סוף עידן צביקי: ראש מועצת הר חברון פורש
אחרי 14 שנים בראשות המועצה, עם הרבה עשייה אבל גם טענות על מתינות ופשרנות, צביקי בר חי לא מצטער לרגע. אפילו פרשת אהוד בנאי מוכיחה מבחינתו שצדק
- ירוק ביו"ש: טורבינת רוח תייצר חשמל בדרום הר חברון
- ברית מילה לאחיינו של חייל גולני שנפצע קשה בעזה
- דביר נפצע אנושות ב'עופרת יצוקה', הרופאים הצילו את חייו
הוא מתנסח בעדינות כשהוא מדבר על הפרשה. חשוב לו לא לפגוע בזמר הפופולרי, והוא באמת מאמין שהדרך לביסוס ההתיישבות ביהודה ושומרון חייבת לעבור בלב הקונצנזוס הישראלי, שאהוד בנאי הוא אחד מסמליו. ההיכרות ביניהם לא נוצרה בסוסיא אלא כבר לפני חמש שנים, סביב אירוע זיכרון שנתי שעורכת משפחתו של החייל אלעזר ליבוביץ', שביולי 2002 נרצח בדרום הר חברון. בשנת 2008 התנדב בנאי, שמתפלל יחד עם אחיו של אלעזר, להופיע באירוע המתקיים בסמוך למקום הפיגוע.
גם אז גרם לו לחץ של ארגוני שמאל לחזור בו. בר חי שמע על כך, ושלח לזמר מכתב המזמין אותו למפגש "ללא מתווכים" ולסיור ברחבי המועצה. בנאי הרים את הכפפה והגיע. "הלבבות נפתחו", אומר בר חי. "בכלל לא עניין אותי מה הוא שם בקלפי. שנה אחר כך הוא כבר הופיע בהתנדבות בערב לזכרו של ליבוביץ'".
החוזה להופעה של בנאי בסוסיא נחתם כמה חודשים מראש, אך שוב הלחצים הפוליטיים לא איחרו להגיע. "התלבשו עליו כמה קבוצות קטנות וצעקניות של השמאל הקיצוני", אומר בר חי. "הם פיתחו את הנרטיב שאומר שתושבי סוסיא הפלסטינית פונו בעבר מאתר סוסיא העתיקה". מצויד בנתונים, בתצלומי אוויר ובפסיקה של בג"ץ, לבר חי אין כל ספק שהכפר הפלסטיני המפונה הוא המצאה של ארגוני שמאל ושל משפחת נאוואג'עה, שגרה בכלל ביישוב יאטה.
"אני חי בסוסיא שלושים שנה, ולא היה פה שום כפר", אומר בר חי. "בשנות ה-80, כשראש המנהל האזרחי אפרים סנה הכריז על המקום כאתר ארכיאולוגיה לאומי, ריכזתי את החפירות ולא נמצא בהן שום שריד ליישוב ערבי, למעט שטחי מרעה ומגורי עראי של רועים. רק בסוף שנות ה-90 התנחלו שם בדווים, והם פונו אחרי הרצח של יאיר הר סיני, בשנת 2001".
הלחצים על בנאי השיגו כאמור את מטרתם, לפחות בהתחלה. "אהוד אמר לי - עשיתי טעות, ואני במצב שאין לי כוחות", מספר בר חי. "קיבלתי את דבריו, למרות שלא אהבתי אותם. האיש הוא אמן ואי אפשר לדבר איתו רק על הפרת חוזה". השניים סיכמו שההחלטה על הביטול תהיה משותפת. "הטקטיקה שלי הייתה לא לתקוף אותו. כל הרעיון של מפעל ההתיישבות הוא להתנחל בלבבות, ואם אני תוקף אותו, אני תוקף את אהוד בנאי שנמצא במרכז המפה הישראלית. במקום זה תקפתי את השמאלנים, כי הם השקרנים והרמאים בסיפור הזה".
"עדכנתי אותו שבינתיים כבר סיכמנו עם בעז שרעבי כמחליף, והצעתי לו להופיע באופן חלקי. הוא התעקש על הופעה מלאה, ובעז שרעבי הסכים. חששתי שיהיו מי שיכעסו על אהוד, אבל הציבור שלנו הוכיח בגרות. הגיעו 1,200 איש , אהוד נתן שעתיים של הופעה, והייתה התרוממות רוח גדולה".
הר חברון נשמע לרבים מתושבי ישראל הקטנה כאזור ששוכן מעבר להרי החושך. במציאות, עשרים דקות נסיעה בלבד מפרידות בין באר שבע ליישוב טנא-עומרים. שלושת רבעי שעה לוקחת הנסיעה לאזור מירושלים, וחצי שעה אם תיסעו מקריית גת לתלם או לאדורה.
השכפ"ץ של באר שבע
בר חי לוקח אותנו לגג המבנה החדש של המועצה האזורית, ליד היישוב שמעה, להראות מהעבר האחד את שיפולי העיר חברון ומן העבר האחר את באר שבע. "אנחנו במרכז תא השטח שבו הסיפור היהודי התחיל", הוא אומר. "אברהם אבינו ודוד המלך הסתובבו כאן, בין חברון לבאר שבע".
חבריך מיהודה ושומרון אוהבים להראות למבקרים דווקא את גוש דן, את המשמעות של ההתיישבות לביטחון בימינו.
"הוויכוח של החברה הישראלית על יישובי יו"ש מתחיל מהנושא של הכיבוש, ואני קודם כל אומר שאני בן כפר הרא"ה ששב הביתה. כשאתה בא לסוסיא או למערת המכפלה אתה לא כובש, אלא בן שחוזר. זו נקודת המוצא של כל מפעל ההתיישבות. מלבד זאת, גם פה אתה רואה את הבתים של באר שבע, במרחק 17 ק"מ.
"כשהבאתי לכאן את ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', הזכרתי לו שב'עופרת יצוקה' העיר שלו ספגה טילים מעזה, ממרחק של 45 ק"מ בכינון עקיף, ולא כדאי לתאר מה יקרה לבאר שבע אם רצועת ההתיישבות לא תהיה כאן. דנילוביץ' בעצמו אמר שאנחנו השכפ"ץ שלהם".
ובכל זאת, בר חי מודה שתושבי הר חברון מתמודדים עם אתגרים שלא קיימים באזורים אחרים ביו"ש. "אין ספק שהאזור שבין חברון לבאר שבע מורכב יותר בהיבט ההתיישבותי מאשר גוש עציון או מערב השומרון. העורף התעסוקתי הוא שונה, וגם איכות השירותים ברמה המטרופולינית. לא לחינם בנוסחאות של משרד הפנים לוקחים בחשבון את המרחק מתל אביב. במובן האובייקטיבי יש פה אתגר גדול יותר להתיישבות, ולכן גם קצב הגידול האובייקטיבי הוא אחר".
אובייקטיבי או לא, כשמדברים על דמוגרפיה יש לבר חי במה להתגאות. נתוני מרשם האוכלוסין מצביעים על כך שקצב הגידול במועצה שלו במחצית הראשונה של 2013 עמד על 4.8 אחוז - הנתון הגבוה ביותר ביהודה ושומרון בתקופה זו. בסיכום של 14 שנות כהונתו, בר חי מציג נתון צמיחה של 75 אחוז. ועם זאת, המספרים המוחלטים מכניסים קצת פרופורציות. בר חי קיבל מועצה שבשטחה מתגוררים 4,200 תושבים , והוא עוזב אותה עם 7,350 איש - מספר נמוך מזה של תושבי גוש קטיף ערב הפינוי.
הרכב המתיישבים במועצת הר חברון עשוי להפתיע. 45 אחוזים מבתי האב במועצה הם חילוניים, והיישוב בעל מספר המשפחות הגדול ביותר מבין עשרים היישובים הוא טנא-עומרים, שאוכלוסייתו חילונית ברובה.
"גם בקריית ארבע הנתונים דומים", אומר בר חי, "אבל אנשים פשוט לא יודעים. יש הרבה בורות בנושא, ואחד התפקידים שלנו הוא לחשוף את הצדדים הלא מוכרים של מפעל ההתיישבות. היו הרבה אנשי תקשורת שיצאו מכאן עם פרספקטיבה אחרת. זה אולי הלקח המרכזי שלמדנו מעקירת גוש קטיף".
צולעת, אבל בחיים
בתקופת המאבק נגד תוכנית ההתנתקות הוגדר בר חי כקצין המבצעים של מועצת יש"ע, והיה חבר בהנהלה המצומצמת שלה - גוף שמנה חמישה ראשי מועצות וזמביש אחד, וקיבל בפועל את כל ההכרעות. החברים האחרים בהנהלה המצומצמת היו בנצי ליברמן, אז ראש המועצה האזורית שומרון ויו"ר מועצת יש"ע והיום ראש מנהל מקרקעי ישראל; שאול גולדשטיין, אז ראש מועצת גוש עציון והיום מנכ"ל רשות הטבע והגנים; פנחס ולרשטיין, אז ראש מועצת בנימין והיום נציג תנועת "אמנה" במנהלת ההתיישבות בנגב ובגליל; ואליעזר חסדאי, ראש מועצת אלפי מנשה, שנפטר לפני כשנה וחצי.
הקבוצה הזו ספגה ביקורת על הדרך המתונה שבה הובילה את המאבק, אבל בר חי, היחיד מהפורום ההוא שמכהן גם היום כראש מועצה, משוכנע כי הצדק היה איתו ועם חבריו.
"במתווה הכולל אני חושב שהקו היה נכון, והוא גם קיבל גיבוי מלא מההנהגה הרוחנית. מצד אחד הלכנו על קו של מתיחת החבל, ומנגד הקפדנו שהוא לא ייקרע. במהלך כזה, יכול להיות שברגע מסוים אפשר למתוח עוד קצת את החבל, אבל זה לא היה משנה את התוצאה.
"בסופו של דבר הייתה כאן סיטואציה של אדם בעל כוח הנהגה חזק, ראש ממשלה שלא בחל בשום אמצעי ולא פעל לפי הכללים של המשחק הדמוקרטי והפוליטי הרגיל. הוא התעלם מהניצחון שלנו במשאל המתפקדים בליכוד, ועשה שימוש ציני בצבא.
"יכול להיות שנעשו מצדנו טעויות בדיבור ובהסברה מול הציבור שלנו. מי שעושה יכול לטעות. אבל בסופו של דבר פעלנו נכון בסיטואציה, והעובדה היא שהציבור התגייס למאבק. תהליך ההתבגרות שחווינו עם השנים כלל את ההבנה שמפעל ההתיישבות יכול לחטוף גם מכות. יש לנו מאבקים על קרקעות, ויש דה-לגיטימציה מגופים אירופיים. היו פיגועים קשים, והייתה עקירה. אבל כשאנחנו חוטפים מכות, צריך לדעת שמה שאנחנו עושים מספיק אמיתי וחזק כדי להמשיך. אי אפשר להתווכח עם המספרים ועם העובדות בשטח".
אחת ההחלטות הדרמטיות ביותר של מועצת יש"ע בתקופה ההיא התקבלה כחודש לפני הפינוי, בעת שאלפי מפגינים התבצרו בכפר מימון. הנהגת ההתיישבות הכריעה אז לא לפרוץ את הגדרות, ולהימנע מהתנגשות אלימה עם 17 אלף השוטרים והחיילים שהקיפו את המקום. "זו הייתה החלטה מפוכחת", פוסק בר חי. "בסופו של דבר, השאלה היא האם היה אפשר באותם רגעים לעצור את מהלך העקירה - והתשובה היא לא. אם מישהו היה יורה שם זה רק היה מתפתח לאלטלנה שנייה, אבל לא היה מועיל".
אחת מתוצאותיו של פינוי גוש קטיף הייתה סדק רחב שנפער באמון של המתנחלים כלפי מועצת יש"ע, הגוף הלא רשמי שמייצג אותם. בשומרון ובבנימין הוקמו ועדי מתיישבים שמחזיקים בקו מיליטנטי יותר, ואינם מתיישרים עם כל צעד של המועצה. לפני כשנה, כשעל הפרק עמד פינוי מגרון וגבעת האולפנה, ראש המועצה האזורית שומרון אף הוביל מרד נגד הקו המתון של זמביש ושל יו"ר מועצת יש"ע דאז דני דיין.
בר חי מקמץ במילים כשהוא נשאל על הביקורת שסופגים חבריו. תגובתו הראשונית היא "הכל אישי". אחר כך הוא מסביר את הקושי הנלווה לעמדת ההנהגה. "מורכב להוביל תהליכים של ציבור שמגיע מהרבה רשויות, במיוחד כשיש מתח אידאולוגי. צריך גם לזכור שהאנשים שמעורבים יותר הם ראשי המועצות האזוריות, שבהן נמצאים היישובים האידאולוגיים.
"אין ספק שעקירת היישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון הייתה רעידת אדמה, אבל במבחן התוצאה ההתיישבות יצאה ממנה כמו שיעקב יצא מהמאבק עם המלאך - צולעת, אבל בחיים. כשאתה בוחן את קצב גידול היישובים ביו"ש ואת ההתפתחות שלהם בשמונה השנים האחרונות המספרים בהחלט מרשימים, וגם השיקום הפנימי של ההנהגה הוא משמעותי.
"הציבור שלנו התבגר, והיום הוא מבין שצריך מצד אחד למקסם מול הממשלה את היכולות שלנו לפיתוח מפעל ההתיישבות, ומנגד לשמור על עוגן במרכז החברה הישראלית. בלי זה יהיה קשה מאוד לשמר את מפעל ההתיישבות".
חמושים בפנים שמחות
גם הביקורת שנמתחה על מועצת יש"ע בגלל הסכמי הפשרה במגרון ובגבעת האולפנה לא מרגשת את בר חי, ששב מדגיש את מעורבות הדרג הרוחני. "הרב זלמן מלמד הכריע בסוגיית גבעת האולפנה בדיוק כמו שהרב אברהם שפירא הכריע במאבק על גוש קטיף - להעניק את המנדט לקו שנקבע.
"הכי קל לתת ביטוי למאוויים של הקצוות, אבל כדי להוביל את העגלה אתה צריך גם לדבר בשפה שהציבור מתחבר אליה. אי אפשר להביא את כל אנשי התקשורת לכאן, ואחר כך לדבר בשפה שמחזירה אותנו לאחור. זה דבר והיפוכו.
"המטרה שלנו היא שלא רק אנחנו נרגיש שחזרנו הביתה לשילה ולבית אל, אלא שגם תושב תל אביב ירגיש כך. לא מספיק שרק אנחנו נבין כמה חשוב לביטחון המדינה שיהודים יישבו ברכסים השולטים על תל אביב, על באר שבע ועל עפולה; חשוב שכולם יבינו את זה. וכשמכונות השיווק של אולמרט, לבני או כל אחד אחר ינסו למכור שוב מלכודות דבש דוגמת אוסלו, ויספרו שהכל יהיה טוב יותר - חשוב שלא אנחנו נהיה הילד שזועק ?המלך עירום', אלא שכל הציבור יאמר את זה".
כדי לחבר את הציבור למחוזות האלה, משקיעים בהר חברון משאבים רבים בתחום התיירות. המטיילים באזור יכולים לבקר בחוות הסוסים וביקבים שנפתחו, לצאת לטיול ג'יפים, ולסייר במרכזי המבקרים של אתר סוסיא הקדומה ושל מפעל "עשבי קדם".
"כמו ברמת הנגב וכמו בגליל, אנחנו עושים גם התיישבות וגם תיירות, ולא רק נלחמים כל הזמן", אומר בר חי. "עם זאת, כשנדרשנו להילחם לא הייתה לנו בעיה לעמוד מול שרון. הערכתי מאוד את האיש, עבדתי איתו שנתיים כיועץ לענייני התיישבות, אבל ידעתי גם לחלוק עליו. המאבק הוא נשק יום הדין, והחוכמה היא לא להגיע לשם. לשם כך אנחנו צריכים להשתמש בפנים השמחות של התושבים שלנו, ובתרומה שלהם לחברה הישראלית".
הרצון להתרחק מתדמית קיצונית מתקשר גם להחלטתם של רבים מראשי המועצות ביו"ש, לקראת מערכת הבחירות האחרונה לכנסת, לפרסם מכתב ובו הבעת תמיכה בנתניהו וקריאה להצביע לליכוד. בר חי לא היה שותף למהלך, אבל הוא בהחלט מבין את השיקולים הפוליטיים שהובילו את חבריו מהמועצות בקריית ארבע, גוש עציון, אפרת ועוד.
הוא עצמו לא שקל להתפקד לליכוד, כי לדבריו אינו חש שייך לשם. התופעה של אנשים שהתפקדו לליכוד והצביעו למפלגה אחרת מכעיסה אותו מאוד. "זהו מעשה שלא ייעשה", הוא תוקף.
נקודת יציאה
את ראשי המועצות ביו"ש, ואולי את כל ראשי הרשויות המקומיות בישראל, אפשר לחלק באופן גס לשתי קבוצות. בראשונה נמצאים הפוליטיקאים - אלו שמרבים להתבטא בכלי התקשורת, מעורבים כל העת גם בפוליטיקה הארצית, ואולי כבר מתכננים את התפקיד הבא שלהם בכנסת או בממשלה. בקבוצה השנייה, שנראה כי חבריה הולכים ומתמעטים, נמצאים אנשי השטח, הבולדוזרים, שכוחם הוא בעיקר בעשייה. בר חי הוא דוגמה מובהקת לחברי הקבוצה הזו. מתוך 57 שנותיו, כשלושים הוקדשו למפעל ההתיישבות בהר חברון.
הוא גדל בכפר הרא"ה, ולאחר לימודיו בישיבת ההסדר בקריית ארבע נמנה עם הגרעין המייסד של היישוב סוסיא ושימש בו מזכיר. במקביל החל לעבוד בתנועת "אמנה", היה שותף להקמתם של כמה יישובים, ולאחר מכן ריכז את הפיתוח במועצה האזורית הר חברון. בין לבין שימש במשך שנתיים כעוזרו של השר אריאל שרון בממשלת נתניהו הראשונה. לפני 14 שנים נבחר לתפקידו הנוכחי כראש מועצה.
יש לא מעט קווי דמיון בין בר חי ובין חברו זאב חבר (זמביש), מזכ "ל אמנה והאיש החזק במועצת יש"ע.
כמו זמביש, גם בר חי מסתובב תמיד בסנדלים וחולצה בחוץ, ועם השפם הוא נראה יותר כמו מושבניק שחזר מהרפת מאשר כראש רשות מקומית. ההיכרות בין השניים החלה לפני יותר משלושים שנה, בישיבה בקריית ארבע.
בר חי למד שם שנתיים מתחת לחברו, ובשל ההפרש הזה הוא מוכן להיקרא תלמידו. "אנחנו עובדים הרבה מאוד שנים ביחד, ואין ספק שזמביש הוא אחד הנכסים של מפעל ההתיישבות. יש לו שלוש תכונות חשובות: ענווה, יכולת להתחבר ולעשות, וראייה כוללת ואחראית. יכולת ההשפעה שלו על ראשי הממשלות רבה יותר משל כל אחד אחר ביהודה ושומרון. לכן התנועה שלו, אמנה, היא המובילה היום בעשייה ההתיישבותית".
בחמש השנים האחרונות נסבו חייו של בר חי לא רק סביב ההתיישבות, אלא גם סביב פציעתו הקשה של בנו דביר, לוחם בגולני. עם תחילת הפעולה הקרקעית במבצע "עופרת יצוקה" נפצע דביר באורח אנוש, ואושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר שבע. עשרה ימים לאחר מכן קיימה המשפחה בבית הכנסת של בית החולים את ברית המילה לנכד החדש - בנם של מרים, אחותו של הפצוע, ושל אלישב בהרב, מפקד גדוד בגולני.
ב-24 בדצמבר , פלוס כמה ימים, הוא יסיים את תפקידו כראש המועצה האזורית הר חברון. אחד המתמודדים בבחירות שיתקיימו אז הוא יוחאי דמרי, תושב עתניאל, שרץ מול בר חי בבחירות הקודמות והפסיד. באמצע אוגוסט כבר יצא דמרי בסלוגן שכוון ישירות למתחרהו הוותיק: "הגיע הזמן לשנות ראש". שבועיים אחר כך התברר שהראש ישתנה בכל מקרה, מכיוון שבר חי לא יתמודד על קדנציה נוספת.
מדוע?
"גם החינוך שקיבלתי בבית וגם תפיסת בית המדרש שלי אומרים שצריך תמיד לעבוד מתוך חדוות יצירה ומתוך אחדות המחנה. הרגשתי שזה הרגע לפרוש ושמיציתי את השליחות הציבורית שלי בהר חברון. עוזבים עסק או כשהוא מתרסק, או כשהוא במומנטום טוב. מבחינתי אין רגע טוב יותר מהרגע הזה. פעם בחמש שנים יש לראש מועצה נקודת יציאה, ואני קיבלתי נקודת יציאה מצוינת, כשיש בנייה בכל היישובים וכשהקהילות מתחזקות".
בינתיים הכריז גם איציק זרגרי על התמודדותו לראשות המועצה. בקרב התושבים יש מי שמדברים על דו-קרב בין הציר המזרחי של הר חברון, הכולל את היישוב מעון שבו מתגורר זרגרי, ובין הציר המערבי, הכולל את היישוב עתניאל, ביתו של דמרי. בר חי, כמי שמשתדל לברוח ממחלוקות, מסרב להביע תמיכה באחד המועמדים. גם את תוכניותיו לעתיד הוא לא מוכן להסגיר: "לא יוצאים עם שתי בחורות באותו זמן", הוא אומר. כשאני מנחש שהתפקיד הבא שלו יהיה קשור לתחום ההתיישבות, בר חי אינו מכחיש: "הציונות עוד לא הגיעה לקצה העשייה שלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם