מיודד עם שישים מהן.
"עשרה מבני המקום עובדים אצלי ביקב במשמרות. יש פה כפר בדואי ואני מכיר לפחות כמה חמולות. בודד זה לבד, בלי חברים, בלי קשר. טריטוריאלית אולי אין פה עוד בתים, אבל אין לי תחושה של בדידות, וזה האבסורד. בדידות יש אצלכם. אתה לא מכיר אף אחד.
"מי שבא לכאן מחפש את הניתוק מתחושת הניכור שיש בעיר. כשהייתי נער בשנות ה-50, חייתי בשכונה שבה כולם מכירים את כולם. זו עושה בורקס, ההיא גפילטע פיש. לא אשכח שבמלחמת ששת הימים מי ששמרו עליי היו השכנים. אין את זה היום".
החלום על חווה, ארז מספר, הופיע אצלו כבר כשהיה בן 16. ישב עם חברים על הברזלים ופנטז כמו כולם על מאיר הר-ציון, הלוחם האגדי שגר באחוזת שושנה מצפון לבית שאן, ועל מערבונים. אבל בעוד שאצל אחרים החלום נשאר בגדר פנטזיה, אצלו החיידק שב והתעורר.
זה קרה כשהיה בן ארבעים. "ב-98', עוד לפני שהגעתי לאזור, לקחתי חבר ואמרתי לו 'בוא נטייל במדבר, אני חושב לעבור לשם'", הוא מספר. "היישוב הראשון שנכנסנו אליו היה רתמים, פה ליד. פגשנו שם בדואי שהתחיל לשאול מה אנחנו מחפשים. אמרתי לו שאני בכיוון של חווה ורוצה לטייל בשטח. יש פה בסביבה כמה אתרים היסטוריים יפהפיים. מסתובבים עם הבדואי, מטיילים.
"הוא אירח אותנו לארוחת ערב. התחברנו, החלפנו טלפונים, אבל אף אחד לא התקשר. עד 2002 הייתה לי עצירה בעלייה לקרקע כי ההורים שלי חלו ונפטרו, בזה אחר זה. ואז שוב הציעו לי כמה מקומות ליישוב, אבל אחד לא מהם הסתדר מבחינה ביורוקרטית.
"ואז, באחד הימים, סיירתי עם משרד החקלאות והמועצה באזור, ונעצרנו על הגבעה הזאת. ואיכשהו, מכל המקומות, ידעתי שזהו. נקודה. עברה עוד שנה של בירוקרטיה ואישורים, אבל באוקטובר 2004 הגעתי לכאן. שבוע לאחר מכן מתיישב אצלי בדואי לראות מי המשוגע שמעז להתיישב בשטח לידם.
"אחרים באו אחריו. מכין להם קפה, קצת ערבית, ואז מגיע עוד אחד ומתיישב בצד, בשקט. אני מסתכל עליו ואומר 'אבו איברהים'. הוא מסתכל עליי. 'מאיפה אתה יודע?' אמרתי לו: 'זוכר את המשוגע שחשבת שבא לחפש זהב בעתיקות?' הוא צחק. אחר כך הוא עזר לי לשתול את הכרמים".
מה היו התגובות לרעיון המעבר?
"מטורף' אמנם לא שמעתי, אבל 'משוגע' כן. היו הרבה יועצי סרק. 'אתה יודע מי אלה?' 'לא כדאי', 'למה לך?' 'הכסף לא יספיק'. אני רק מחכה לראות מתי הם יתחילו לאכול את הכובע. אחד מהחברים הטובים שלי, ייאמר לזכותו, ראה והאמין.
"יש לי חבר אחר מהילדות שלא ראה שום דבר, ובכל זאת תמך. תחשוב שאני פה שבועיים, המקום ג'יפה לגמרי, לא מסודר, בכל שעתיים סופת חול בגלל התקופה, אוקטובר נובמבר, ואז מגיעה החבורה מתל אביב לארוחת בוקר. בורקס, ביצים, יוגורט וירקות. מכינים, מסדרים מפה על הרצפה, גומרים לאכול - ובאה הרוח ומכסה הכל".
עד היום, תשע שנים אחרי שעלה לקרקע, אין לארז בית קבע. יש קרוואן. אין אישורים, הכל במלחמות: בג"צים, מאבקים ביורוקרטיים עם המדינה. חמש שנים חלפו עד שחיברו אותו לחשמל. "דוגרי? אתה לא חושב על הקשיים האלה בהתחלה", הוא אומר.
"אתה באדרנלין גבוה, כולך באנרגיה של יצירה. עד שיצאה לי האנרגיה לקח חמש שנים. היינו מכינים את האוכל על מדורה ובלילה מאירים עם נרות, עד שהיה לי שכל וקניתי פנסים. חמש שנים עם פנסים וגנרטור שהדלקנו רק כשממש היה צריך, בגלל העלויות. חיבור למים לקח עשרה חודשים. ממלאים מכלים ומביאים. תדע לך שהיום רק הביורוקרטיה מוציאה אותי מדעתי. אתה רוצה מים? אומרים לך בעוד שבוע, תגיש תוכנית, חכה למהנדס".
גם מבחינה כלכלית לא היה קל. עדיין לא קל. "כל הוצאות ההקמה הן מהכסף הפרטי שלי, פרט לפריצת הדרך, שהיא באחריות הקרן הקיימת. עד היום אני משקיע כאן, כי המקום עוד לא הגיע לרווח כלכלי. מנהל החשבונות שלי אמר לי לפני שבוע שהכסף שאני מרוויח הוא בקושי משכורת רעב".
אז איך מסתדרים בכל זאת?
"היו שנים שהייתי חנוק עד הסוף. לא היה שקל. לפעמים שבוע או שבועיים אין עם מה לקנות אוכל, כי אתה נמצא פה וצריך להקים את המקום והקופה מתרוששת. למזלי יש לי חברים טובים שעזרו ותרמו.
"לא ביקשתי, הם ראו לבד. זה הדבר שהכי מרגש אותי במקום, שאנשים באו לעזור בזמנים שהיה צריך. עשרות אלפי שקלים. אמרתי אז שלא אצא החוצה לעבוד כדי לממן את המקום. החזקתי את עצמי בשיניים".
אנחנו נמצאים על כביש 222, לא רחוק מקיבוץ רביבים. ארז שותה קפה, מחייך הרבה, אבל זוכר היטב את הימים הראשונים של יישוב השממה. רומנטיקה לא הייתה שם. ימים של מצוקה אמיתית, כשהכסף נגמר והחשמל לא הגיע.
הדבר הראשון שעשה היה נטיעת הכרם, בגלל האהבה שלו לייצור יין. הוא ניסה לעשות זאת עוד לפני כן, כשגר בבקעה, אבל שם הרעיון נגנז. פה, התנאים קלסיים: חם ביום, קר בלילה, מכה רצינית של כפור בחודשי החורף. הענבים אידאליים. "יין תמיד עניין וסקרן אותי", הוא אומר. "זה תחום שיש בו קצת רומנטיקה, כמו באמנות, רק שאין בו כסף ".
הוא שתל עשרים דונם, סילק אבנים בידיים. טונות של אבנים. היום הוא מרגיש את זה פיזית - העצמות כואבות והגב סובל מפריצת דיסק - אבל הכרם עומד איתן. "בשנה השנייה באה סופה שהשכיבה את הכרם על האדמה ושברה את כל העמודים", הוא מספר.
"מהירות שאתה לא יכול לתאר. קיר חול בגובה של מאה מטר שמגיע ב'רייס'. אתה רואה איך הוא מרים מאהל חמישה עשר מטר באוויר, קורע עמודים, ואי אפשר לעשות כלום. אתה מתחבא בקרוואן, כי אם תצא תיפגע. ואז יש שתי אפשרויות: או להרים מחדש, לבנות הכל מההתחלה, או להרים ידיים.
"ואני בוחר להרים מחדש. אתה חושב שאני היחיד שזה קרה לו? תיכנס לכל חווה, היה לה מקרה כזה או שניים. שאל בדואי מה קורה בזמן סופה, כשהאוהל שלו עף למרחק שני קילומטרים, ואחרי הסופה הוא הולך להביא אותו".
בזמן שדיברנו התרומם טורנדו חול קטן ועבר ליד הצימר שארז הקים. סופונת שהעיפה את מפת השולחן וניפצה מאפרה. ארז אפילו לא התייחס, ולקח אותנו לסיור רגלי בחווה. בין שלל עיסוקיו בכרם הוא גם אמן פעיל מאוד. יצירותיו מוצגות בגלריות תלאביביות נחשבות, וגם לחו"ל הגיע.
"בכניסה למתחם מוצג אובליסק שבמרכזו חור; אם עומדים מולו, רואים עץ שיטה בתוך החלון. פסל סביבתי נפלא. בכלל, בחווה כולה פזורים פסלים, שמתווספים לשרידים עתיקים מתקופות שונות, שפזורים על הגבעות ומוסיפים עוד ממד מסקרן למקום המגורים יוצא הדופן.
"אפילו בקילומטר הקרוב אליי ביותר, בכל פעם שאני מסתובב אני מגלה משהו חדש", מדווח ארז מהשטח. "מגלה שעברה פה טרסה חקלאית ישנה, מגלה נקודה שהיה בה מבנה ולא שמתי לב. אני אוהב ארכיאולוגיה, והיום אני יודע לזהות הרבה יותר.
"האיזור מלא בחוות עתיקות, ביישובים כמו חלוצה, שבטה, עבדת. אזור של מיליוני דונמים. אתה רואה שם בורות חצובים, כי כנראה הבינו שיש פה פוטנציאל לגידולים. הם גידלו כרמים, הכינו יין. יש גתות בשבטה. אתה מתחיל לגור במקום, לחיות בו, לא לחרוש את השטח עם ג'יפ ולהגיד שעשית את הנחל. להרגיש, לעצור לרגע לקפה, לא להתמסר להוויי עירוני של צ'פחות".
יש לא מעט חוות בודדים בנגב. ארז בקשר עם רובן. בדיוק בזמן שישבנו יחד התקשר אליו חבר מחווה סמוכה וביקש עצה בנוגע להכנת יין. ארז אומר שכולם, כמותו, טיפוסים אינדיווידואליים. "לפני שנתיים הגיע לפה רכז מודיעין חדש של מג"ב", הוא מספר אנקדוטה מקומית.
"הקים איזו יחידה נגד המסתננים, ריכז את בעלי החוות ואמר:' אם אתם שומעים או רואים משהו, תטלפנו ותגידו'. היית צריך לראות איך כולם פרצו בצחוק. בחיאת דינאכ, אני גר פה. מה אני יודע, מתי בדיוק הוא עובר? כל הדרך מלאה במבריחים. אם אתה רוצה, תעמוד בצומת אשדוד ותעצור אותם כשהם נכנסים לתל אביב".
אתם מנותקים מהעולם? אתה יודע מה קורה בחוץ?
"אני אוהב חדשות, אוהב לשמוע מה קרה. לפעמים אני אומר לאנשים שמגיעים, 'שמעתם מה היה?' אבל בשנה הראשונה לא ראיתי בכלל טלוויזיה, וזה לא הפריע. גם רדיו לא היה. ב-2005 למדתי על פינוי גוש קטיף, אבל לא מהתקשורת. גיליתי כשנסעתי ופתאום נעצרתי במחסומים".
לא חסרים לך האנשים?
"הייתה פה מתנדבת, וכל הזמן עוברים אנשים. לפני שנתיים גרו פה ארבעה סטודנטים כחלק מפרויקט. הם היו צריכים לתת יום אחד של עבודה בשבוע. כנראה שיש לי חזות מאיימת או קשוחה, אז לקח להם זמן להתרגל למקום, אבל אני יכול להגיד שהפכנו למשפחה.
"עד היום הם באים. חלקם התאהבו בעבודה חקלאית ועברו לגולן לעשות את זה שם. לפני חודש אחד מהם רצה מקום להתאוורר בו ובא לפה לעבוד איתי במשך כמה ימים".
בת זוג לא מצאת?
"היו נשים שעברו פה, אבל התשובה מורכבת. לפעמים התחברו למקום ולא התחברנו ביחד. לפעמים לא התחברו למקום, אבל כן התחברנו. תמיד יש משהו. מי שמגיעה לפה מגיעה מבחירה, אבל לחיות עם אחד כמוני זה מורכב בפני עצמו. תשאל את בנות הזוג. חלקן אומרות שכן, חלקן אומרות שלא".
מה אתה אומר?
"נולדתי כנראה אמן, וזה עשה לי הרבה צרות בחיים. החברה לא אוהבת כאלה שרואים יותר מדי. אם יש לך ילד פיקח, מה תגיד עליו? מעצבן. אני הייתי ילד מעצבן. אולי לא, אבל בטח הייתי מורד. הסתדרתי מצוין עם אנשים, אבל מי שעשה לי בעיות קיבל מכות".
השתנית פה?
"היום אני סבלני יותר. אתה לומד לפתח סבלנות לתהליכים, כי הקצב כאן אחר לגמרי. אתה חייב לעבוד, אז מה יעזור אם תהיה בלחץ, אם תתרגז? אתה מפתח תובנות. אם אתה לא בעל תושייה, אלתור ומוטיבציה - אין לך מה לחפש פה".
ארז מעיד על עצמו שבשלושים השנים האחרונות הוא חובש "כיפה שקופה", ומנהל שיחות ארוכות עם הדתיים מרתמים. "אני לא עובד בשבת לא נוסע בשבת. אני מארח בשבת, כי זה חלק מהפרנסה שלי.
"אני לא דתי בכלל, אני אנטי-דתי, דת היא מחלה, אבל אני 'אמוני', בתורה וביהדות. יש פה חבר'ה דתיים שעובדים ויש בינינו שיעורים וגם ויכוחים. במה אני מאמין? שיש לעולם הזה סדר ומכוון".
אז למה בעצם אתה לא דתי?
"אני מקבל חוקים מאנשים אחרים? הוא לא נתן שום חוקים. הוא לא אמר לאנשים תשימו כיפה, תשימו טלית. עשרת הדברות זה סבבה. אני לא גונב, אני לא משקר ואני לא חומד את אשת רעי, למרות שכמה פעמים ניסו לפתות אותי".
אתה מתפלל?
"לא, אבל יש לי שיחות עם אלוהים, והוא עונה. נסה פעם. כשבא לך משהו טוב וזה מצליח, תגיד 'תודה רבה'. אתה לא צריך להגיד את כל הסידור. אם קורה משהו רע, תשאל 'למה?' ובסוף תמצא. התשובה היא אצלך, לא אצלו. אין לו אחריות עלינו, הוא אחראי על מערכת שלמה וגדולה".
אתה רואה את עצמך כסוג של חלוץ כאן?
"אתה אולי קורא לי חלוץ, אבל יש כאלה שקוראים לי גנב קרקעות. אין היום כבוד לחקלאים כי הכל נהיה נדל"ן. יש מי שקוראים לנו 'אידאליסטים', אבל מהסוג הלא טוב.
"יש כל מיני חבר'ה שחושבים שהמקום צריך להישאר שמורת טבע, או בדואי שחושב שזו האדמה שלו ויהודי אחר שטוען שקיבלתי בחינם. לא חסר. למרות שאני משלם מסים ומע"מ וביטוח לאומי ודמי חכירה והכל. איך אמר ההוא? ארץ ישראל נגאלת בייסורים".
שעת צהריים. לא חם מאוד, בטח לא ברמות הבלתי נסבלות של תל אביב בקיץ. ארז מספר שרק לפני שנה התקין מזגנים בקרוואנים, וגם ככה לא תמיד צריך, אפילו לא מאוורר, כי יש בריזה מדברית נעימה. אלה לא התנאים של מייבשי הביצות וחולי המלריה. הוא וששת הכלבים שלו חיים באושר, שלא תרחמו עליהם.
ארז מבקש שנטעם את היין שלו. יום לפני שהגענו אליו סיים את הבציר: הכל ידנית, בחלקות אורגניות, עם הפועלים שלו. עובדים מאור ראשון עד הצהריים. הבקבוקים שמכר זכו כבר במדליה בתחרות בינלאומית, אבל הוא מנסה לשמור על צניעות.
"תמיד אמרתי שיש לי עוד מקום לשיפור", הוא מסביר. "אני גם לא טוען שאני יינן. 14 שנה אני מכין יין, אבל כמו באמנות לקח לי הרבה זמן עד שקראתי לעצמי 'אמן'. אתה צריך צניעות לגבי המקצוע, וכדי להיות יינן אתה צריך לפחות 25 שנות ותק. בכל שנה אני משנה, לומד, מבין מה אפשר להוציא. זו יצירה. כששואלים אותי אני אומר שאני אחד היקבים הכי טובים בנגב. חצי צניעות".
ארז עובד בידיים, יום-יום. בגלל ביקורנו ויתר על איטום בריכות השכשוך שהקים. לדבריו יחלפו עוד שבע או שמונה שנים עד שהחווה תקבל את הצורה שהוא רוצה. בערך.
"אם תסתכל על הגבעה ממול, ככה היה נראה המקום בהתחלה", הוא מצביע על שטח צחיח. "גבעה. אדמת אלוהים, מדבר. אין חיזיון של מה הולך להיות, אבל יש בסיס, כמו באמנות. אז אם לא יערימו עלינו עוד ועוד קשיים, יהיה אפשר לחיות כאן בכבוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם