שנה אחרי שאשתו רצחה שלושה מילדיו, מחמוד אלערג'אן סולח על הבלתי נסלח
מחמוד אלערג'אן מרהט זוכר כל פרט מהיום שבו חרב עליו עולמו: אשתו, אחלאס, רצחה במכות גרזן את בנם עבד בן ה-7 ואת בתם מרים בת ה-5, וחנקה למוות את התינוקת דלאל בת החודש וחצי. שנה אחרי הוא מדבר לראשונה על ההחלטה לא להיפרד ממנה, על הקשר עם בתו בת ה-3 שנפצעה קשה, ועל הרצון להקים משפחה חדשה עם האישה שרצחה את ילדיהם
ב-19 בספטמבר 2012, לפני שנה, רצחה (לפי כתב האישום) אחלאס אלערג'אן, אשתו של מחמוד, את שלושת ילדיהם בגרזן שמשמש לשחיטת כבשים. עבד, הבן הבכור, היה אז בן שבע. תלמיד כיתה ב'. מרים , השנייה, בת חמש, ודלאל, התינוקת, בת חודש וחצי בסך הכל.
אפילו לצלם אותה, אחרי שנולדה, לא הספיקו. תינוקת שבאה לעולם, חיה ומתה ולא השאירה אחריה דבר. הבת השלישית, ש', היום בת שלוש, נפצעה באורח קשה בצוואר. היא היחידה שניצלה.
את שני הילדים הגדולים רצחה אלערג'אן במכות גרזן. את התינוקת חנקה במטפחת. מחמוד זוכר שעמד ליד דלת הבית שלהם, מספר 153 בשכונה 7 ברהט, כשהוא צופה באלונקות היוצאות, אחת אחרי האחרת, ועליהן שלוש גופות ילדיו.
"דוד שלי אמר לי: 'אשתך רצחה את הילדים שלך'". הוא נזכר. "שתקתי. דממה, דממה. לא הוצאתי מילה מהפה. מה יכולתי להגיד? לא צעקתי, לא בכיתי. מישהו בא והחזיק אותי. הרגליים שלי לא החזיקו. לא יכולתי לעמוד. הגוף שלי קרס".
"אני רואה את הגופות ואני שואל 'הבן?' אומרים לי, 'הילד הלך'. 'הבת?' ? גם הלכה'. לא ידעתי איזו בת. יש לי שלוש. שאלתי. עשיתי סדר. 'התינוקת? הילדה הקטנה?' אמרו לי, 'גם כן הלכה'. המפקד שהיה שם אמר לי, 'שלושה. אני מצטער. זה הבן והבת והבת'. ואחת בבית החולים".
מה הרגשת?
"הוא נתן לי קצת נחמה. הוא אמר 'יש לך בת והבת תהיה בסדר'. זה החזיר לי תקווה קצת. יש לי משהו, יש לי בת, יש לי ילדה בבית. יש מי שיקרא לי 'אבא'. אם היו הולכים כולם", הוא אומר, "ואשתי הייתה מתאבדת, הייתי מתאבד".
בראשית אוקטובר יתחיל שלב ההקראה במשפטה של אחלאס אלערג' אן. היא מואשמת בשלוש עבירות של רצח, בניסיון לרצח ובפציעה בנסיבות מחמירות. בכתב האישום נאמר שהחליטה להמית את ילדיה והמיתה אותם "בדם קר".
מאז הרצח אחלאס עצורה ושוהה בכלא נווה תרצה. היא שומרת על קשר טלפוני יומיומי עם מחמוד. אחת לשבוע או שבועיים הם נפגשים לפגישה בת חצי שעה. זה ביקור פתוח ומחמוד יושב ומחזיק לה את היד. הוא אומר שהוא חי מביקור לביקור. רק לפני חודשיים חזר לעבוד.
ש', הבת היחידה שניצלה, גדלה אצלו. מניסיון הרצח נשארה לה צלקת, פס אלכסוני, מקווקו ומכעיס, בצוואר. "אני רואה את הצלקת הזאת בכל יום ונזכר", אומר מחמוד. "זה חלק מההתמודדות". כשתגדל הוא רוצה לעשות לה ניתוח פלסטי, להסיר את הצלקת. הם גרים אצל הוריו, ברהט. הבית שלו ושל אחלאס נעול, סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא.
בדיקה פסיכיאטרית שנעשתה לאחלאס אחרי הרצח קבעה שהיא כשירה לעמוד לדין. על חוות הדעת הפסיכיאטרית יש צו איסור פרסום, מטעמים של צנעת הפרט. מחמוד טוען שמה שקרה היה תוצאה של דיכאון אחרי לידה. "טראומת לידה", הוא מגדיר. הוא בן 34. בחור צנום ושקט, רגוע, נעים הליכות וחייכן. דובר עברית רהוטה. חשמלאי שעובד בפרויקטים גדולים בכל הארץ.
אחלאס צעירה ממנו בשש שנים. היא טיפלה בקשישים וחלמה ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין. "בדואים ליברלים", מעיד מחמוד על שניהם. "אנשים נורמטיביים". אחלאס , הוא טוען, וזאת בתמצית גם טענת ההגנה, לא הייתה אחראית למעשיה. הרצח בוצע בדיוק חודש ושבועיים אחרי שילדה, והטענה היא שמצבה הנפשי היה קשה והיכולת שלה לשלוט במה שעשתה הייתה מוגבלת. היום היא מקבלת טיפול ומצבה משתפר.
"לכן אני לא מאשים אותה", אומר מחמוד. "היא ביקשה ממני סליחה. אמרתי לה, 'למה לבקש סליחה? אני לא כועס עלייך. עזבי, מה שקרה קרה. אני לא כועס'".
אתה לא כועס?
"לא. באמת שלא. אני לא יכול להאשים בן אדם חולה. הילדים היו החיים שלה. היא לא רצתה לרצוח אותם. מה שחשוב לי זה שהיא תחלים".
רק פעם אחת במהלך השנה האחרונה בכה. זה היה בבית הקברות, בלוויה של שלושת הילדים. חוץ מזה, הוא אומר, הוא לא בוכה. "אני לא יכול להוציא את הדמעות, לא יודע למה. בפנים אני כל הזמן בוכה. אני מאוד-מאוד חלש".
קשה לו לדבר על מה שקרה. את כתב האישום למשל, לא קרא אף פעם. "אני נמנע מכל דבר שמזכיר לי את מה שקרה. אם זה היה קורה למישהו אחר והייתי שומע שהוא נשאר עם אשתו", הוא מודה, "הייתי אומר 'הבן אדם הזה לא נורמלי. משוגע, למה הוא מחכה לה?' אני החלטתי ברגע הכי קשה שאני נשאר איתה.
"לפעמים אני יושב וחושב ואני לא מאמין שזה קרה לי. עשר שנים אתה נשוי, יש לך אישה, יש לך ילדים. אתה משחק איתם, אתה חי איתם, אתה אוהב אותם, אתה מתגעגע אליהם, אתה מתכנן תוכניות. פתאום אתה קם בבוקר, אתה מנשק את אשתך, אתה אומר לה שלום, אתה יוצא לעבודה, אתה חוזר - שלושת הילדים שלך בקבר ואשתך בכלא. זה הכל, ככה. כל החיים בשני משפטים. יש לך הכל, ופתאום הכל נעלם. איבדתי הכל".
כששואלים אותך כמה ילדים יש לך מה אתה עונה?
"אני אומר ארבעה, עד היום. כי הבן שלי הוא הבן שלי והבנות שלי הן הבנות שלי. אפילו שהם לא נמצאים".
ומי ששואל, למשל, בני כמה הם?
"אז אני אומר 'יש לי ארבעה ילדים אבל שלושה מהם מתו'".
אתה מספר איך?
"כן. אני אומר 'אשתי רצחה אותם. אמא שלהם'".
מחמוד אלערג'אן נולד וגדל ברהט. אחלאס נולדה באשקלון. ב-1973 אבא שלה מצא עבודה במחלקת התברואה של עיריית אשקלון והם עברו לשם. אחרי עשרים שנה חזרו לרהט.
על אחלאס אומרים שהייתה תלמידה מצטיינת ויפהפייה. יש לה עוד שש אחיות ואח. כולם נמצאים איתה בקשר, גם עכשיו, אחרי הרצח. היא ומחמוד בני דודים. "אני מכיר אותה כל החיים שלה, מאז שנולדה", אומר מחמוד. דבריו מקבלים משמעות בהיבט של מנטליות ואפשרות של נקמת דם בעקבות הטרגדיה. "שנינו דם אחד", הוא מסכם.
גם מחמוד ומשפחתה של אחלאס בקשר. "אם אני, בעלה, מקבל את זה שהיא הייתה חולה ולכן היא עשתה את זה", הוא קובע, "הם חייבים לקבל את זה". השניים התחתנו כשאחלאס הייתה בת שש עשרה, תלמידת תיכון. "היא המשיכה ללמוד אצלי בבית", צוחק מחמוד. "אצלנו", הוא מסביר, "אם אתה אוהב מישהי והיא אוהבת אותך ואתה מכבד אותה, אתה צריך להתחתן איתה. אין משחקים".
מאז הרצח הוא מסתכל הרבה בתמונות מהחתונה. "נלחמנו על האהבה שלנו", הוא אומר אבל מסרב לפרט. "הרבה אנשים לא רצו שנתחתן. הייתה לנו אהבה משוגעת, כמו 'רומיאו וג'ולייט'".
"אולי זה המחיר שאני צריך לשלם על האושר, על האהבה שלנו", הוא מנסה למצוא הסבר לאסון שפקד אותו. "זה מה שלמדתי אחרי השנה הזאת. אין דבר שלם בעולם. אולי אם הייתי מתחתן עם מישהי סתם, בלי אהבה, זה לא היה קורה".
בביקורים בכלא הוא מדבר עם אחלאס בעיקר על "מה שהיה פעם". החיים נחלקים ללפני הרצח ואחריו. מנקודת הזמן הנוכחית העבר נראה נוצץ: מחמוד עבד מבוקר עד ערב. אחלאס בעיקר טיפלה בילדים. מחמוד משתכר יפה ומעולם לא היו להם בעיות פרנסה. ההפך. הם חיו ברמת חיים גבוהה. "היינו מבסוטים", מסכם מחמוד. "אפילו אם היינו רבים, אחרי שתי שניות היינו משלימים".
עבד, הבן הבכור, היה השובב מבין ארבעת הילדים. כשהיה בן פחות משנתיים ביקש טרקטורון. מחמוד מספר שנסע לבאר שבע וקנה טרקטורון חשמלי לילדים ב-2,500 שקלים . בהזדמנות אחרת קנה למרים, בתו בת החמש, שמלה עם רקמה בדואית, עבודת יד, ב-600 שקלים . את כל הילדים הוא אוהב, הוא מודה, אבל למרים, שנקראת על שם אמא שלו, היה הכי קשור. "לא יכולתי להגיד לה לא".
"הם היו עולים עליי כשהייתי חוזר מהעבודה, ואני הייתי משחק איתם כאילו אני סוס, חמור", הוא נזכר. "או שהייתי משחק עם עבד בהורדות ידיים ונותן לו תמיד לנצח".
פעמיים נתן לעבד לנהוג באוטו שלו. "רק שלא יפתחו לי תיק עכשיו", הוא אומר בחשש. "הוא כבר איננו, מה יעשו לי? אם יכולים להחזיר לי את הילד ויפתחו לי תיק, אני מסכים".
איזו אמא אחלאס הייתה?
"אמא טובה. הילדים שלה היו החיים שלה. היא דאגה לחינוך שלהם, היא טיפלה בהם כל הזמן. אני הייתי עובד, מביא כסף וזהו. היא עשתה הכל. כשילד היה חולה, היא לא ישנה בלילה. ישבה לידו.
"הם היו מציירים בצבעי גואש ומלכלכים את כל הבית ולא היה לה אכפת. היא הייתה מנקה אחריהם. הייתה לוקחת אותם לשוק. זה היה כמו חגיגה בשבילם.
"אם היא לא הייתה טובה לילדים", הוא טוען, "לא הייתי נשאר איתה דקה".
בחמישי באוגוסט 2012 נולדה בתם הרביעית, דלאל, בבית החולים סורוקה. ההיריון, מגלה מחמוד, היה לא מתוכנן. השניים תכננו שאחלאס תתחיל ללמוד באוניברסיטה משפטים.
הפלה לא באה בחשבון. "הלידה הראשונה שהייתה לה קלה", מתאר מחמוד. "אני תמיד נכנס איתה לחדר הלידה. אצל דלאל ילדה מהר. אפילו לא הרגישה".
הרצח אירע חודש וארבעה עשר יום אחרי הלידה. ב-19 בספטמבר 2012, בשעות הבוקר, יצא מחמוד לעבודה. ערב קודם לכן עוד השתולל ושיחק עם הילדים. אחלאס התנהגה רגיל. אם היה משהו שונה, הוא אומר, לא הרגיש בו.
באותה תקופה עבד בפרויקט במפעל בדימונה. בחמש וחצי בבוקר קם. היא התעוררה יחד איתו. מאז ומעולם קמו יחד. "הכינה לי נס קפה", הוא משחזר. "שתיתי, נישקתי אותה, חיבקתי אותה והלכתי".
אחלאס נשארה עם הילדים בבית ומסע הרצח יצא לדרך. התיאורים בכתב האישום קשים לקריאה ומסתמכים על עדותה של אחלאס. היא העירה את עבד בבוקר ונישקה אותו.
אחר כך הכתה אותו בגרזן כמה פעמים תוך שהיא צועקת שהיא לא רוצה שיישאר "בעולם המלוכלך הזה". בסופו של דבר נפל עבד על הרצפה, איבד דם רב ומת. הקורבן הבא הייתה הבת מרים, בת החמש. אחלאס העירה גם אותה מהשינה. הילדה ביקשה לאכול. לפי כתב האישום האם הכתה אותה בצווארה פעמים רבות עד שמתה.
אחר כך ניסתה לרצוח את ש' בגרזן ופצעה אותה קשה. בשלב מסוים, מתואר בכתב האישום, התעוררה התינוקת דלאל. אחלאס הניקה אותה, ואחר הסירה את המטפחת שעטפה את ראשה וחנקה אותה בחוזקה. בנתיחה נקבע שהתינוקת מתה מתשניק, חנק, בעקבות לחץ על הצוואר (את תיאורי הרצח המחרידים המתוארים לפרטים בכתב האישום בחרנו לא לפרסם).
באחת בצהריים, שעות ארוכות אחרי שהסתיים הטירוף, יצאה אחלאס החוצה לבית סמוך של קרוב משפחה וביקשה לצלצל למרפאה. הקרוב ראה שהידיים שלה מלוכלכות בדם.
אחלאס, לפי כתב האישום, התיישבה מחוץ לבית כשהיא אוחזת בש' הפצועה. היא כבר ידעה אז שעבד, מרים ודלאל מתים. הקרוב שלח את אחותו, שתבדוק מה קורה בבית משפחת אלערג'אן. בני משפחה נוספים הזעיקו כוחות משטרה ומד"א.
מחמוד היה עדיין בדימונה, בהפסקת צהריים. "דוד שלי חיפש אותי בטלפון", הוא אומר. "שיגע אותי. צלצל פעם ועוד פעם. 'מחפשים אותך בבית, תבוא, תבוא'. אני לא אחד שעוזב את העבודה שלו באמצע. אם יש לי משהו לסיים, מצדי שילך כל העולם. אמרתי לו 'מה תבוא'. הוא אמר לי 'תבוא דחוף הביתה'. עזבתי את העובדים שלי, ויצאתי".
מה חשבת?
"אולי קרה משהו לסבתא שלי. היא אישה חולה".
ניסית לדבר עם אחלאס?
"לא. לא דיברתי איתה מאז שיצאתי, בבוקר. אני לא מדבר איתה מהעבודה אף פעם. היא מחפשת אותי כשהיא צריכה משהו. ככה היא לא מתקשרת. וגם אני לא מתקשר".
חצי שעה נמשכה הנסיעה מדימונה לרהט. מחמוד נהג ברכב לבד. "אני מגיע הביתה ואני רואה את כל האנשים, משפחה, משטרה, כולם עומדים ליד הבית שלי", הוא מתאר. "אמרתי 'זהו, לסבתא שלי קרה משהו'. עד הרגע האחרון לא ירד לי האסימון שאלה הילדים שלי ואשתי".
וכשאמרו לך, מה עבר לך בראש?
"האמת? חשבתי עליה. חשבתי, איך היא תרצח את הילדים שלה? בבוקר הייתי איתה, ראיתי אותה, נישקתי אותה. הכל היה בסדר. איך?"
נכנסת הביתה?
"לא".
מאז הרצח הוא לא גר בבית. אחיותיו נכנסו כדי לשטוף את כתמי הדם ולסלק את סימני הזוועה. הוא נכנס פעמיים כדי לקחת בגדים בשבילו ובשביל הבת ש'. בשאר הדברים לא נגעו.
"הכל נשאר במקומו", הוא מתאר. "אף אחד לא נוגע בלי אישור שלי, עד שאחלאס תצא והיא תעשה את זה. אף אחד לא יעשה את זה במקומה. זה הבית שלה ואלה הדברים שלה והיא מחליטה".
מה עם הבגדים של הילדים שנרצחו?
"בבית. לא נוגעים. תשמעי, אני החלטתי שהיא מחליטה. אם היא תגיד לי מחר, מחמוד, תזרוק הכל - אני אזרוק. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור לה, להקל עליה".
עכשיו מחמוד מחפש סימנים. אולי דווקא הלידה הקלה השפיעה על אחלאס והייתה סימן לבאות. אולי הלחץ היה גדול מדי, אולי היא שידרה אותות מצוקה ואף אחד לא הרגיש. הוא עצמו נולד פג, בחודש שביעי. "אולי אלוהים הציל אותי ולקח את הנשמה של הילדים שלי במקום זה", הוא מהרהר בקול.
אתה מרגיש אשם?
"כן. לפעמים אני חושב, אולי אחלאס הייתה חולה ולא הרגשתי, אולי היה אפשר לראות משהו קודם ואני לא שמתי לב. אם אני כל הזמן אשאל את עצמי מה היה, מה הסיבות, מה קרה, אני אחזיר את הילדים שלי? אני אחזיר את אשתי? אני רק אשתגע". השנה אפילו לא ציין את יום ההולדת של דלאל, התינוקת. "מי שמת מת, מי שהלך הלך", הוא מסביר.
בפעם הראשונה פגש את אחלאס במעצר שבוע אחרי הרצח. "התעקשתי", הוא אומר, "ביקשתי מהחוקר (גם אותו חקרו כדי לנסות לראות אם היו סימנים מוקדמים לרצח, חק"ב) לראות את אשתי".
למה?
"לא יודע. לנשק אותה, להגיד לה שאני איתה. הלכתי, אמרתי לה, 'מה שקרה זה מלמעלה'. אמרתי לה גם 'אני לא כועס עלייך'. זה הקל עליה מאוד".
שאלת אותה מה קרה?
"לא. פעם אחת היא אמרה לי שמשהו נכנס לה לראש, כאילו 'שמו עליי משהו'. אני לא שואל אותה. אני לא רוצה לדעת והיא צריכה להחלים".
והיא לא אומרת "איך עשיתי את זה" ?
"לא. אפילו אם היא אומרת, אני מדלג. זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה לדעת. סגרתי את זה. אני אומר לה, 'אל תחשבי על מה שקרה. תחשבי רק קדימה'. אני לא רוצה לפגוע בה".
היא שאלה על הילדים?
"בהתחלה היא הייתה מבולבלת. אני לא יודע אם היא קלטה שהם לא בחיים. אני רק חיבקתי אותה. כמעט לא דיברנו. אמרתי לה כל הזמן, 'הבת שלך בסדר', על ש'. 'היא תצא מזה'. על האחרים לא אמרתי כלום".
ועכשיו?
"מדברים על איך שהיינו".
היא בוכה?
"לידי היא לא בכתה אף פעם. אני לא נותן לה לבכות. אני מנסה להצחיק אותה. אני עושה הכל כדי שהיא תבריא. אני אפילו מספר לה בדיחות".
לפי כתב האישום ניסתה אחלאס להתאבד. מחמוד מודה שהוא לא יודע על כוונה כזאת. "היא לא אמרה לי את זה. לא שאלתי אותה".
הבת ש', שנפצעה קשה, הייתה מאושפזת בבית החולים סורוקה. אביה, מחמוד נסע אליה מיד לאחר שנודע לו דבר האסון. מצבו הנפשי היה קשה. ש' יצאה בדיוק מחדר הניתוח. "אמרו לי, 'היא צריכה לראות את אבא שלה, אתה חייב ללכת'. אז הלכתי", הוא מספר בכנות.
תאר לי את הפגישה.
"שתקתי. חיבקתי אותה".
ש' שוחררה לרהט שבוע אחר הרצח. מאז אמא של מחמוד מטפלת בה, יחד עם מחמוד. "היא מזכירה לי את האחים שלה", הוא אומר. הוא מלביש אותה, מקלח אותה, מנענע אותה בלילה על הברכיים "עד שהיא נרדמת". " אני גם אבא וגם אמא עכשיו", הוא מסביר. "פתאום הכל התהפך".
"יש לה מזל, לילדה הזאת", הוא צוחק כשהוא מחבק את ש'. הילדה היפהפייה כרוכה אחריו. הקשר ביניהם רק העמיק עם האסון. חוט חייו. מאז הרצח היא ישנה לידו בלילה. כשהוא רוצה להראות לנו תמונות של מרים ועבד, היא רצה לארנק שלו, להוציא את התמונות.
"אחר כך היא מחזיקה אותן, שתי תמונות פספורט קטנות, קורעות לב, בכף היד שלה, ומסתובבת איתן בחדר. "אני בטוח שיום אחד היא תתחיל לשאול איפה האחים שלה", הוא אומר. "עכשיו היא קטנה, אז היא לא שואלת. מזל".
תספר לה מה קרה?
"אספר לה הכל. לא אני. אמא שלה תספר לה".
בכל יום אחלאס מתקשרת מהכלא ומדברת עם בתה בטלפון. היא שרה לה שירי ילדים ישנים. "קוקו קוקו", שיר על תרנגול, וגם "מאמא", שיר על אמא שהביאה ילדה קטנה, תינוקת קטנה, מתרגם לי מחמוד מערבית.
"היא רוצה את אמא שלה", מעיד מחמוד. "אני אומר לה, 'אמא בבית חולים'".
"בהזדמנות", הוא מגלה, "אקח אותה לראות את אחלאס בכלא. גם אחלאס רוצה. בהתחלה היא לא הייתה בשלה, עכשיו כן. היא מתגעגעת אליה. אני אמרתי לה 'זאת הבת שלך, אני אביא לך אותה, את צריכה להתמודד. יש לך בת שמחכה לך בחוץ'".
כשהיא קוראת לה "אמא" בטלפון, מה אתה מרגיש?
"מה מרגישים כשאומרים 'אמא'? חום . 'אמא', 'אבא', אלה מילים של חום".
הרצח אירע ביום רביעי. מחמוד לא זוכר כבר אם הלוויה הייתה באותו היום, או למחרת בערב. הכל מתערבב לו. זאת הייתה לוויה גדולה, מאות אנשים שהגיעו מכל הארץ. הסיפור המצמרר על האם שרצחה את שלושת ילדיה פורסם בכלי התקשורת, והתגובות היו בהתאם.
"מה אפשר לצפות מאבא שרואה את הילדים שלו, שלושה ילדים, נקברים מולו", אומר מחמוד. "לא היו לי מילים לדבר. נישקתי אותם ובכיתי. פתאום אני רואה אותם, שלושה ילדים קטנים. אחד יותר גדול, ואחת בינונית ואחת קטנה לגמרי. ילדים שעוד לא חיו את החיים שלהם".
קברו אותם זה ליד זה?
"כן. קודם הבן ואחר כך הבת הקטנה, התינוקת, ואז מרים, הבת הגדולה. את התינוקת רצו באמצע".
אתה רצית?
"אני לא רציתי כלום. לא עשיתי כלום ולא אמרתי כלום. רק עמדתי והסתכלתי ובכיתי כל הזמן".
סיפרת לאחלאס על הלוויה?
"אחרי כמה חודשים היא שאלה אותי על המצבות. 'עשית את המצבות של הילדים?' אמרתי לה 'כן. הכנתי להם מצבות יפות'. היא רוצה ללכת לבקר אותם, את הילדים, בבית הקברות. אולי זה יעזור לה. בגלל זה היא רוצה לבוא".
ואתה תיקח אותה?
"בטח".
עשרה חודשים ישב מחמוד בבית. מתאבל ומסתגר, במצב נפשי קשה. פעם אחת אפילו עשה תאונה. "נהגתי והייתי לבד", הוא נזכר. "משאית באה מולי ולא ראיתי אותה. במקום זה ראיתי את הילדים שלי".
אתה חולם עליהם? "אני חולם שמרים, הבת שלי, נמצאת לידי. אני מתעורר ומוצא את ש'. או שאני חולם שמרים ועבד רבים. הם תמיד רבו. אני מפריד ביניהם ואז אני קם. אני חושב, למה אתה מפריד בין הילדים שלך שנמצאים בעולם אחר? "
הוא יוצא לעבודה כמעט בכל יום בחמש בבוקר וחוזר בערב. "פעם הייתי חוזר הביתה לאשתי ולילדים, עכשיו אין לאן לחזור. אני אומר, תודה לאל שלא פגעתי בעצמי".
ניסית?
"כן".
איך?
"רציתי לקפוץ מהגג של הבית. להתאבד. פתאום משהו פנימי אמר לי, 'תעצור'. זה היה חצי שנה אחרי המקרה. כל עוד שזה היה חם וטרי, הייתי מבולבל. כשהעסק נרגע קצת התחלתי לחשוב. ואז התחלתי להתגעגע. אני רואה את הילדים של האחים שלי משחקים בחוץ, אני נזכר בילדים שלי. זה שובר אותי לגמרי. בכל מקום יש ילדים וילדים ורק הילדים שלי חסרים".
סיפרת לאחלאס?
"אני לא מסתיר ממנה כלום. אמרתי לה, 'ניסיתי לפגוע בעצמי'. היא אמרה לי, 'בבקשה אל תעשה את זה '".
בשנה האחרונה, מאז הרצח, הוא מקבל טיפול. פעם בחודש הוא מטופל אצל פסיכיאטר. פעם בשבוע - אצל פסיכולוג. "אני לא מאלה שמתביישים בזה", הוא אומר, "ההפך. אני גאה שאני הולך ומקבל טיפול".
הפסיכולוג שאל אותך למה אתה נשאר עם אחלאס?
"הוא שאל פעם אחת ועניתי. הוא אמר לי כל הכבוד. הוא שאל אותי גם על הילדים, איך אני לא רוצה לדעת מה בדיוק קרה. אמרתי שאני לא רוצה לזכור, אני לא רוצה 'לחפור' שם. אני רוצה לחשוב קדימה. הוא אמר לי ככה: 'נראה לי שאתה הפסיכולוג של עצמך. לא אני'".
והפסיכיאטר ?
"אותו הדבר. היא אמרה לי 'אתה חייב להתחזק, אשתך תצא מהכלא, יש לך בת. אתה לא צריך לחשוב אחורה, תחשוב קדימה תמיד'".
מה הם אומרים על הקשר של אחלאס עם ש'?
"נותנים לי גיבוי, שתדבר איתה, שתלך אליה, שתבקר אותה בכלא".
ברהט כולם מכירים את כולם. משפחת אלערג'אן נחשבת למשפחה מכובדת, שקטה. הרצח היה מכה קשה. "הרוב קיבלו את זה כדבר רע", מודה מחמוד. "זה זעזע אצלנו, במגזר. אנשים קיבלו זעזוע. אנשים התחילו להתעורר. עכשיו", הוא אומר בשמחה, "המצב השתנה".
מה זאת אומרת?
בהתחלה אנשים אמרו, 'משוגעת, הרגה את הילדים שלה', מעט אנשים הבינו שהיא הייתה חולה. אבל עכשיו הדעות השתנו. אני לא התביישתי. אני מסביר לכולם. היה לי חשוב להגיד למה זה קרה.
"הייתי עוצר ומספר, 'זאת אישה עם טראומה אחרי לידה, היא הייתה חולה, היה לה דיכאון אחרי לידה'. לכל אחד יש אישה ויש ילדים, והם צריכים להבין את זה", הוא מסביר. "אני לא אוהב שמרחמים עליי, אבל חשוב לי שאנשים ידעו ויבינו".
מה אתה אומר להם?
"אני אומר לכולם שכל אחד ישים לב לאשתו כשהיא יולדת, 'אולי מה שקרה לאשתי גם יקרה לכם'. אמרתי לחברים שלי 'שימו לב לנשים שלכם, שלא יקרה לכם מה שקרה לנו'.
"כולם יודעים שאני אוהב אותה מאוד. כל העיר, כולם. דיכאון אחרי לידה הוא בעיה נפשית, נכון, אז מה? אני לא מתבייש בה. אם זה היה קורה לי, אחלאס הייתה נוטשת אותי? לא".
אמרת לה את זה?
"כן. אמרתי: 'אם זה היה הפוך לא היית עוזבת אותי'".
מותר לך לשאת אישה שנייה.
"אני לא רוצה. אני רוצה את אשתי".
ביולי חגגו לש' יום הולדת שלוש. מחמוד לא הגיע לחגיגה. "פחדתי", הוא מודה. "זה היה לי קשה מדי". פעם בשבוע הוא הולך לבית העלמין. לפעמים הוא לוקח איתו את ש'. "אני קורא בקוראן ומסתכל על המצבות של הילדים שלי", הוא מספר.
"ש' לא מבינה. היא משחקת". בחודש הבא ייפתח משפטה של אחלאס. מחמוד מתכוון להגיע לכל הדיונים, כדי "להיות איתה", הוא מבהיר. "יהיה לי קשה לשמוע, אבל אני עושה את זה כדי להקל על אחלאס".
בחודשים האחרונים, מאז נעצרה, אחלאס מקבלת טיפול כדי לייצב את מצבה. אלה פרטים אישיים ומחמוד מבקש לא להיכנס אליהם. במהלך היום היא קוראת ספרים ובקוראן ולומדת. בתאה היא מחזיקה תמונות של הילדים.
"אני יודע שאחלאס צריכה טיפול. היא במצב טראומטי והיא צריכה מעקב", מודה מחמוד. "אני עושה מאמצים כדי שהיא תרגיש טוב. זה לא קל. אני יודע שייקח זמן עד שהיא תחזור להיות כמו פעם. אני לא יודע מה יהיה, אבל אני בן אדם אופטימי. אני מקווה לטוב".
באחד הביקורים בכלא, לא מזמן, סיפרה לו אחלאס שחלמה חלום. היא בשמלה לבנה והוא בחליפה ושניהם מתחתנים שוב. "אמרתי לה, 'אנחנו לא מתחתנים מחדש, אנחנו מביאים שוב ילדים, הכלה היא הבת והחתן הוא הילד'".
אתה לא חושש שמה שקרה יקרה שוב, חלילה?
"אני אגדל את הילדים ביחד איתה".
ואתה לא מתלבט?
"אני לא בן אדם מתלבט, לא. הלכו לנו שלושה ילדים, ויהיו לנו עוד", הוא ממשיך בקול מחושב. "אני יודע אני לא ממהר. אני מחכה. אחלאס, קודם, צריכה להחלים. ייקח שנה, ייקח שנתיים. בסוף זה יקרה".
מתי תדברו על מה שקרה?
"לא עכשיו. אולי כשנהיה בני שמונים. זאת תקופה טובה לדבר".
"מרשתי לא הייתה אחראית למעשיה בעת התרחשות האירועים הטרגיים המתוארים בכתב האישום", אומרת עורכת דין יפעת סיל, שמייצגת את הנאשמת אחלאס אלערג'אן.
"היא לקתה בדיכאון חמור שלאחר לידה ולא קיבלה טיפול למצבה הנפשי, שהלך והחריף ושיאו באותו יום ארור בו כלל לא שלטה בגופה ובמחשבותיה והייתה מצויה הלכה למעשה במצב של אי שפיות".
"מרשתי", מספרת עו"ד סיל, "הייתה אמא למופת שדאגה לכל מחסורם של ילדיה, פינקה אותם, העניקה להם חום ואהבה. היא מעולם לא הרימה יד על מי מהילדים, ונהגה בהם במסירות נפש אימהית".
בכל הנוגע למותם של הילדים אומרת עורכת הדין סיל כי "בעת האירועים בתה התינוקת הייתה בת חודש וחצי בלבד, כך שמדובר בסמיכות זמנים גבוהה ללידה".
"אני עורכת דין בתחום הפלילי מזה 15 שנים", ממשיכה סיל, "ונתקלתי במסגרת עבודתי באנשים מסוגים שונים. בדרך כלל, ישנם רמזים חיצוניים היכולים להצביע על סממנים אלימים כגון שפת גוף, טון דיבור, מבט ועוד, אולם במקרה דנן לא מצאתי דבר מאלה. מדובר באישה שקטה, נעימה ועדינת נפש. לא היה בהתנהגותה דבר שיכול היה להצביע על תרחיש קשה כפי שאירע באותו יום".
עו"ד סיל מציינת את סעיף 303 (א) לחוק העונשין שעניינו המתת תינוק על ידי אימו עד גיל 12 חודשים, כאשר האם במצב של דיכאון אחרי לידה. "לדעתי יש מקום להרחיב את הסעיף", היא טוענת.
"הרעיון בסעיף זה הוא להקל בעונשה של האם ומצוקתה כתוצאה מהדיכאון שלאחר לידה, ולכן ראוי שיורחב גם כלפי הילדים האחרים, אשר העבירה כלפיהם נעברה בדיוק על בסיס אותו רקע נפשי".
הסעיף האמור קובע עונש של חמש שנות מאסר, בניגוד לעבירת הרצח, שהעונש בצידה הוא מאסר עולם. "היות שמרשתי כלל לא הייתה אחראית למעשיה במועד הרלוונטי", ממשיכה סיל, "אני סבורה שיש לשחררה מהמאסר תוך הקפדה של מתן טיפול ראוי עבורה.
"מקומה של מרשתי איננו בין כותלי בית הסוהר והיא זקוקה לטיפול הולם בחיק משפחתה אשר תומכת בה ומחזקת אותה, תוך הבנה שלא שלטה במעשיה ".
מאי 2001: אם מחולון השליכה מחלון ביתם את תינוקה, בן ארבעה חודשים וחצי, והביאה למותו.
דצמבר 2002: אלי פימשטיין רצח את בתו, הודיה קדם (2), וטמן את גופתה ביער המגנים
מאי 2008: רוני רון מנתניה רצח את נכדתו רוז פיזם (5) בידיעתה של אמה מארי פיזם
אוגוסט 2008: אולגה בוריסוב מראשון לציון הטביעה את בנה אלון (4) בחוף הים וגרמה למותו
ספטמבר 2008: רגינה קרוצ'קוב מתל אביב הטביעה את בנה בן ה-4 בגיגית בבית
יולי 2010: איתי בן דרור מנתניה דקר למוות את ילדיו, עומר, רוני ואור, וניסה להתאבד
נובמבר 2010: אם מרעננה רצחה בחניקה את שתי בנותיה (4 ו-6)
ספטמבר 2013: אם מירושלים רצחה את שני ילדיה (5 ו-7) בדקירות סכין וניסתה להתאבד
ספטמבר 2013: אלי גור השליך את שני בניו, עדן (4) ויהב (5), מהקומה ה-11 אל מותם, והתאבד רשימה חלקית
הכתבה המלאה תפורסם מחר, במוסף "סופשבוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם