מבצע ידין: 50 שנה למבצע החפירות הגדול במצדה
מכל העולם הם הגיעו בעקבות הקריאה הישראלית - צעירים עם תרמילי גב ומכונות כתיבה - למה שהוגדר כ"מצור חדש על המצודה של הורדוס", מבצר המצדה. מיד אחרי סוכות 1963, הם לקחו חלק בחפירות ארכיאולוגיות ממושכות שהנהיג הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, בתנאי שטח קשים, באזור שורץ עקרבים ונחשים. חזרה למבצע פורץ הדרך
במודעה נאמר שהמעוניינים צריכים להתחייב לשבועיים לפחות, לממן בעצמם את הנסיעה לישראל וממנה, ולהיות מוכנים להתמודד עם תנאים קשים. בתחתית המודעה נאמר שיתקבלו פניות בכתב בלבד לתא דואר 7041 בירושלים.
"אחת ההפתעות הגדולות והמשמחות ביותר, עוד הרבה לפני שבכלל התחלנו את העבודות, הייתה כמות התגובות", כתב יגאל ידין, הרמטכ"ל לשעבר שהפך לארכיאולוג, בספרו "מצדה" מ-1966. " פשוט הוצפנו בפניות".
לפי רונלד הרקר, עיתונאי ב"אובזרבר" שכתב את ההקדמה לספר שהוציא העיתון על החפירות, המתנדבים היו: "גברים ונשים, עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים, מ-28 מדינות .
לאף אחד מהם לא היו אשליות לגבי המשימה... היה להם ברור שהעבודה תהיה מפרכת ולעתים משעממת, שיהיה מספיק מזון, אבל שהוא לא יעורר תיאבון, שביום יהיה חם מאוד ובלילה קר מאוד, שתנאי המגורים לא יהיה נוחים (10 מיטות באוהל) ושהבילוי בשעות הפנאי יהיה מינימלי ופרימיטיבי למדי. ובכל זאת... הפניות מכל רחבי העולם המשיכו לזרום".
כמעט 10,000 בני אדם הגיבו ורבים נדחו על ידי המארגנים המופתעים בגלל מחסור במקום. וכך, באמצע אוקטובר התקבצו המתנדבים הראשונים בערד, שם המתינו להסעה במשאית אל מרגלות המצודה המרהיבה בת ה-2,000.
"הם הגיעו באוטובוסים, בטרמפים, עם תרמילי גב, מזוודות, בנג'ואים ומכונות כתיבה, במכנסיים קצרים, בג' ינס ובחצאיות", נאמר בדיווח של "הג'רוזלם פוסט" באותם ימים.
זו היתה החפירה הארכיאולוגית הגדולה ביותר בעולם. לבד מהיותה של מצדה מפגן מרהיב של ארכיטקטורה, בנייה והנדסה, היא שימשה גם תפאורה לאחד הרגעים - או המיתוסים - החזקים ביותר בהיסטוריה היהודית.
לפי כתביו של יוספוס פלביוס, 960 מורדים יהודים התאבדו במצדה על מנת שלא ייפלו לידי הרומאים שצרו על המצודה. הסיפור על ההתנגדות ההרואית, והבחירה במוות על פני כניעה, הפכו לסמל רב עוצמה של מדינת ישראל הצעירה.
האתר עצמו התגלה 125 שנה לפני כן. אולם רק לאחר שני מחקרים ארכיאולוגיים בשנות ה-50 הוחלט לבצע חפירות במקום, וידין הסכים להוביל אותן. באותם ימים מצדה היתה מבודדת ולא היו כבישים סלולים בסביבה. למבצע חפירות בקנה מידה כזה לא היה די בכושר המנהיגות של ידין, אלא היה צורך גם בכישוריו הלוגיסטיים ובקשריו עם הצבא על מנת להקים מחנה, לתחזק אותו ולדאוג שתגיע אליו אספקה.
"רק ידין יכול היה להרים פרויקט כזה", אומר גיא שטיבל, ד"ר לארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ומומחה למצדה. "אנשים חושבים שארכיאולוגים הם דמויות כמו אינדיאנה ג' ונס, אבל לנהל חפירות כמו במצדה זה עסק שדומה להרכבת פאזל. אתה מבודד במדבר וצריך לדאוג שיהיה מספיק מזון ומים ל-300 מתנדבים . זה לא היה רק הישג מדעי, אלא גם הישג מנהלי ולוגיסטי".
לחלק מהמתנדבים הקליטה באזור לא היתה קלה, בלשון המעטה. "הובילו אותנו במשאיות למרגלות שביל הנחש", נזכר דיוויד סטייסי, כיום בן 70, בספר זיכרונות שכתב על החפירות. "ידין חשב שהדרך הטובה ביותר לחשוף אותנו לפאר ולבידוד של מצדה היא באמצעות טיפוס על ההר מצד אחד וירידה למחנה שהוקם בצד השני".
אף שמדובר במדבר יהודה, את פניה של הקבוצה קידמו גשמי זלעפות. "היינו רטובים עד לשד עצמותינו", אמר סטייסי. "המשאיות לא הצליחו לעבור את ההצפות בדרך מערד, ולכן המזוודות והתרמילים שלנו לא הגיעו ונותרנו בלי בגדים להחלפה... אני זוכר את עצמי יושב, רועד מקור, על מיטה שכבר מזמן לא היתה יבשה, ומביט איך האוהל סופג עוד ועוד מים - עד שהתמוטט".
היתה זו התחלה קשה לימים לא קלים: השכמה בחמש בבוקר, שמונה שעות של עבודה מפרכת בחפירות, ארוחות שהיו מבוססות בעיקר על לחם, מרגרינה וביצים קשות, ואחר כך חזרה לאוהלים הצפופים. "אבל היינו צעירים ומבחינתנו זה היה בסדר גמור", ממשיך סטייסי. "העבודה גם סקרנה אותנו והפכה את התנאים הספרטנים לנסבלים. מבחינה פיזית זה היה מאוד קשה, היינו צריכים להרים הרבה סלעים כבדים".
החפירות היו אטרקטיביות, לדברי שטיבל, לא רק בגלל "השמחה, המסתורין והחידה הארכיאולוגית", אלא גם בגלל המיקום הגיאוגרפי וההקשר הפוליטי.
"היחס לישראל באותה תקופה היה שונה לגמרי ממה שקורה היום. האתוס של הקיבוץ היה מאוד אטרקטיבי, וישראל, המדינה החדשה, נחשבה מדינה קטנה מוקפת אויבים שמצליחה לשרוד נגד כל הסיכויים. בנוסף לכך, היה גם את הקסם של השמש, המדבר, הבידוד וים המלח - הנוף הכי יפה בעולם".
כאשר הערב ירד, לא היה הרבה מה לעשות. לכן המתנדבים ארגנו לעצמם בידור שכלל מוזיקה, שירה וריקודים - אבל לא רק. היו גם דברים נוספים. סטייסי נזכר במוזיקאי האירי ג'ו דולן. "בתוך זמן קצר דולן והגיטרה שלו הפכו למוקד הבידור בערבים", כותב סטייסי.
"ג'ו גם אהב לשתות, והרבה. אם המסיבה התקיימה באוהל אחר, לא זה שבו שנינו התגוררנו, היה צריך לדאוג בתחילת הערב שמריצה תהיה בהישג יד כדי שאפשר יהיה לסחוב אותו לאוהל בלילה. לעתים הוא נותר בתוך המריצה עד שהרמקולים במחנה העירו אותנו בקריאת'בוקר טוב' בעברית".
בילוי לא פחות פופולרי היה יציאה למסעות ליליים מסוכנים בחיפוש אחר קשרים רומנטיים. "לא היו מגורים נפרדים לזוגות, ולכן המפגשים התקיימו בדרך כלל במעלה הוואדי, בסביבה מלאה בעקרבים ובנחשים", כותב סטייסי. "אלה ששבו בשעת לילה מאוחרת לאוהל נשאלו אם'השיטוט בוואדי' היה מוצלח, ולא היה שום טעם לטעון שבסך הכל יצאת לצפות בכוכבים".
בדיקה בחומר ארכיוני על החפירות מגלה מה חשבו מנהלי המחנה על סטייסי: "בחור פרוע שיש לו השפעה רעה על הצעירים הישראלים". עם זאת, האחראים במקום גם הכירו בכך שהוא עובד טוב. לכן בניגוד לכמה מתנדבים "בעייתיים" אחרים, הותר לו להישאר במחנה והוא לא נשלח הביתה.
עד שהסתיימו השבועיים שלו, סטייסי כבר נשבה בקסמה של מצדה. הוא נשאר במקום כשלושה חודשים נוספים, אבל "בסוף הקסם פג", הוא אומר. "הרוח החלוצית כבר לא היתה דומיננטית; זה כבר היה כמו לעבוד באתר בנייה".
ובכל זאת, אחרי מצדה בחר סטייסי ללמוד ארכיאולוגיה והשתתף בחפירות נוספות. סטייסי, כמו גם מתנדבים נוספים שמאז מצדה לא חדלו להתעניין בארכיאולוגיה, מעניק את הקרדיט לידין, שהלך לעולמו בשנת 1984.
"הוא העניק לנו השראה, היה כריזמטי וידע טוב מאוד להסביר לאנשים מה הם עושים ומה הם יכולים לצפות שהם ימצאו", אומר סטייסי. "הוא זכר את השמות של כולנו - והיינו הרבה אנשים - והתייחס אלינו בכבוד".
אולם סטייסי מציין גם שידין נראה קצת מנוכר ושלא היה לו חוש הומור. "הוא לקח את עצמו מאוד ברצינות". באותה תקופה ידין דאג לגייס את עורך "האובזרבר" של אותם ימים, דיוויד אסטור, לנושא של מצדה.
במהלך החפירות העיתון העביר דיווחים בלעדיים, חלקם מאת "שליח מיוחד", שלפי ההערכות מדובר היה בידין עצמו. "הכיסוי החדשותי נוהל היטב", מציין שטיבל. "החפירות עוררו עניין רב בעולם, ובצדק".
ב-1966 השתתף "האובזרבר" במימון תערוכה על החפירות שהוצגה במשך שלושה שבועות ב"רויאל פסטיבל הול" בלונדון ובהמשך פרסם גם ספר על החפירות.
כיום מצדה נחשב אתר התיירות הפופולרי ביותר בישראל אחרי ירושלים, ו-800 אלף בני אדם פוקדים את המקום מדי שנה בשנה.
"זה מקום רב עוצמה", אומר שטיבל. "עד היום אנו ממשיכים לגלות דברים נוספים באזור ויש עוד חידות שצריך לפענח. זה היופי במדע שלנו - כאשר אתה מגלה משהו חדש, אתה לא רק מקבל תשובה ובזה נגמר העניין.
"התשובה מובילה לשאלה חדשה, שגם היא תוביל לשאלות חדשות. אני במצדה מאז 1995, ועדיין העיניים שלי נוצצות בכל פעם שאני מדבר עליה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם